דברי מלכיאל ה קצד

מקברו להכיר הסימנים ונמצאו מכוונים. רק פניו נפצע בפצעים רבים כי נהרג בלי חמלה. ואלה הסימנים שהגידה. אזניו קטנות מאוד. שערותיו שחורות בהפלגה יתירה כשערות הצוענים, על ערפו יש גבשושות בולטת כאגוז גדול. על ירך שמאלי יש רושם שהיה שם חתך והבריא. את מלבושיו הכירה ע"י הטלאות שתפרה בהם. וגם היה רשום בהם ר"ת של שמו בכתב רוסיא. ודן מעכ"ת בחכמה להתירה לשוק. וחפץ לדעת דעתי בזה. ובאשר בענינים אלו כבר האריכו האחרונים לזאת אקצר

הנה בסימן האזנים כתב מעכ"ת שבסביבותם מצויים אנשים שיש להם אזנים קטנים. ולזה אין לדבר מזה. ושערות שחורות נראה ג"כ דלא הוי סימן כדקיי"ל דחיורי וסומקי לא הוי סימן. ואף דשחור או אדום ביותר נראה דהוי סימן לפי דהוי מילתא דלא שכיחא. דהא דקיי"ל דחיורי וסומקי לא הוי סימן. היינו משום דשכיחי טובא. אבל בהפלגה דלא שכיח ודאי דהוי סימן. וכ"כ בנוב"י סי' ס' ע"ש מ"מ בשערות נראה דלא הוי סימן. כי יש הרבה אנשים ששערותיהם שחורות מאוד. ואולי י"ל דהוי עכ"פ סימן אמצעי. וזה תלוי אם מצוי בסביבותם בנ"א ששערותיהם שחורות כ"כ. והגבשושית שעל ערפו לא ביאר כת"ר אם הגידה מקום הגבשושית בצמצום או הגידה סתם שהיא על ערפו. וזה נ"מ טובא דבצמצמה המקום כתבו הרבה פוסקים דהוי סימן מובהק. וגם לא ביאר אם היא גבשושית או שומא. כי בשומא יש חשש שמשתנית לאחר מיתה וגם משום שמצויה בבן גילו ע' סי' י"ז סכ"ד ובאחרונים שם. ונראה דבנ"ד שהגבשושית על ערפו גדולה כאגוז גדול הוי סימן מובהק דהויא מילתא דלא שכיחא כלל. ואף שומא לא שכיחא שתהא גדולה כ"כ. ואף דשומא איכא מ"ד שמשתנה אחר מיתה היינו במראה כפירש"י ביבמות (דף ק"כ) ולא בגודל. והרושם על הירך הוא ג"כ סימן מובהק דהוי מלתא דלא שכיחא. ודמי לאומר נקב יש בצד אות פלוני דהוי סימן מובהק. ובודאי הגידה באיזה מקום בירך נמצא הרושם. וכת"ר לא ביאר זה איך הגידה. וסימני המלבושים ג"כ הוי צירוף ויסוד גדול. ומה שמכרת בטב"ע את הטלאות שתפרה י"ל דכיון דהוי הוחזקה מלחמה כי בודאי נתפרסם הדבר שהיה שם הרג רב. יש לחוש דאמרה בדדמי ותפירת האותיות ר"ת של שמו ודאי לא הוי סימן. כי יש הרבה שר"ת של שמותם הוא כן. וכ"כ האחרונים שזה לא הוי סימן. וי"ל דזה לא מיקרי הוחזקה מלחמה. דהא הוי רק להקת שודדים בלי סדר מלחמה. ודמי לנפלו עליהם עכו"ם ביבמות (דף קט"ו) ובאה"ע סי' י"ז סנ"ד שנאמנת לומר מת בעלי. וגם כי בעלה עבר דרך שם לדרכו והיה אפשר שיסע הלאה ואין קבוע בלבה שנהרג שם. משא"כ במלחמה. ועוד דרק כשאומרת מת בעלי חיישינן דאמרה בדדמי כדאיתא בש"ס שם. שסבורה שודאי מת. ומעידה כך. וכ"ה בסי' י"ז סמ"ח. אבל לענין סימני הבגדים והכרתם בטב"ע לא שייך זה. ואף שיש לחוש לשאלה מ"מ הרי כתבו האחרונים שהכרת הבגדים מצטרף לסימן שבגופו אף שאינו מובהק. ומכ"ש בנ"ד שי"ל דהוי סימן מובהק כמש"ל ועכ"פ לענ"ד האשה מותרת לשוק ויושיבו ב"ד של שלשה ויתירוה: סימן רסד: ב"ה י"ב אד"ש תרל"ה באדקי. כבוד הרב המאוה"ג וכו' מו"ה יחיאל נ"י אבד"ק מילייציץ

ע"ד עגלים הנקחים מעכו"ם ויש בהם סימנים. וע"א שמע מהעכו"ם בעל העגל קודם המכירה שהוא עדיין בתוך ז' ללידתו דמהימן כמבואר ביו"ד בסי' ט"ז לענין או"ב ובסי' קכ"ז. ובוודאי אין בסימנים הרופפים להכחישו ויצא באיסור ואח"כ בא ע"א שידע שהוא אחר ז' ונסתפק כ"ת אם יוחזר להיתר כיון שהעדים אינם מוכחשים בגוף העדות. ונשאר מיגו דבידו ביד העכו"ם ומה לי לשקר כחזקה או כעדים דמי והנני להשיבו כפי מסת הפנאי

הנה ביבמות (דף קכ"ב) תניא עכו"ם שאמר פירות הללו של ערלה וכו' לא אמר כלום שלהשביח מקחו אומר כן ומשמע דאי לאו להשביח מקחו היה נאמן. שבתוספתא דדמאי פליג עלה רבי וס"ל דנאמן לאסור אף בכה"ג ופסק הרא"ש פ' אלו מגלחין סי' ע"ט כרבי. ורק שכתב בשם הר"מ דזה דווקא כשהפירות היו שלו. אבל לא בשל אחר שהוחזקו בהיתר ובש"ך סי' ט"ז סקכ"ג הביא בשם תשובת הרשב"א לפסוק כרשב"ג וע' בתבו"ש שהשיג עליו ואין ת"י תשובת הרשב"א. אבל מדברי כולם נלמוד דהיכי דבידו נאמן העכו"ם מטעם דאי בעי לא מזבין לה כמ"ש הש"ך שם ולמד מזה בסי' ט"ז לענין או"ב שנאמן וכן בסי' קכ"ז סקי"ט. ורק שהרא"ש ס"ל דאף אם י"ל שאומר להשביח נאמן לאסור

והנה בטעם הא דכל שבידו נאמן שיטת רש"י ותו' בגיטין (דף נ"ד) מטעם שבידו לנסכם ולטמאם. והרא"ש הקשה שם דמה מיגו הוא זה דהא יצטרך לשלם. ולזה כתב שהכוונה דהוי כבעלים. והנה סברת רש"י ותו' באמת צריך ביאור דהיכן מצינו שיהא ע"א נאמן מטעם מיגו. וביותר תמוה טעם רבא שם שנאמן אף לאחר שיצא מתחת ידו והא הוי מיגו למפרע. וזה לא אמרינן כמ"ש התו' בב"ב (דף ל') ובכ"מ. ועוד דלפ"ז תיקשי טובא על אביי מהא דקדושין (דף ע"ד) נאמן דיין לומר לזה זכיתי אף שכבר אינו בידו כמבואר בש"ס שם. ורש"י פי' שם הסברא דרמיא עליה למידכר. ועדיין לא ידענו דמ"מ למה נאמינו בזה. וכן שם גבי נאמן המוכר לומר לזה מכרתי שיטת רש"י שם שאם קיבל המעות רק מאחד נאמן אפילו כשאין מקחו בידו ע"ש. וצ"ל דיש לו מיגו על המעות וכשאין עדים ממי קיבל. וא"כ אכתי תיקשי מאי משני דנקט מתרווייהו. דמ"מ יש לו מיגו על המעות. ועכצ"ל או דמיירי בעדים ע' במלחמות שם. או דלא מהני מיגו על המעות להחפץ הנקנה. ובעיקר הטעם פירש"י דמידק דייק משום מי שפרע ורק כשמקחו בידו. והקשו התו' למה נאמן אח"כ. וכן קשה לרבא דס"ל דאף אח"כ נאמן. ולהפוסקים דכשבע"ד מכחישו אינו נאמן א"ש. אבל התוס' וש"פ כתבו דאף במכחישו נאמן וא"כ קשה כנ"ל

שוב ראיתי דמהא דמקח הרגיש הש"ך ג"כ בסי' קכ"ז סק"ג. אבל תמה אני שלא הקשה מזה לרבא כמש"ל וכן יש להקשות מהא דב"ב (דף קל"ד ע"ב) בסוגיא דגרשתי את אשתי דאמרינן דלמפרע אינו נאמן. וכן פסקו כל הפוסקים. והא לא גרע מהא דרבא שאף אחר שכבר יצא מת"י נאמן וכ"ש זה שעתה בידו. וכן מוכח בסוגיא דגיטין (דף נ"ד ע"ב) דפריך אהא דתניא באומר טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן וביום פלוני אין נאמן ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ופליגי עלה אביי ורבא. ולפ"ז לא תיקשי מידי דלמפרע אינו יכול לומר שנטמאו כיון שכבר עברה העת. וא"ל דמשמע להו דאף להבא אינו נאמן. דהא בב"ב שם איכא פלוגתא אי פלגינן דיבורא. וכן פירש"י שם דהא דביום פלוני בעי דווקא שיצא כבר מתחת ידו. וכן סתמו כל הפוסקים. וביותר קשה לי דאמרינן שם דהוי ספיקא דקאמר חוש לה. ורשב"ם פי' שם משום דאם גירשה קלא אית לה כדאיתא פ' האשה שנתארמלה. ותמהני דאדרבא שם (דף צ"ג ע"א) איתא דמגרשי בצינעא. וכן בח"מ סי' ק"נ אמרינן דאף דמיגו במקום קול לא אמרינן אבל אם טוען נגד הקול שפיר הוי טענה. וא"כ כ"ש כאן שיש לו מיגו דבוודאי יהא נאמן אף שהקול מכחישו. ובפרט שכאן הוא רק מניעת הקול. ואפשר כוונת הרשב"ם כמו דאמרינן בכתובות שם שלא תנשא באומרים לא ראינוה.