דברי מלכיאל ה קצא

הראשונים דהוי רק שינוי מועט בשם נהר אחד וכמ"ש איזה אחרונים להקל בכגון זה סי' ועוד דבנ"ד אפשר שלפני כ"ה שנה קראו הרבה בנ"א שם הנהר בפתח הקוף וכן מסתבר דאיך שיטעה הרב המסדר טעות כזה לשנות לגמרי מכפי שנקראת בפי כל. ועכצ"ל ששמע שקוראים בפתח. ולא ידע שנכתבת בסגול ושיש בנ"א שקוראים כן ובכ"ז עכשיו שאין מי שיקרא בפתח אין לכתוב דמתקריא קלווין בשביל שכתבו כן בגיטין ושמסתמא קראו כן הרבה בנ"א. כיון שעתה כבר נשתקע שם זה לגמרי. ובפרט שאפשר שלא מעולם בפתח הקוף. ועיקר נראה שמה שנכתב בגט בלא עין אינו מצד שחשבו שנקרא בפתח. רק חשב שבסגול אין הכרח לכתוב עין. וכ"כ בד"מ ובברכת המים בשם זעליג שיש כותבין בלא עין אף שנקרא בסגול ולזה אין שייך לכתוב דמתקריא קלווין. כי אז יהא מוכח שכוונתינו לנקודת פתח בקוף. ובאמת אין ידוע לנו שהיה נקרא בפתח

וע"ד הנהר שעשו לחבר הנהרות יחד ואין לו שם מיוחד נראה פשוט שא"צ לכותבו. כי הוא בטל לגבי הנהרות שמחוברות לו. ומימיו באים מהנהרות הללו. ולזה אין לו שם בפ"ע. וכמו אם היו ממשיכים מי הנהר לתוך בור גדול דבודאי לא היה שייך לכתוב בגט את הבור כיון שהכל מן הנהר. וסגי לכתוב שם הנהר לחוד. וע' ס"ס קכ"ח לענין שם נהרות ששופכים זה לזה ובג"פ שם. ובפרט שכמה אחרונים כתבו שא"צ לכתוב נהר שאין לו שם והביאם כת"ר ג"כ. ומ"ש בגט מי בארת. ובאמת אין שם בארת והמים שמסתפקים מהם נמשכים מנהר. וכתב הג"פ לכתוב את הנהר שהוא עיקר מוצא המים. לענ"ד הוא תמוה דהא בבורות שמתחלאים ממי גשמים כתב הג"פ בעצמו שיש לכתוב על מי בורות. והרי עיקר מוצא המים הוא מגשמים. והו"ל למיכתב על מי גשמים. ועכצ"ל דכיון שירדו לבורות בטלו לגבי הבורות ונקראים מי בורות וכדמצינו בערובין (דף י"ח) ותענית (דף כ') דקרי להו מי בורות

וא"כ ה"ה בנדון דידן שהמים יורדים מהנהר דרך צינורות לתוך שוקת שהוא כמו באר גדול ומשם נמשכים לתוך העיר. צריך לכתוב מי באר וכמש"ש הג"פ בשם מהר"מ מינץ. וא"ל שיכתבו מי בור כיון שהמים אין נובעים מהבאר רק באים מהנהר. ז"א דמי בור משמעו שהוא מי גשמים כמ"ש הג"פ סקנ"ב ועוד אחרונים. ועג"פ שם שאם כתבו באר על בור אין לפסול ועוד דהא קיי"ל בסי' קכ"ח ס"ד שאם הנהר חוץ לתחום אין לכתבו בגט אף אם מסתפקים בעיר ממנו וי"א לפסול אף בדיעבד אם כתבו ע"ש בג"פ ושאר אחרונים. ורק י"ל דהו"ל לכתוב על מי באר בלשון יחיד. ובאמת רחוק לומר שבכרך גדול כעירו לא יהיו בארת באיזה חצירות שמשתמשים במימיהם לכביסה או לזרעים. ולזה נכון לכתוב על מי בארת כדי שלא להוציא לעז על גיטין ראשונים. וגם כי עלינו להעמיד את הרב הקודם בחזקת שלא טעה בדבר פשוט כזה. ואולי ידע איזה בארת שישנם בעיר מה שאין ידוע לכת"ר. רק אם יתברר שאין שום באר בעירו. אזי נכון לכתוב על מי בור. ועל גיטין הראשונים לא יהי' לעז כי יאמרו שאז היו בארת ועתה נסתמו. אכן אם יש ספק אם יש שם בארת אזי יש לכתוב כפי שכתבו מכבר שם בגיטין. ואף דלכאורה יותר טוב לכתוב על מי בור ומי בארת. מכל מקום כיון שלא כתבו כן עד כה. וגם כי לא הכל יבינו שהכוונה בזה על השוקת לזה א"צ לכתוב זה ויש לסמוך על הפוסקים דכשר אם כתבו בארת על בור. וכן אם השמיטו לגמרי מלכתוב מי בורות מסקנא דמילתא שצריך לכתוב בעירם בגיטין גלאסגוי דמתקריא גלאסגאו מתא דיתבא על נהר קלייד ועל נהר קעלווין ועל מי בארת: סימן רנז. כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה יהושע ראובן נ"י הרב דק' שעביז

ע"ד שאחד רוצה לעשות תמונת המת על מצבתו בצבע הנקרא פאטאגראפיא. ושפיר חזי מעכ"ת צדדי האיסור בזה והביא מ"ש בחיבורי ח"ב סי' נ"ח. וחפץ לדעת דעתי בזה

מה אומר ומה אדבר בזה כי לא די שהולכים אחר לבם ויצרם בכל פינות שפונים בעסקי עוה"ז. אלא אף בשעה שנזכרים מיום המיתה רוצים למלאות תאותם הבהמית לצייר צורת הגוף הבהמי. וכמ"ש בחיבורי שם בסוף הסימן שעיקר האדם הוא הנשמה. וצורתו היא מעשיו הטובים. ולזה בדורות הקודמים היו כותבים על המצבה את מעשיו הטובים של המת. כי זה כל האדם. ובזה יבוא לפני המלך מלכי המלכים הקב"ה. והאנשים האלה מקיימים מאמר חז"ל בשבת (דף לא ע"ב) ע"פ ואחריהם בפיהם ירצו סלה. שהרשעים אין חוזרים בתשובה אף כשנזכרים מיום המיתה. שזוהו העצה היותר חזקה לעורר האדם לבלתי לכת אחרי דרכי יצרו וכדאיתא בברכות (דף ה' ע"א). וע"ז אמר הכתוב אח"כ כצאן לשאול שתו פי' שמשימים עצמם ליום מיתתם ורדתם לשאול כבהמה שאין לה רק גוף גשמיי בלי רוחניות. ואת צורת הגוף מציירים אף לאחר מיתה. אבל ישראל קדושים מאמינים בהשארת הנפש חלק ד' ממעל. וזה כל האדם. ובפרט לפמ"ש בחיבורי שם בשם ספרי המקובלים שעל צורת האדם נמשך רוח הטומאה. בודאי יש למנוע מלעשות צורות כאלה בביה"ק. כדי שלא יומשך שם רוה"ט ויגרום צער להנפטרים מיראי ד' הנמצאים שם. וראוי לעמוד בפרץ שלא יעמדו מצבות כאלה בביה"ק של ישראל. ולהפר מחשבות המחדשים אשר רוח האמונה רפתה בלבם

ומ"ש כת"ר להעיר מפירש"י ב"ב (דף טז ע"ב) שפירש גבי רעי איוב שהיו להם כתרים ובכל כתר היו ג' פרצופים ואיש את שמו מחוקק על פרצופו וכשנחלה אחד היתה פרצופו משתנית. אלמא שמותר לעשות פרצוף אדם. בפשיטות י"ל דזה אזיל אליבא דמ"ד שם (ד' ט"ו) שאיוב לא היה מישראל. וכעין זה כתב שם המהרש"א שאם היה זה ע"י כישוף אתי כמ"ד שב"נ לא נצטוו על כישוף. ומ"ד שהיה ישראל ס"ל כאידך איכא דאמרי שם שהיו אילנות. ואף שרש"י כתב שם וכן אילני. מ"מ נראה כוונת רש"י ששם כל אחד היה כתוב על אילן אחד. אבל לא היה שם פרצוף ורק על כתרים הוצרך לפרש שהיו פרצופים כדי שיהא ניכר השינוי. אבל באילנות מפורש בש"ס שהיה האילן נכמש. ובמהרש"א שם משמע דגם האילנות היו ע"י כישוף. וא"כ קשה למ"ד שאיוב היה ישראל. וצ"ל דלא ס"ל הא דאיתא שם שהיו רחוקים ש' פרסה זה מזה ועוי"ל שכוונת רש"י שהיו סתם פרצופים ולא פרצופי האנשים. ויש להוכיח זה מדכתב שהיה שמו חקוק על פרצופו כ"א היו פרצופיהם ממש. הלא היו מכירים את ריעיהם. ולמה הוצרכו לחקוק שמותיהם. לזה נראה שהיו פרצופים מאיזה בע"ח. והיה כתוב שם כל אחד על פרצוף אחד כדי לדעת אשר פרצוף זה מיוחד לשם איש זה. ומ"ש רש"י על פרצופו היינו על הפרצוף המיוחד עבורו. וכעין זה מצינו במדרש שעל לבושו של אדה"ר היו מצויירים פרצופי החיות והבהמות. ומ"ש כת"ר מהא דשבת (דף קמ"ט ע"א) לענין כתב שתחת הדיוקנאות ופירש"י צורות חיות ובנ"א. אין ראי' משם. די"ל דאיירי שעכו"ם עשו את הצורות. וכן מוכח בתו' שם דאיירי שעשאם עכו"ם שהרי כתבו שם דהא דבדיוקני עצמה אסור להסתכל היינו שעשאום לעכו"ם. ובש"ס משמע שם דזה קאי על הדיוקנאות שנזכרו שם למעלה: