דברי מלכיאל ה יח

[ובזה יש לבאר מ"ש בפ' שלח ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. וקשה למה דקדק שהיו במדבר. ובספרי איתא ע"ז שמספר בגנותן של ישראל שלא שמרו אלא שבת ראשונה והשנית חללו. נראה שדקדקו ג"כ מלשון ויהיו בנ"י במדבר. וזה קשה להא דאיתא בשבת (דף קי"ח) אר"י א"ר אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון ועי' תוס' שבת (דף פ"ז ע"ב) ד"ה כאשר. ולפמ"ש י"ל דבא לרמוז שחטאו היה שהיה מעביר ד"א בר"ה כדאמר ר"י א"ר בשבת (דף צ"ו ע"ב). וקאמר דלפי שהיה ישראל במדבר והיה המדבר אז ר"ה לזה נתחייב המקושש מיתה ור"י א"ר לטעמיה דס"ל דלא שמרו שבת ראשונה. והספרי לטעמיה דאיתא שם שהיה תולש והובא זה בש"ס בשבת (דף צ"ו). ולזה דייק מכאן שסיפר בגנותן של ישראל. ודברי הספרי צריך ביאור מנ"ל דקאי על שבת שני'. וצ"ל דהספרי לא ס"ל שנצטוו במרה על שבת ורק במ"ת נצטוו. ואף במן לא נצטוו על כל מלאכות שבת רק על תחומין והוצאה ע' תוס' עירובין (דף י"ז ע"ב) ודקדקו מלשון הכתוב שהיו אז ישראל במדבר בקביעות והיינו רק במדבר סיני שעמדו שם ערך שנה עד שהקימו המשכן וכמבואר בפ' בהעלותך משא"כ במדבר סין היו רק דרך ארעי וע' אב"ע פ' בשלח ע"פ ויסע משה שבמדבר סיני עשו להם סוכות כי מרע"ה הודיעם שיתעכבו שם משא"כ מקודם ע"ש. ולזה קאמר ששבת של מ"ת שמרו שהתורה ניתנה בשבת והשנית חילל המקושש. וכ"כ באב"ע שם שזה היה במדבר סיני. אך לפז"ק מש"ש שהקריבוהו אל משה ואל אהרן והלא אז היה משה בהר סיני שזה היה בארבעים יום הראשונים וכדאיתא ביומא (דף ד' ע"ב) ודוחק לומר שהקריבוהו אח"כ כשבא משה. וצ"ל דאתיא כריה"ג דס"ל ביומא (ד' ע"ב) שששה דפרישה היו אחר מ"ת וא"כ עלה משה בי"ג בסיון דס"ל שם שבששה בסיון ניתנה תורה ומ' יום הזו בהדי ששה דפרישה ע"ש. וא"כ שפיר הקריבוהו תיכף למשה קודם שעלה שהרי היה אז שבת דהא לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה. ובאב"ע כתב שהקריבוהו למשה במוצש"ק והיינו משום שהוקשה לו דהא אין דנין בשבת. והוא דוחק כי פשטות הכתוב משמע שהקריבוהו תיכף. אבל לפמ"ש י"ל שמהרו לשאול עליו למשה בשבת לפי שידעו שיעלה משה להר בו ביום. אכן למ"ד מעביר ד"א בר"ה היה צ"ל כהראב"ע שהקריבוהו במוצש"ק או ביום א' כי בלילה אין דנין

ועכ"פ נתבאר שפיר דהספרי לטעמיה ור"י א"ר לטעמיה דס"ל שנצטוו על שבת במרה. ולזה דריש הא שכתוב שהיו במדבר לרמוז שהעביר ד"א בר"ה] והספורנו כתב שבלקיטת מן עברו על תולש כהא דאמרינן שהלוקט כשותא מהיזמי והיגי חייב משום עוקר דבר מגידולו ותמהני דהא אמרינן בשבת (דף ק"ח) הטעם דהיינו ריביתיה והוא עיקר מקום גידולו כפרש"י שם. אבל המן היה יורד מן השמים ואין זה מקום גידולו כלל. והנה בפסוק קשה דקאמר משה וביום השביעי לא יהיה בו דהול"ל בפירוש שלא יצאו ללקטו וכדכתיב בתר הכי אל יצא איש ממקומו. וכבר הרגיש בזה הספורנו שם. אבל הכוונה דכיון שכבר נצטוו על שבת במרה ואיפקוד גם אתחומין לא הוצרך מרע"ה לכפול להם האזהרה רק היה די באמרו להם שלא יהיה בשבת לפי שאפשר שיסברו שימצאוהו קרוב למחנה בתוך התחום ומדקאמר ששת ימים תלקטוהו אין דיוק שזה היה בשבת די"ל שסמך על מה שכבר נאמר במרה שיום השביעי יהי שבת שביתה ממלאכה וששת ימים קאי על ששת ימי המעשה הידועים להם כבר ורק אח"כ כשעברו על צוואתו א"ל הקב"ה שחטאו בזה וכפל האזהרה בזה בלאו מיוחד. אבל אי נימא דלא איפקוד במרה אתחומין ומכ"ש אי נימא שלא נצטוו במרה על שבת ממילא מוכח מקרא דששת ימים שזה היה בשבת. דהא עדיין לא ידעו כלל איסור תחומין בשבת. [ובאמת קשה למה דקדק הש"ס מקרא דששת ימים ולא ממ"ש קודם לזה והיה ביום הששי וגו'. וצ"ל משום דכתיב הששי בה"א הידיעה הכוונה הששי הידוע דהיינו ששי לבריאת עולם וכעין זה איתא בע"ז (דף ג') דדריש הששי הידוע ע"ש]

ולזה הא דילפינן מגז"ש דזכור שהתורה ניתנה בשבת נראה דלא אצטריך רק למ"ד דשבת ניתנה במרה. וא"כ הא דכתיב ששת ימים תעבוד י"ל דסמיך על מה שכבר נצטוו במרה שיש ששת ימי מעשה וכדמסיק עלה באמת בדברות שניות כאשר צוך במרה וע' תוס' שבת (דף פ"ז ע"ב) וה"ה דלא ס"ל דרשא דששת ימים תלקטוהו שנאמר בשבת וכמש"ל די"ל דסמיך על מה שכבר ידעו במרה שיש ששת ימי מעשה. אבל מ"ד שלא נצטוו על שבת במרה א"צ לג"ש זו דהא מצי למילף מקרא דששת ימים תעבוד שזה היה בשבת. וה"ה דיליף מקרא דששת ימים תלקטוהו שזה היה בשבת. ואף מ"ד דרק אתחומין ומחמר לא איפקוד במרה מוכח ג"כ מששת ימים שהיה בשבת דאי לא היה בשבת יש מקום לטעות דקאי על יום השביעי שמיום זה וקאמר שבשבת זה יהא אסור אף מחמר. ובשבת דמרה יהא מותר מחמר. ואף דכתיב כאשר צוך במרה. מ"מ י"ל שהכוונה רק על הדינים שנצטוו שם ולא על גוף היום ועכצ"ל שניתנה תורה בשבת. וא"ל שניתנה ביום א' בשבת וקאמר ששת ימים עם אותו יום. זה דוחק דסתם ימים הם שלמים עם לילותיהן. וגם דאין שום חשבון שיהי' מ"ת ביום א' וכדאיתא בשבת (דף פ"ז ע"ב) שיש מקום לומר שיהי ביום ה' או ביום ו' ע"ש. ואין כאן מקום לטעות. וגם דמקשינן ימים זה לזה כדמקיש (בדף פ"ט) היום ומחר שלילו עמו ע"ש ולהלן יבואר בע"ה

והנה רש"י בשבת (דף פ"ז) פירש דלרבא דאמר ששי לחנייתן לא איפקוד אתחומין ונסעו מרפידים בשבת ולראב"י איפקוד ונסעו ביום א' מרפידים. וקשה דמ"מ מאי דוחקא דרבא לומר שנסעו בשבת נימא כראב"י. ובפרט שידוע שגם האבות שמרו שבת ובודאי שמרו גם מרע"ה ואיך נסע אתם בשבת. אכן בילקוט פ' יתרו איתא להיפך דרבא ס"ל דאיפקוד אתחומין וראב"י דאמר שביום שנסעו מרפידים בו באו למדבר סיני ס"ל דלא איפקוד אתחומין ומשמע שכן היה גורס בש"ס וצריך להבין הכוונה בזה. והנראה דהנה כתיב בחודש השלישי וגו' באו בנ"י מדבר סיני ויסעו בנ"י מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן ישראל נגד ההר. וצריך להבין כפל הלשון שמקודם כתוב שבאו למדבר ואח"כ הזכיר שנסעו מרפידים וגם כפל לשון חנייתן. ולזה רבא ס"ל שלא נסעו בשבת רק שבתו בדרך והיינו שבע"ש באו למדבר סיני ורק לא הגיעו למקום הר סיני במרחק יותר מתחום שבת. ובמוש"ק באו עד נגד הר סיני ולא חשיב זה במסעות למסע מיוחד לפי שלא היה מקום מוגבל רק שבתו באמצע המדבר בדרך הילוכם לסיני וגם כי לא חנו מצד שנצטוו לחנות רק בשביל איסור שבת והיינו דקאמר שבאו בר"ח לסיני ומבאר הכתוב שנסעו מרפידים ובאו למדבר סיני וחנו שם והיינו ששבתו שם ואח"כ חנו שנית נגד ההר וזה נסעו במש"ק. ומבואר בזה דקאמר רבא (בדף פ"ו) יומא קמא לא אמר להו משום חולשא דאורחא. וקשה דתיפוק ליה שכל עליות מרע"ה היו בהשכמה כדאיתא (בדף פ"ו) שם והם באו לסיני ביום. והמזרחי והמהרש"א בשבת (דף פ"ז ע"א) נדחקו בזה. אבל לפמ"ש א"ש שבאו לשם במוש"ק בלילה וראב"י ס"ל שביום שנסעו מרפידים באו לסיני דס"ל דלא איפקוד אתחומין יהיה אפשר לומר שנסעו בשבת ובאו במוש"ק לסיני לזה מפרש הכתוב ויסעו מרפידים