דברי מלכיאל ה קפח

כהוגן. ואף דלא מסתבר שיראה סבור לכתוב כך לשם קדושת השם. אבל עכ"פ אפשר שרצה לכתוב כראוי וטעה ודילג ההא כנ"ל. ובפרט דבנ"ד כתב מקודם שם הויה מסתבר טפי שכתב ג"ז לשם קדושת השם. אכן הרי הוא מסופק שאפשר שכתבו לשם תיבת חול וכמ"ש כת"ר. ולא שייך לומר דהוי רובא להתירא דבין אם כיון לשם אלקי ובין לשם שתי אותיות הרי הוא קדוש. דלא מסתבר כלל שיכוין לשם של שתי אותיות כי אין מקום לטעות בזה. וע' חיבורי ח"ב סי' י"ח מה נקרא רוב. ועוד דבנ"ד י"ל דהוי דשיל"מ דהא אנו דנין על כל הס"ת אם היא כשירה. וזה אפשר ע"י תיקון שיקדרו תיבה זו ויכתבו על המטלית תיבת אלקי. וא"ל שדנין על גוף תיבה זו אם יש בה קדושת השם. ז"א דבזה א"צ רוב. דאף בספק אסור למחקו לדעת הפוסקים דאף בכה"ג אסור מדאורייתא למחוק. אך ז"א דהא מ"מ אנו דנין על תיבה זו אם כשירה להניחה בס"ת זו. או צריך לקודרה. וגם יפה כתב כת"ר דהוי ס"ס משם אחד והעיקר בזה דלא מסתבר שרצה לכתוב השם בן שתי אותיות. דהא אין לו שום משמעות במקום זה ולא היה מקום לטעות ויש כאן ספק אחד אם היה סבור שהוא חול. או שידע שהוא קודש רק דילג ההא

ולכאורה היה נראה בנ"ד לקדור תיבה זו עם עוד תיבה ולכתוב השם על המטלית כדי שלא יהא מקצתו על המטלית ומקצתו על הקלף. אכן כמה פוסקים ס"ל שלא לכתוב השם על מטלית. ולזה נראה בנ"ד למחוק את היוד. ולקדור את האלף והלמד ולגנזם ולהטיל שם מטלית. ויכתוב את השם על הקלף אצל המטלית. ובמה שיהי' הפסק בן שתי תיבות אין קפידא כיון שלא יהי' שם כדי שלש אותיות וכמבואר בפוסקים. וטוב שימשיך הסופר את גג ההא האחרון משם הויה קצת לצד המטלית. ויעבה קצת את היוד שבצד שמאל ההא כדי שיהי' כנגד סוף גג ההא. וכ"ז יעשה לשם קדושת השם. וירויח בזה שלא יהי' ההפסק יותר מכדי שתי אותיות: סימן רנג: כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ח שמעון מנחם נ"י הרב דק' גאווארטשאב

ע"ד שם שמעלקא או שמולקא במקום שהברת הלמד הוא בהברה רכה כאלו נרגש יוד עם הלמד יחד. והביא כ"ת דברי אחרונים שכתבו שיכתבו בגט שמעליקא ועוד גט בשם שמעלקא בלא יוד. והאריך כת"ר להקשות עליהם וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה אנכי יושב כעת בכפר לעסוק ברפואות ע"פ עצת הרופא וקשה עלי העיון. וגם כי אני מחוסר ספרים והאחרונים שהביא כת"ר לא ראיתים מעולם. ולזאת אשיבנו בקוצר

לענ"ד צריך לכתוב רק גט אחד בשם שמעלקא. וכל אחד יקרא בו כפי ההברה שבמדינתו. כי גם איש מפולין שנקרא בהברה כמי עם יוד כאשר יבוא לליטא יקראוהו בהברה פשוטה. ורק שבשמות שמורגש יוד בסוף, השם שמורגש היוד עם נקודת סגול או קמץ כמו שם עטיא מירא פעסיא וכדומיהם בזה כ"ע מודו שצריך לכתוב היוד. אבל לא בנ"ד שאין כאן יוד כלל. רק שהברת הלמד הוא הברה רכה וכמו שנמצא בלשון רוסיא וכמ"ש כת"ר. ואם יכתוב יוד אחר הלמד הרי יסברו שצריך לקרות הלמד בחיריק או בצירה, ואף שמה שהביא כ"ת כעין זה משו"ת צצה"ח בשם אידא לא נלע"ד, כי אף במקום שקוראים אידיא אם יכתבו אידא בודאי יקראו בלא יוד באשר כי צריך להוסיף הברה שלימה יוד עם נקודה כמש"ל. אבל בנ"ד ברור שכל אחד יקרא כפי הברה שהורגל בה וכמש"ל. וכן אני נוהג למעשה

וע"ד מ"ש הב"ש דשם מלכה בחירק צריך לכתוב יוד אחר המם כיון שנרגש יוד במבטא. והקשה כ"ת דהא בתורה כתוב בלא יוד הנה אין לי פה שו"ע אה"ע לעיין בפנים. ואפשר שבמקום הב"ש היה מורגש היוד במבטא. ובמקרא באמת לא אפשר שיהי' ביוד כי חיריק עם יוד הוא תנועה גדולה כידוע. וא"כ היה צריך שיהא הכף רפה כידוע כי הלמד היה בשבא נע. ולזה נכתב בלא יוד והיא תנועה קטנה. אבל בשפה המדוברת אין שייך כללי דקדוק לה"ק ושפיר יש לכתוב ביוד כמו שרגילים לכתוב בשמות של לעז ואף דבשמות הקודש כותבים בלא יוד וכפי שנמצא בתורה ע"פ רוב וכמו בשם דוד וכדומה. בכ"ז בנ"ד שיש מקום לטעות ולקרות בפתח על המם שהוא שם היותר רגיל. לזה כתב שיש לכתוב ביוד כפי שרגילים לכתוב בשמות לעז. ואף שבתורה אין כתוב שם זה רק עם הא הידיעה כמ"ש כ"ת. בכ"ז הרי עכ"פ רגילים בשם זה: סימן רנד כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה מרדכי נ"י הרב דק' טשערנאוויץ

ע"ד אחד שיש לו ריחים ובית משרפות י"ש אשר כל מעשיהם הוא ע"י חום האש. היינו שיש כעין יורה גדולה שנקרא פאראוויק שמתחממים שם מים הרבה. ומשם יוצאים צינורות שנמשכה הזיע מהמים בהם שהמים נהפכים רק לזיעה רותחת הנקרא פארא. והולכים לתוך בתי החרושת הנ"ל ומשם נכנסים לבית דירתו. ומשם יוצאים לחוץ ובחוץ מתקררים הצינורות והזיעה הנ"ל מתהפכת למים ויורדים לתוך גיגית העומדת שם. ונשאל מעכ"ת אם מותר ליטול מהמים הללו ידים לאכילה והאריך מעכ"ת בדברי חכמה. וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה באשר אני חלוש ל"ע כעת אשיבנו בקוצר ואת מעכ"ת הסליחה

והנה מהמים שביורה נראה פשוט שמותר ליטול לידים דהא לא נעשה בהם מלאכה. רק מהמים שיוצאים מהיורה לתוך הצינורות ונעשה מהם זיעה פארא. ואף שהזיעה מחובר להמים שביורה מ"מ הרי אין הזיעה חוזרת לתוך היורה. וכיון שכתבו הפוסקים בסי' ק"ס הטעם שנפסלו משום דהוו כשופכין. א"כ לא גרע מאם נגעו שופכין במים נקיים דודאי לא נפסלו כיון שלא נתערבו כלל. ועוד דהכא לא נגעו כלל בגוף המים שביורה. דהא תיכף כשיוצא הזיעה לתוך הצינורות עדיין אין עושים כלום רק אח"כ בהמשך הצינורות הם מניעים בכח הדוחה של הזיעה הרותחת את כלי בית החרושת. ובכל רגע יוצאת זיעה חדשה לתוך הצינורות אבל אינה חוזרת לעולם. ואף אי נימא שעכ"פ מקצת מהזיעה מתערב במים שביורה. מ"מ הרי בטל במיעוטו וכדקיי"ל בסי' ק"ס דמהני ביטול לענין נט"י ולא עדיף מניצוק דקיי"ל בפ"ה דמכשירין מ"ט ובנזיר (דף נ') דטהור וכ"פ הרמב"ם בפ' ז' מה' טו"א ויותר מזה מצינו בפיה"מ להרמב"ם ספ"ק דידים שכתב שאם הדיח ידיו במים כשרים לנט"י לפי שלא נעשה מלאכה רק במים שעלו בידו ולא במים שנשארו בכלי ע"ש ואף דאם נעשה מלאכה בכלי שיש בו מים הרבה והמלאכה נעשתה רק בזויות אחת בהכלי. ודאי שנפסלו כל המים. דכיון שהמים הם יחד בכלי מיקרו כולם שופכים וכן משמע בסי' ק"ס ס"ג והוא מהתוספתא דמים שלפני הנפח פסולים לפי שכיבה בהם ברזל. ואף שאפשר שהיה ברזל קטן. וכיבהו במקצת המים העליונים שבכלי. ובכ"ז המים. מ"מ בנ"ד שהזיע היא בצינורות ודאי שאין