דברי מלכיאל ה קפז

דמעיקרא קיי"ל בחולין (דף מ"ח) דהויא סתימה והיינו מה שבטבע נמצא שם וסותם המכה. ודנקיט הש"ס לשון קרום שעלה מחמת מכה י"ל הכוונה דקמ"ל דלא מיבעיא אם עלה למעלה ממקום המכה בודאי לא מהני כיון שגוף הנקב לא נתרפא אלא אף עלה הקרום מחמת מכה עצמה ונתחבר גוף הקרע והנקב שנעשה שם ואין כאן נקב כלל מ"מ אינה סתימה. לפי שסופו ליסתר. ולפ"ז בנ"ד שהקרום שעל הבועא היה מקולקול ורק שהיתה שם ס"ת שעברה בקליפה ודאי דלא הויא סתימה. רק נראה שי"ל שזה היה קרום הריאה. ומה שנראה כס"ת. ידוע שמצוי במקום כזה שקרום הריאה תולה קצת והוא קרום הריאה ולא סירכא תלויה. והבקיאים מכירים את זה. ואף בספק י"ל שאין להחזיק ריעותא כיון שידוע שמצוי שקרום הריאה במקום כזה יומשך קצת כעין סירכא תלויה: סימן רנ

וע"ד כתיבת שם עירו בגט שעיקר שמה אני ונקראת בפי כל האלף בקמץ. וגם נקראת ראטשא בפתח הריש והטש. ולפי דעתי צריך לכתוב באלף כדי להורות על פתח חריף. ויש שכותבים רגא כי כן נקרא אצלם גימל דגושה כמו דזש כי אצלם אין נמצא כלל הברת טש. לענ"ד צריך לכתוב אני דמתקריא ראטשא. ואף שיש שקורים ראדזשא. בכ"ז הוא שינוי קטן כי הלא אין אצלם הברת טש. וממילא ידעו שאצל הללו נקראת בדזשי, ומכ"ש שאין לכתוב רגא. דהא בלה"ק קוראים גימל כראוי ולא דזש. והנה כ"ת כתב שהמחוז נחלק לשלשה חלקים. חלק אחד נקרא ראטשא עליונה. ואחד ראטשא תחתונה. ואחד ראטשא סתם. ולפ"ז אם בחלק זה נמצאת רק עירו יש לכתוב כנ"ל. אכן אם בחלק זה יש עוד איזה עיר או כפרים אזי אין לכתוב שם ראטשא כיון שהוא שם כולל איזה מקומות יחד. והנה כ"ת כתב שעירו נכתבת אוני בחולם ונקראת בקמץ. ובלשון רוסיא נכתבת בקמץ. ולפ"ז נראה שצריך לכתוב אני. ולא אוני. ואף אם במכתבים כותבים שמה אוני. נראה דסגי לכתוב אני דהא זה אפשר לקרוא בחולם דהא רוב חולם שבתורה אין בו ויו ומי מעינות יש לכתוב כיון שמסתפקים מהם. ואף שהם חוץ לעיבורה של עיר. מ"מ כיון שהם תוך התחום יש לכתבם. כיון שכתב כ"ת שבשעת הגשמים מסתפקים לשתיה מן המעינות. ושם הנהר יש לכתוב ריאן. כיון שכן נקראת וכן נכתבת בלשון רוסיא בקמץ האלף. ושמות הנהרות הקטנות יש לכתוב כיון שנמשכות איזה מילין כמש"כ כ"ת. ושם ריאן הקטן נראה שא"צ לכתוב כיון שרובם אין קוראים כן וגם כי אין בזה חשש לעז כיון שעיקר הנהר ריאן כבר כתוב בגט. ואם יכתבו בונילא דמתקריא ריאן הקטן לא יכון דהא הוא נקרא בלשון המדוברת שם ולא בלה"ק. וצריך לכתוב כמו שנקרא בפי כל. ולזה יותר טוב שלא לכתבו וכמש"ל. וע"ד שיש להאנשים הרבה שמות וא"א לברר את כולם אם יש לכתוב וכל שום כמנהג הספרדים. הנה כיון שלא נהגו לכתוב וכל שום כמ"ש כ"ת אין לחדש זה ואף שאפשר שישמיטו איזה משמותיו מ"מ כיון דעכ"פ יכתבו שם העיקר. הרי הגט כשר כדקיי"ל ר"ס קכ"ט: סימן רנא

וע"ד שנפלה אשה ליבום לפני שני אחים גדול וקטן. ואצלם נהוג מכבר ליבם כמנהג הספרדים ושכן כתב לשם מכבר הגאבד"ק קאוונא זצ"ל. ובנ"ד אם היבם היתה מוחזקת זה מכבר לפרוצה ביותר ועל איש אחד אומרים שבאותה שעה ובאותו מקום נתיחדה עמו. רק לא עשו גב"ע עדיין ע"ז. וחושש כת"ר שמא האחים אינם בני אבי המת ויפגע באיסור אשת אחיו מן האם וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה ע"ד החשד שיש עליה מאיש ידוע. בודאי צריך לקבל עדות בזה כדין. ומ"ש כת"ר שאפשר שלא ישמע בעלה להוציאה. אין למנוע בשביל זה מלקבל עדות. אכן לנ"ד אין בזה נ"מ כי אף שיתברר זה. מ"מ הא קיי"ל דרוב בעילות אחר הבעל. ואין לחוש לבניה. וע"ד שנתפרסם שהיתה מופקרת. י"ל דאף שכתבו הפוסקים דבפרוצה ביותר יש לחוש לבניה. מ"מ י"ל בנ"ד דהוי ס"ס. דשמא כולם בני בעלה. ואף אם היבם אינו בן בעלה שמא גם המת לא היה בן בעלה והיה אחיו מאביו של היבם. ושפיר מיבם. אך קשה דלפ"ז הוו שניהם ממזרים. ואסור ליבם את הכשרה אשת הממזר. ואף דבממזר קיי"ל שספיקו מותר מה"ת. וא"כ סגי בספק אחד. מ"מ כיון שעיקר ההיתר הוא מצד ספק ספיקא. והספק השני הוא שמא שניהם ממזרים א"כ ממ"נ אסור ליבם דשמא הוא אחיו מאמו. ואף אם הוא אחיו מאביו שמא שניהם ממזרים ואסור ליבם כשירה ולהיתר יש כאן רק צד אחד שמא שניהם בני בעלה. ונראה דמ"מ הוי ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן שפסקו האחרונים בה' ס"ס שיש להקל. רק אם היה המת פרוץ יש לחוש שמא יש לו בן

ומ"ש כ"ת דבמקומם שנישאות ילדות אין לחוש לזה. הוא תמוה. דהא אפשר שזנה עם אלמנה או גרושה. ועכ"פ אם המת לא היה פרוץ יש להתיר ליבם. דבלא"ה הא דפרוצה ביותר חוששין לה הוא רק חשש ולא לעשות מזה ספק גמור. ע' אה"ע סי' ד' סט"ו באחרונים בזה. וגם דהא שנתפרסמה למופקרת אינו אלא קול. ולא נתברר מקור הקול. ואולי אין בו ממש. והא דפרוצה ביותר איירי שנתבררו עליה דברים של ממש ובלא"ה הרי מפורש בשו"ע שם שהאשה נאמנת לומר שהבנים הם מבעלה ע"ש. ולפ"ז צריך בנ"ד שתאמר בפירוש שהמת והיבם הם בני בעלה. ורק שיש לחוש שמא אין מכוונים לשם מצות יבום כדעת הרמ"א באה"ע סי' קס"ה. וכ"ת כתב ששניהם אומרים שמתרצים ביבום כדי לעשות נ"ר לנפש המת. ומוכח מזה שמכוונים לשם מצוה. ולכאורה נראה דזה לא מיקרי לשם מצוה. כי איזה הפרש יש בין עושה להנאת עצמו לעושה להנאת אחיו חי או מת. ולשם מצוה מיקרי רק כדי לקיים מצות יבום. אכן העיקר נראה שעיקר קפידת אבא שאול שלא יעשה למלא תאותו. אבל כשעושה זה בשביל התועלת שיהא לו מעשית מצוה זו לו או לאחיו שרי. ודמי להא דאמרינן בפסחים שהעושה כדי שיחי' בניו הרי הוא צדיק גמור ועכ"פ צריך לומר להם שיכוונו לקיים מצות יבום: סימן רנב כבוד הרה"ג וכו' מו"ה אהרן יעקב ני' הרב דק' וויסאקי-מאזאוויעצקי

ע"ד שנמצא בס"ת בדברים י"ח במקום ד' אלקי כתוב ד' אלי. ואין הסופר זוכר אם כתבו לקדושת השם רק שטעה ודילג ההא או שחשב שצריך לכתוב תיבת אלי בקמץ תחת הלמד והוא חול. הנה באשר אני חלוש כעת מאוד וגם טרוד אשיב בקוצר

הנה אם זוכר שקידש שם זה. היה מותר למחוק את היוד ולכתוב שם הא ואחר כך יוד. וכמ"ש הפוסקים שהנטפלים להשם מותר למחוק כדי לתקן את הס"ת שיהא נכתב