דברי מלכיאל ה קפו

עבור בעל הקמח. ואף בפקדון אסור להשתמש בכה"ג כדקיי"ל בסי' רצ"ב ס"ז, וע' בנתיבות סי' קכ"א סק"י בדין שליח ולזה יהודה שידע שהכסף שביד הבע"ג הוא בעד קמח של ראובן הרי יודע שהוא גזל ומחוייב להשיב לראובן כדין גנב ופרע בחובו דקיי"ל בסי' שנ"ו שצריך המלוה לשלם להנגנב וה"ה בנ"ד, ואין חילוק בין חפץ לכסף כיון שאסור להשתמש בהם. ובודאי אם לא ידע יהודה שהכסף הוא בעד קמח של ראובן היה פטור. כי א"א לברר זה שהוא הכסף בעצמו. כי אולי היה להבע"ג כסף שלו. אבל בנ"ד הרי ידע מזה ויפה הורה כת"ר: סימן רמז. כבוד הרה"ג וכו' מו"ה מרדכי חיים נ"י הרב דק"ק שניידאווא

מכתבו הגיעני ובאשר ביקש ממני להשיבו תיכף אשיבנו בקיצור כי אני טרוד היום מאוד. ע"ד שחפרו אצל בית תפלה שלהם ומצאו שם עצמות ונראה שהיו שם ביה"ק שלהם. והם מלקטים העצמות אך א"א שלא ישארו שם עצמות קטנות וגם כי העפר הרי יש בו מן הבשר שבלה שם. אם מותר לפזר עפר זה על דרך הרבים שיש שם מקום עמוק וקשה ללכת בו. והטילו על דרי העיר ישראל וא"י לישר הדרך ואיך יעשו הכהנים אח"כ אם יוכלו ללכת שם. וגם יש מקום שכשיחפרו הא"י שם באורך ורוחב יותר לא ימצאו העצמות

הנה להכהנים אין שום חשש דהא רוב הפוסקים ס"ל שמותרים ליטמא למת א"י עי' יו"ד ס"ס שע"ב ואחרונים שם. ומכ"ש בנ"ד דהוי רק ספק שמא ישאר שם עצם. וגם כי מגע ומשא הוא ספק גדול אם יזדמן לידם וע"ד העפר שיחפרו עוד באורך ורוחב ולא ימצאו פשוט שאין חשש ואין לנו להחזיק טומאה רק במקום שנמצאו העצמות דאיתרע חזקת מקום זה. וע"ד מה שיהנו מהעפר בהליכתם על הדרך נראה שאין לחוש דהא הוי רק ספק שמא נמצא שם מבשר המתים. וההנאה ממת א"י כתבו הפ"ו דהוי דרבנן. והוי רק ספק דרבנן. והעפר שעל הקבר גם בביה"ק של ישראל יש מחלוקת הפוסקים וע' בחיבורי ח"א ס' ס"ז בזה. ולזה בנ"ד שיש ספק איזה עפר הוא מעל הקבר ותחתיו ואיזה מבין קבר לקבר. הוי ספק דרבנן. וגם י"ל דהוי ס"ס כמובן. וגם נראה דבמת א"י כו"ע מודו שהעפר מותר ויש להאריך בזה. ועוי"ל דהעפר האסור בטל ברוב העפר המותר דודאי העפר שבין קבר לקבר וממקומות הפנויים שבביה"ק. וכן העפר שבעומק הקרקע למטה מכדי ג' אצבעות שיעור תפיסת המת. יש בהם רוב נגד העפר האסור. לזה נראה שאין חשש בזה. רק לכתחילה לקחת העפר שנמצאו בו העצמות לפזר על הדרך נכון שאחב"י ימנעו מזה. ויעשו הא"י את זאת וגם דהא אם ימצאו הישראלים עצמות בהעפר וילקטו העצמות ויערבו העפר בשאר העפר הוי כמבטל איסור לכתחילה ואם הי' מוכרחים לתת חלק בעד שכר הפועלים א"י שיעסקו בזה. נראה שיש להקל בזה. ואם יוכלו להשתדל שהיהודים יפזרו העפר שחפרו ממקומות שלא נמצאו שם עצמות. מה טוב. כן נלע"ד ברגע זו: סימן רמח כבוד הרה"ג המפורסם וכו' משה שמעון נ"י הרב דק"ק פיטסבורג באמעריקא

ע"ד מ"ש התו' בב"ק (דף ס"ז) ד"ה הא דפריך. דכיון דיקני יאוש ושינוי השם קטן ודאי שקונה שינוי השם גדול כמו מריש. והק' כת"ר דמה הוכחה היא זו ויפה הקשה. ובאמת גוף סברא שיצטרף יאוש עם שינוי השם קטן צריך להבין. והנרא' בזה דהא בהפקר איכא דס"ל דהבטה בעלמא קונה בב"מ (דף קי"ח) וע"ש בתוס' ובב"ק (דף כ"ט ע"ב) בתוס'. והסברא בזה כי לקנות להוציא מיד הבעלים צריך מעשה יותר גדול אבל בדבר שאין לו בעלים מהני קנין כל דהו. ולזה אף בגניבה וגזילה כשהבעלים מתיאשים אף למ"ד יאוש לא קני מ"מ ניטל מהדבר הזה רשות הבעלים קצת שהרי נתיאש ממנו וע' תו' ב"ק (דף ס"ו ע"א) ד"ה כיון ולזה קונה אותו בקנין כל דהו. והבטה היינו שמכוין לקנותו ולשמרו לעצמו וכ"נ מלשון הפוסקים בח"מ סי' רע"ג ע"ש וקני כאלו נטלו בידו לקנותו. דהוי מעשה גמור. והיאוש מועיל לעשות דבר שאינו במעשה כאילו עשה מעשה וכיון שמצינו ששינוי השם קונה דהוי כשינוי מעשה אף שינוי השם קטן. היינו שלא נעשה שינוי בגוף הדבר. ורק ע"י מחשבה ויחוד לדבר מיוחד נשתנה שמו כהא דעורות שחשב עליהם ע"ש. ודמי להבטה. דלא הוי מעשה גמור. ה"ה שינוי השם גדול בלא יאוש קנה דכיון ששינו שמו בא ע"י שנשתנה גוף הדבר וכמו במריש ובעגל שנעשה שור ע"ש בסוגיא. ולפמ"ש התו' ריש ב"מ דהא דהבטה בהפקר קנה היינו שעשה גדר קטן ס"ל דמ"מ בעינן קצת מעשה. וכעין זה כתבו התו' בב"ק (דף ס"ו ע"ב) דקציעה לא מיקרי מעשה גמור [ולולא דברי התו' היה נראה דהא דנקיט בפשיטות דראיה בעלמא לא קנה. היינו שראה המציאה אבל לא כיון לשמרה ולקנותה בזה. אכן הבטה היינו שכיון לשמרה ולקנותה כמש"ל. וזהו החילוק בין ראיה להבטה. כי הבטה הוא שימת עין בכוונה לאיזה מטרה. וזהו מ"ש הבט מן השמים וראה. וכן ראה והביטה. וכן הרבה. ובמד"ר פ' לך איתא דהבטה הוא מלמעלה למטה. ואכמ"ל בזה] ואף למ"ד דהבטה לא קני ואף לפמ"ש התו' דהיינו שעשה גדר קטן. היינו לפי שההבטה והגדר קטן לא גרמו שום שינוי בגוף החפץ. אבל מחשבתו על העורות גרמה להם שינוי השם ומטרה אחרת בהשתמשותם. לזה לכ"ע קנה אחר יאוש. ולפמ"ש הפנ"י בב"ק שם שהתו' בתירוצם הראשון ס"ל ג"כ סברתם בתירוץ השני ששינוי השם מסתעף מן היאוש. א"ש דברי התו' בפשיטות וההכרח לקצר: סימן רמט כבוד הרב הגדול המפורסם מו"ה אלי' יוסף מו"צ דק' אני פלך קוטייאס

ע"ד אם יכולים להקל בעירו והגליל בקולות שהספרדים נוהגים להקל. כבר כתבתי למעכ"ת אשר לדעתי להספרדים יש להורות כמנהגם ולאשכנזים כמנהגם. כי דינם כשני בתי דינין ורק בשביל שבמקומם אין הא"י אוכלים משחיטה ישראל יש להקל אף לאשכנזים כפי האפשר. וזה א"א לפרש וכל רב ומורה עיניו בראשו במה שיש מקום להקל ובלבד שיכוין לש"ש. וביחוד בדיני תר"ל יש בהם הרבה שיש מקום להקל בשעה"ד

וע"ד סירכא תלויה מבועא ועברה בקליפה והקרום מתחת מקולקל מאוד ונראה כמו שלחופות והבועא נקלפה עורות עורות של מוגלא קשה ורובה ככולה קש' כטינרא. ודן כ"ת להכשיר דאפשר אינו קרום מחמת מכה רק שהמכה נעשתה אח"כ. וסירכא תלויה בלא נקב כשירה. דהא קרום מחמת מכה טריפה לפי שטריפה אינה חוזרת להכשירה. ולפ"ז אם יש קרום שלישי על הריאה ושני הקרומים ניקבו מלמטה יהא כשר. דנימא שהקרום השלישי לא נעשה ע"י המכה. וע"כ צ"ל דבאמת כל מה שעלה במקום המכה לסתום מקום המכה לא הוי סתימה אף שלא עלה מחמת מכה. ורק סתימה