דברי מלכיאל ה קפד

יודע הוא שאחר הפסח יחזירהו לו וכמ"ש כת"ר בשאלה. ובכ"ז מועלת מכירה כדקיי"ל בסי' תמ"ח ס"ז דכיון שקונה הא"י כדין אין לנו לדון ע"פ דברים שבלב. אבל בנ"ד שבאנו לדון ע"פ אומדנא שמוחל לו. הלא אדרבא ידענו בבירור שאינו מתיאש כלל ממנו. וזה יש לדחות. אך בלא"ה ז"א דהא בפשוטו י"ל שחצירו קונה לו. וצ"ל שכת"ר חושש לדעת הסוברים שחצר מטעם שליחות ואין שליחות לא"י. וא"כ אף אי נימא שמחל לו החמץ אבל הרי מ"מ במה קונה כיון שחצירו אין קונה לו. ואין שייך לדון מצד הפקר. די"ל דלא מחל רק להא"י ולא להפקירו דהא היה חושב שעכ"פ ישלם לו הא"י בעד הי"ש. ובפרט זה יש להאריך ואכ"מ. אבל בפשוטו י"ל דהא דעת הרבה פוסקים דחצר קונה לא"י וכ"ה דעת הקצה"ח סי' קצ"ד. ועכ"פ הוי ספיקא דדינא. וכבר כתבו הפוסקים דלענין חמץ שעבר עה"פ דהוי מדרבנן יש להקל אף בספק פלוגתא בקנין החמץ. וגם דהא הוי שוגג בזה כי היה סבור שהא"י קנה את החמץ

ועוד נראה דלא גרע קנין חצר מקנין סטומתא שכתבו הרבה פוסקים דהוי קנין אף בחמץ ובפרט בנ"ד שלקחו ע"י שלוחו לביתו והוי קנין בדיניהם. ועוד דהא גם אי עכו"ם נעשה שליח לעכו"ם חבירו הויא מחלוקת הפוסקים וכמ"ש גם כת"ר. וא"כ הויא ס"ס דשמא הלכה כהסוברים דהוי שליח וקנה בהגבהתו. ואת"ל דלא הוי שליח. שמא הלכה כהסוברים שחצר קונה. ובפרט שרוב הפוסקים ס"ל הכי ועוד יש לדון בזה ע"פ מ"ש הרמב"ם בפי"א מה' מעשר שעכו"ם ודאי מחליף. אך בנ"ד א"צ לזה. כי בלא"ה פשוט דשרי כמש"ל. וגם כי בנ"ד נראה שהי"ש היה מונח בבית הא"י והיה עומד בצד חצירו שקונה מטעם יד כמבואר בפוסקים ובנ"ד יש לצרף ג"כ דעת הפנ"י דס"ל די"ש הוי רק זיעה בעלמא. ודברי הרב מלאדי זצ"ל בסי' תמ"ב ס"י שעל י"ש אין עוברים בב"י. ואף שרוה"פ חולקים עליהם מ"מ ראוי לצרפם בנ"ד. דבלא"ה יש להקל כמש"ל

ומה שנסתפק אם אכל לחם שכרכו בסיב עד כדי שביעה אם פטור מבהמ"ז כמו דקיי"ל בסי' תע"ה שלא יצא ידי מצה. לכאורה משמע כן דהא כתיב ואכלת ושבעת. משמע שיהא דרך אכילה. וכבר האריכו האחרונים בדין אוכל לחם שלא כדרך אכילה. אם צריך לברך בהמ"ז. ובאשר אין זה נצרך למעשה כעת אין לי פנאי להאריך בזה. וכדקיי"ל נזקקין למעשה תחילה: סימן רמב

ע"ד שנסתפק כת"ר אם מותר לישא בש"ק שלא כדרכו במקום שהאיסור לישא הוא רק מדרבנן. הנה בשבת (ד' י"א ע"ב) איתא דבכרמלית לא גזרו בשבת. אכן מצינו מקומות שהחמירו. וכבר נחלקו בזה האחרונים ע' שו"ת עה"ג סי' קי"ד וע' אחרונים באו"ח סי' רס"ו ס"ו וסי' של"א ס"ט וסי' שמ"ז ושמ"ט ס"ג. ואין להאריך בזה באשר אם נבוא להקל בדרבנן ברשויות דרבנן יהי' זה זלזול גדול בשמירת ש"ק לפי מה שאנו תופסים כשיטת הפוסקים דבזה"ז אין לנו רה"ר. ודי לנו במה שמפורש בש"ס שלא גזרו. ורק במקום שנוהג אדם שלא לשאת רק לחומרא בעלמא. אין לחוש להקל בדבר שאיסורו מד"ס כיון שמתחילה קיבל על עצמו חומרא זו על אופן זה ואם מתחילה קיבל עליו סתם להחמיר בזה, י"ל שקיבל לנהוג בזה כאילו לא עשו עיכוב כלל. ולפ"ז י"ל דבמקום שיש לצדד להקל ע"פ דין. יוכל להקל גם בזה. וא"ל דמנהג של מצוה הוי מדין נדר. וא"כ הוי דאורייתא. דז"א דודאי לא קיבל עליו חומר יותר מכפי עיקר הדין כשלא עשו עירוב כלל. ועוד דכיון דזה הוי רק גזירה שמא יעביר ד"א בר"ה או שמא יוציא להדיא מרה"י לרה"ר. וגזירה זו לא מצינו רק באיסור שבת דחמירא. ולא באיסור מנהג ונדר. וע' שבת (דף קי"ד) כעין זה. ולזה אין להחמיר בזה רק שי"ל שקיבל עליו לנהוג כאלו לא נעשה העירוב כלל וכמש"ל

וע"ד שיש לו שני בתים משני צידי רה"ר. ובכל אחת יש דיורים. אם יוכל לערב ע"ח בכל בית. יפה כתב כת"ר דשרי והביא מסוגיא דעירובין (דף מ"ח). וע' חיבורי ח"ג סי' ט' כעין זה. אכן לטלטל כלים מזה לזה נראה פשוט שאסור ואף בטלטול כלאחר יד. דהא כלים ששבתו בחצר זה אסור להביאם לחצר אחר אם לא עשו ע"ח ביניהם וגם בגוף הטלטול כלאחר יד דרך רה"ר אין דעתי נוחה בזה וכמש"ל. ואף שאינו עומד ברה"ר כלל. בכ"ז אין להקל בדבר הנראה תמוה לרבים. וכעין הא דשבת (דף קנ"ד ע"ב) שלא רצו לגלות היתר טלטול פחות פחות מד"א ע"ש. אך במקום שמותר לטלטל כגון שאין שם הפסק ר"ה וכרמלית. ורק משני חצירות שלא עירבו יחד. נראה שאסור לטלטל חפצים ששבתו בחצר אחד להשני. ובזה אין מועיל מה שמטלטל כלאחר יד דאף כשכבר הביא החפצים לתוך החצר השני אסור לטלטלם שם וכמ"ש האבן העזר בסי' שס"ו. ואף שהרעק"א בעירובין והבית מאיר סי' שמ"ו חולקים עליו ומתירין. בכ"ז ראוי לת"ח למנוע מזה. ויש לדון בזה מהא דקיי"ל בשבת (דף צ"ז) וטוש"ע ר"ס שנ"ג שמותר לזרוק מבית לבית כשהם בשני צידי ר"ה ומוקי כשעירבו ביניהם ע"ש. ואקצר: סימן רמג. כבוד הרה"ג וכו' מו"ה צבי אליהו נ"י הרב דק"ק ניקאפאל

ע"ד שכתבו התו' והרשב"א בשבת (דף ק"ל) דלהכי מביאין הסכין אל התינוק ולא התינוק אל הסכין כי אח"כ יצטרכו להביאו לאמו לינק ואז יהי חולה וככפות דמי. והקשה הרשב"א דמה לנו לחשוב מה שיהי' אח"כ אולי ימצא אח"כ מניקה אחרת וגם דאצל פקו"נ הותרה שבת. והקשה כ"ת דהא בשבת (דף קכ"ח) איתא שיביאו בשער ולא בכלי ופריך דהוי סחיטה ומשני אין סחיטה בשער. ותיקשי דהא בכלי מחלל שבת תיכף אבל בסחיטה החילול הוא לבסוף. ז"א דגם בכלי החיוב על ההוצאה הוא בשעת ההנחה ולא בעקירה לחוד. וגם דהעיקר נראה שסומך הרשב"א על הסברא שמקודם החילול הוא בשביל מצות מילה. ואח"כ משום פקו"נ ואין לנו לחוש לזה במה שאפשר שיצרך לחלל שבת אח"כ לצורך פקו"נ

וע"ד מי שאפה מצות במזיד במים שלא לנו אם מותר לבטלם במצות שנאפו במים שלנו וכמו שמבטלים חטים שיש בהם מצומחים בשאינם מצומחים. הנה גם בגוף הדבר יש לחלק דשם החיטים נטחנים יחד ומתערב הקמח ואין בהמצה טעם חמץ. משא"כ בנ"ד וכדקיי"ל ביו"ד סי' ק"ט שיבש ביבש יש מחמירים להשליך כפי ערך האיסור שנפל שם. ועוד דנהי דבטל מ"מ אסור לצאת בהם ידי מצות מצה בלילה הראשון ע' חיבורי ח"ב סמ"א והעיקר נראה דכיון שכתבו הפוסקים בסי' תנ"ה שלזה אסור בדיעבד כשאפה במזיד משום קנס. א"כ י"ל שאסור לבטלם. דא"כ מה מועיל הקנס כיון שבידו לבטל. והרי גם בביטול איסור גופא קיי"ל בגיטין (דף נ"ד) וביו"ד סי' צ"ט שיש חילוק בין שוגג למזיד. ובודאי אם ביטל איסור במזיד אין שייך לומר שיוסיף עליו לבטל את הכל. ומי שאכל שום יחזור ויאכל שום. ולזה נלע"ד שאסור לבטלם במצות אחרות. ובפרט לפמ"ש כ"ת שרגילים שם להקל לאפות במים שלא לנו. בודאי צריך להחמיר עליהם כדי שלא יקילו עוד. ובאשר אני קצת חולה כעת ההכרח לקצר: