דברי מלכיאל ה קפג

הדבר שאם יתקלקל העירוב בשבת. אזי לא יועיל עירוב כ"ת כיון שבכניסת שבת היה העירוב קיים. ובטל ע"ח של כת"ר

וע"ד שכתב כ"ת להעיר בחיבורי ח"ג סי' ט' דמשמע דהח"צ שהבאתי שם מיירי שחלקו את העירוב שגבו לכמה בתי כנסיות. הנה פשטות לשונו משמע כן. אבל בדבריו מוכח שכוונתו שכל עירוב נגבה מכל העיר. שהרי כתב שם שאמרו לו שעיקר העירוב הוא בביהכ"נ אחד. ובשארי בתי כנסיות הוא רק לנוי. ואם חלקו את העירוב האחד. לא שייך זה כמובן דהא מ"מ אין זה מקום דירה לכולם. וכן מוכח בשערי תשובה סי' שס"ו שהבין כן בדברי הח"צ. שהרי כתב שם שהמקור ברוך כתב שנכון לעשות כן שאם יאבד אחד ישאר השני. וזה שייך רק אם כל אחד נתקבץ מכל העיר ועוי"ל שאם נתקבץ מכל העיר קמח ואח"כ נאפה דבהכי מיירי שם הח"צ י"ל דיש בילה. וכשמחלקים העוגה. יש בכל חלק מעט משל כל אחד. וכולם משותפים בכל עירוב. וקמח כתבו הפוסקים דמיקרי לח וקיי"ל דיש בילה. ועוד דהרי כתב הר"ש פ"ה דדמאי. דבדמאי הקילו דאף ביבש יש בילה. וא"כ ה"ה בנ"ד י"ל דהקילו בעירוב כדקיי"ל בעירובין (דף מ"ו) דהלכה כדברי המיקל בעירוב. וכתב הדרישה סי' שצ"ג דבעירוב הקילו יותר מבשאר איסורים דרבנן וע' חיבורי ח"א סי' כ"ג בזה. ויש להאריך בזה אבל אין לי פנאי כעת: סימן רמ

הרמב"ם כתב ברפ"ד מהק"פ השוחט הפסח על בני חבורה וא"ל לאחר זמן אותו הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתיו אם היה נאמן להם סומכים על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן. והרוצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח ומביא פסח שני. ותמה הראב"ד דהא אינו רשאי להביא פסח על תנאי שיהא שלמים. וכתב הכ"מ שכוונתו שימנה עם אחרים על פסח שני. והלח"מ הקשה דא"כ בפסחים פ"ט וברמב"ם ספ"ג גבי חמשה שנתערבו פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם דקיי"ל שם שפטורים מפסח שני. נימא שימנו עם אחרים על פסח שני. והרי אמרינן שם דלא ימנה משום דהוי שלא למנויו. ולזה כתב הלח"מ שכוונת הרמב"ם שיתנו כולם שאם נשחט לשמו יהא זה שלמים. ואף דגבי נמצא יבלת קיי"ל שאין לעשות כן. היינו משום דניתנין בזריקה אין ליתן בשפיכה. ואף שי"ל שיעשה איסורא זוטא כי היכי שיקיים מצות פסח שהוא בכרת מ"מ כתבו התו' שם דכיון שיצטרכו להביא ה' פסחים באופן זה. מוטב שיעבור אחד על ספק איסור כרת ולא יעשו רבים איסור לכתחילה. אבל הכא שהוא רק פסח אחד שפיר אמרינן שיביא בתנאי וכנ"ל. ושוב הקשה מהא דחופר בגל בפסחים צ"א וברמב"ם פ"ו ה"י שכתב שפטור מפסח שני ולא כתב שיביא על תנאי ונשאר בצ"ע

והנראה בזה דלכאורה יש לדקדק למה כתב הרמב"ם שיביא פסח שני. הול"ל פסח אחר. דהא יכול להביא גם פסח ראשון בתנאי או למנות עם אחרים. אך י"ל דנקיט לשון הש"ס בפסחים (דף פ"ח ע"ב) פטורים מלעשות פסח שני אף דשם אפשר שיש להם פנאי להביאו בראשון. מ"מ אורחא דמילתא נקיט. ועוד דלשון פסח שני סובל גם פסח אחר בראשון, ועוד דהו"א שמותר להביא פ"ש כדי לתקן הספק. וקמ"ל שלא יביא. והנה על תירוץ הלח"מ יש להקשות דנהי דנימא שמותר לאחד לעבור על ספק איסור דזריקה בשפיכה וכדומה כדי שלא יבוא לידי ספק כרת. היינו רק כשיש ספק גמור כההיא דנמצא יבלת. אבל בנ"ד שמעיקר הדין כשר הפסח. מנלן להתיר לו לעבור על איסור לכתחילה בשביל שרוצה להחמיר ע"ע דהאי חומרא אתיא לידי קולא. ולכאורה י"ל שנוהג בו כל דיני שלמים בסמיכה וזריקה דבדיעבד כשר בפסח. ורק ששוחטו לשם פסח בתנאי ואוכלו בלילה ונזהר מנותר. וא"כ אינו עושה איסור. ואם הפסח הראשון פסול. שפיר יוצא בפסח זה. אבל כל כה"ג הו"ל לפרושי. ולא לכתוב סתם שיביא פסח שני

ונראה דלהכי נקיט פסח שני דהא קיי"ל בגיטין (דף נ"ד ע"ב) שאם היה הדבר בידו נאמן לומר שפיגל את הקרבן או שטימא הטהרות וזה רק שאמר לו באותו יום. אבל אם אמר לו למחר אינו נאמן או שראה אותו פעם אחד ולא אמר לו. ובפעם השני אמר לו. וכ"כ הרמב"ם בסוף ה' פסה"מ. ובפ"ד מהק"פ לא הזכיר הרמב"ם זה רק סתם לאחר זמן. ונראה שסמך על מ"ש בה' פס"ה כנ"ל. ולזה כתב שיביא פסח שני. משום דאיירי שהגיד לו זה בלילה או למחר. ושוב אינו יכול להביא פסח ראשון. וגם י"ל דלאחר זמן הכוונה אחר זמן הבאת הפסח. ועכ"פ קשה איך שרינן ליה להביא פסח אחר לכתחילה בשביל חומרא בעלמא. וזה יקשה גם בה' פסה"מ שכתב שם ג"כ שהמחמיר על עצמו ה"ז משובח. ושם איירי באומר שפיגל זבחו. ואיך יעשה בחטאת שא"א להביאו על תנאי דשלמים. ודיוק הרמב"ם נראה שהוא כמ"ש הכ"מ מלשון התוספתא שורת הדין אינו נאמן. משמע שנכון להחמיר על עצמו לפנים משוה"ד. וא"כ תקשה קושייתינו גם על התוספתא

והנראה בזה דהנה קיי"ל ביו"ד סי' קכ"ז דע"א נאמן להתיר ולא לאסור. והיינו היכא דלא אתחזק לא להתירא ולא לאיסורא ע"ש בפוסקים. וא"כ בנ"ד נהי שאינו נאמן לאסור מ"מ נאמן להתיר לו להביא פסח שני. וכן בקרבן חטאת נאמן לומר שנתפגל שיהא מותר להביא חטאת אחר אם ירצה. ועפ"ז מיושב מ"ש הרמב"ם שיביא פסח שני. דע"כ איירי שאמר לו זה כשכבר נאכל הפסח. כי קודם אכילת הפסח אם יאמין לדבריו להביא פסח אחר. הרי הוא אסור לאכול פסח זה כיון שנשחט שלא לשמו. ולאסור אינו נאמן. ולא שייך למימר שיהא נאמן לחצאין להתיר ולא לאסור כיון שתלוי זה בזה. ולזה כתב הרמב"ם שיביא פסח שני. והיינו לפי שהגיד לו זה אחר אכילת הפסח וכמש"ל. ובנ"ד ליכא חזקת איסור להביא פסח שני כיון שעדיין לא נתבררה כשרות פסח הראשון. ובפרט שהשליח אמר ששחטו שלא לשמו. רק שבידו שלא להאמין לו: סימן רמא: כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה נחמן נ"י הרב דק' ברעסטעצקא

ע"ד שמכר ששה הין י"ש לא"י קודם פסח בפיסוק דמים בלא מתן מעות ונתן הי"ש בתיבה סגורה במסמרים מעט ואמר לו שיקחנה לביתו. כי ידע שלא יגע בו. והא"י שלח א"י אחר לקחתה לביתו. ונסתפק כ"ת אם יש לחוש לחמץ שעבר עה"פ והעיר בדברים ישרים. וחפץ לדעת דעתי בזה ומחלישותי כעת וגם כי עלי להשיב כמה תשובות כעת אשיבנו בקוצר נמרץ

הנה לכאורה אין כאן קנין כלל דהא דעת המג"א סי' תמ"ח ועוד אחרונים שא"י אינו נעשה שליח לא"י אחר. ואין כאן משיכה. וחצירו ג"כ אין קונה לו כמ"ש הפוסקים דחצר מטעם שליחות ואין שליחות לנכרי. ומ"ש כת"ר מטעם מחילה שהמוכר ידע ושתק ובודאי מוחל כדי שלא יעבור על בל יראה. וכמ"ש הש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק ס"ו שאף אם השטר לא נעשה כדין. מ"מ אם גבה הלוקח והמוכר ידע ושתק. אמרינן שמחל לו כדי לקיים המכירה לדעתי בנ"ד קשה לומר כן דהא באמת אינו מוחל דהרי