דברי מלכיאל ה קפב

לחציצה לנט"י מפסולת שמתקבץ תחת הצפרנים כדקיי"ל באו"ח סי' קס"א או שמאוס לו לאכול בידיו. וא"כ הוא צורך סעודה. ומותר כדאיתא שם. וכבר הובא בזכל"א מחלוקת האחרונים בכגון זה לענין תספורת: סימן רלח

וע"ד אם אשה המצטערת מריבוי חלב בדדיה מותרת לחלוב בשבת ע"י כלי זכוכית העשוי לכך שיוצא החלב לתוך הכלי ההיא. והאריך בדברי חכמה. נראה פשוט שמותר דכיון שהחלב הולך לאיבוד הא קיי"ל בשבת (דף קמ"ה) דלא הוי משקה דקיי"ל שם כת"ק דר"י לענין הכשר שאינו מכשיר ע"ש בסוגיא וברמב"ם פי"א מהט"א. וה"ה לענין שבת כדמדמה לה הש"ס שם דיני שבת לדיני הכשר. וכ"כ הפוסקים שאם המשקה הולך לאיבוד אין בזה משום מפרק. ויש בזה מקום עיון בדברי קצת מהפוסקים. אבל אין הפנאי מסכים לי לבאר זה. והא דאיתא בתוספתא ספ"י דשבת והובא להלכה בסי' שכ"ח סל"ד שלא תקל האשה חלב לתוך הכלי ותניק את בנה. י"ל דאיירי שאינו חושב לאבד החלב. רק רוצה לכנסו לצורך התינוק. ואולי זהו מ"ש ותניק את בנה. היינו שמהחלב שבכלי תניק את בנה והוא דחוק. ויותר נראה שהכוונה בזה שהיא צריכה להקל החלב שבדדיה כדי שיוכל התינוק לינק. כידוע שאם הדד מליאה חלב לא יוכל התינוק לינק מפני ריבוי החלב הבא בפעם אחת לתוך פיו. ונראה הטעם דכיון שנראה כמפרק כשנותנת החלב לתוך כלי. לזה אסור מדרבנן. דרק במקום צערא התירו בכתובות (דף ס') מפרק כלאחר יד. מה שאין כן בשביל שיוכל התינוק לינק בנקל לא הקילו בזה. וגם דהא אסור מפני מראית העין שהרי הוא מפרק גמור כשחולב על ידי כלי ולתוכה. ורק מפני שרוצה לשפוך החלב לאיבוד יש להתיר. וזה אין ניכר לעיני רואים. אכן בנ"ד שיש לה צער מריבוי החלב יש להתיר. ומשום מה"ע נראה שאין לאסור כי ידוע שע"פ רוב שופכים החלב ואין משתמשים בו לשום דבר. ועוד דהא ודאי עושה זאת בצינעה כי אין דרך בנות ישראל הכשירות לגלות דדים במקום רבים. ובצינעה ליכא חשש מה"ע כדאיתא בכתובות (דף ס'). ואף דבדאורייתא גזרינן אף בחדרי חדרים וע"ש בתו'. היינו רק דבר שדרך לעשות גם בפרהסיא. אבל דבר שאין דרך לעשותו בפרהסיא י"ל דלא גזרינן. וכעין זה איתא בשבת (דף ס"ה) דכל דמיגניא ביה לא אתיא לאחוויי. וכ"כ התוס' בב"ב (דף קנ"ו) ד"ה כבינתי דהיכא שיתגלה בשרה ל"ח דילמא שלפא ע"ש. ולבד זה אין לנו לחדש גזירות מדעתינו במקום שלא נזכר בפוסקים. וע' פר"ח יו"ד סי' פ"ז בזה. וגם דהא כתב הש"ך ביו"ד סי' פ"ז סק"ז דלרפואה ל"ח למה"ע. וא"כ ה"ה הכא במקום צערא. ונהי שיש בזה עכ"פ איסור דרבנן מ"מ במקום צערא מותר וכהא דמפרק לאחר יד גבי גונח יונק חלב בכתובות (דף ס') ובאו"ח סי' שכ"ח סל"ג

ובנ"ד יש עוד צד להקל דהא הרבה פוסקים ס"ל שאין דישה רק בגידולי קרקע ממש ע' שבת (דף צ"ה ע"א) בתוד"ה החולב ובראשונים שם ובמ"מ פ"ח מה"ש. וא"כ הוי רק דרבנן. וכשהחלב הולך לאיבוד הוי תרי דרבנן. ובשבות דשבות שרי לכ"ע במקום צער. וע' שבת (דף קל"ה ע"א) דריבוי חלב בדדים יש בו חשש סכנה ומותר לחלוב בשבת בשביל זה. וע"ש בתו' שכתבו דמשום צערא שרי ג"כ והובא להלכה בסי' ש"ל ס"ח וע"ש בפוסקים. ולזה נלע"ד דשרי אף בכלי אם חולבת כדי לשפוך החלב. וע' או"ח סי' ש"ה ס"כ שמותר לצוות לא"י לחלוב בהמה בשבת משום צער הבהמה. הרי שהתירו דרבנן בזה בשביל צער בע"ח. ומכ"ש בשביל צער האדם. ושם קשה דהול"ל שיחלוב לאיבוד דהוי שבות דשבות. ושם מבואר שמקבל החלב לכלי. ולפמש"ל דגוף החליבה י"ל דהוי מדרבנן א"ש דבלא"ה הוי תרי דרבנן. ועוי"ל דכיון שהא"י מקבל החלב לעצמו כדקיי"ל שם שהחלב אסור לו. א"כ ה"ז כאילו חולב לאיבוד. דהרי הוא אינו אומר לו שיחלוב לכלי. רק יעשה כמו שירצה. וזה דחוק קצת. ועכ"פ בנ"ד נראה דשרי אם דעתה לשפוך החלב לאיבוד

ולכאורה י"ל שתחלוב פחות פחות מכשיעור דהא הרבה פוסקים ס"ל דאף בשבת הוי ח"ש מדרבנן וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מה' שבת. וכל שאפשר להקל את האיסור צריך לעשות כן. ואף בחולה שיב"ס מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור אם אפשר. ואף דבמלאכת שבת מצטרף לכשיעור כל היום כדאיתא בשבת (דף ק"ד). היינו כשעדיין קיים המקצת הראשון. אבל כשכבר נאבד מקצתו הראשון שוב אינו מצטרף. דהא שיעורי שבת הוי מפני חשיבות הדבר וכיון שאין לפנינו רק מקצתו אין כאן דבר חשוב. ולא דמי לאכילה כשאוכל מעט מעט שמצטרף תוך כדי אכילת פרס. דשם זהו האיסור כשאכל כדרך אכילתו. אבל לענין עשיית מלאכה צריך שיהא קיים מה שעשה כל השיעור. ובפרט זה יש לפלפל הרבה אבל מה אעשה שאין לי פנאי לזה. ולזה לכאורה נכון שתחלוב מעט מעט ותשפוך לאיבוד. אכן שיעור חליבה איתא בשבת (דף צ"ה) דהוי כגרוגרות. וע' תו' (דף ע"ו ע"ב) שנתקשו מהא דאיתא שם דלהוצאה השיעור כדי גמיעה ותירצו שם דהיינו גרוגרות ביבש ע"ש. והנה בחלב אשה איתא שם (דף ע"ז ע"ב) השיעור כדי לשוף משיפה של קילור. והיא שיעור קטן מאוד. וכ"כ הראב"ד בפ"ח מה"ש ששיעור חולב כשיעורו ההוצאה ע"ש. ולפ"ז בשיעור כזה א"א לחלוב פחות פחות מכשיעור. ולדינא נראה כיון דהוי בנ"ד תרתי דרבנן א"צ לחלוב פחות פחות מכשיעור

ובגוף הדבר י"ל שאין בזה דין מפרק דהא האדם אינו עושה מאומה רק שמהדק הכלי על פי הדד. ומתוך שהכלי מהודק הרבה אין מניח להאויר ליכנס שם. ודוחק האויר שבגוף לצאת לתוך הכלי כי כ"ה טבע האויר. וממילא נמשך עמו החלב דרך נקב הדד. ולפ"ז נעשה זה מעצמו. אכן אם כשנותנים הכלי על פי הדד מתחיל תיכף ממש למשוך החלב. י"ל דמיקרי שעושה זה בעצמו. וכ"כ הפוסקים לענין נותן עליקה על הגוף שאם מושכת הדם תיכף בשעת נתינה אזי הוי כחובל ממש. ובאשר בנ"ד נראה דמותר בלא"ה כמש"ל. לזה אקצר וגם כי יש כלים שצריך למשמש ביד כדי שימשוך החלב. ובזה אין שייך סברא הנ"ל: סימן רלט. כבוד ש"ב הרב הגדול וכו' מו"ה יהושע נ"י מו"צ ור"מ בפאהאסט

ע"ד שכתב שנוהג לעשות ע"ח בעד בני חצירו בלי ברכה על תנאי אם יתקלקל העירוב שבעיר או שישכח המורה השני לעשות ע"ח בעד כל העיר. וחפץ לדעת דעתי בזה. נראה פשוט שאפשר לעשות כן. ורק יאמר התנאי מפורש כי דברים שבלב אינם דברים. ואף די"ל דמה שעושה בלי ברכה הוי הוכחה שעושה מחמת ספק וסגי בגילוי דעת לחוד כמ"ש הר"ן בפ"ג דקדושין וע' חיבורי ח"א סי' פ"ו בזה. מ"מ לא סגי בהכי דאין זה גילוי דעת גמור. וגם די"ל שאינו מברך בשביל שאינו יודע אם ירצו בני החצר לזכות בעירובו. כי אולי ניחא להו טפי בעירוב שעושה המורה השני. אכן כל משפטי התנאים א"צ וכמ"ש הרמב"ן פי"נ דבדבר שאינו נוגע לאחר א"צ משפטי התנאים. ולהכי א"צ בנזיר דיני תנאי, ואף דבנ"ד מזכה לאחרים. מ"מ הא התנאי גופו הוי זכות להם וסגי בגילוי דעת לחוד וכמש"ל. ומובן