דברי מלכיאל ה קפא

סימן רלו

ע"ד שאפו מיני מאפה שנילושו בשמרים יבישים שעבר עליהם הפסח. הנה כת"ר הביא דברי הפוסקים בזה. ואנכי טרוד מאוד ואודיעו דעתי בקוצר

הנה שאור מפורש בתורה שאסור ואיתא בביצה (דף ז' ע"ב) שאינו ראוי לאכילה ומ"מ אסור. והיינו משום שראוי לחמע בו כמה עיסות כדאיתא בע"ז (דף ס"ח) ולכאורה קשה דמה בכך שראוי להחמיץ בו כיון שבעצמו אינו ראוי לאכילה. ואטו אם יוכלו להחמיץ עיסה במין עפר וכדומה נימא שיהא אסור משום חמץ ונראה הסברא דכל אוכל שדרך אכילתו ע"י תיקון או תערובת ודאי מיקרי אוכל ומטמא טו"א ואם הוא חמץ אסור בפסח כיון שזהו דרך אכילתו. והרי עיסה מטמאה ואסורה בחמץ אף שא"א לאכלה עד שתיאפה. וכן מלח הוי אוכל אף שאין אוכלים אותו בלי תערובת. ולזה גם שאור אסור משום דהוי אוכל ע"י תערובת בשאר עיסות. וכשאכלו לבדו י"ל דמיקרי שלא כדרך אכילתו. והנה בפסחים (דף מ"ה ע"ב) איתא בפת שעיפשה חייב לבער מפני שראוי לחמע בו עיסות הרבה. ונחלקו שם הפוסקים אי בעינן שיהא ראוי לכלב או לא ע"ש ברא"ש וע' ראב"ד פ"א מה' חו"מ ובמ"מ ולח"מ שם. ונראה טעם הסוברים דבנפסל מאכילת כלב א"צ לבערו. דכיון שבא מחמת עיפוש א"כ הוי כאילו נתעכל השאור ונעשה עפר דאף שיש בו כח לחמץ עיסה. מ"מ גופו לא מיקרי שאור רק כעין עפר. ונראה החילוק בזה דשאור אף כשמתערב בעיסה אף שיזדמן לתוך פיו מעט מגוף השאור שנתערב שם הוא ראוי לאכילה. כי העיסה ממתקת קצת טעם השאור ונעשה ראוי לאכילה. אבל פת שעיפשה אף כשנתערב בעיסה. מ"מ אותו המעט שנתערב אינו ראוי לאכילה כלל אף אחר תערובת. והראב"ד ודעימיה דס"ל דאף שנפסל מאכילת כלב צריך לבערו לפי שראוי להחמיץ בו עיסה. נראה טעמו דכיון שראוי להחמיץ בו מוכח שנשאר בו עדיין טעם חזק מגוף השאור או הוי כשאור בעין. ולזה צריך לבער. ולפ"ז י"ל דלק"מ מהא דתני בפסחים שם דבעינן שיהא ראוי לאכילת כלב. דשם קתני שמטמאה טו"א. ובזה צריך שיהא כאוכל גמור ולא סגי שיהא בלוע בו טעם שאור. וא"צ לדחוק כמש"ש הראב"ד לחלק בין פת שאור לפת חמץ שלא נזכר זה בש"ס כלל. וע"ש בלח"מ. והנה קצת פוסקים חילקו בין אכילה לביעור לענין פת שעיפשה, וטעמם נראה דלאכילה מיקרי שלא כדרך הנאתן. משא"כ לענין ביעור. ודברי הנו"ב מ"ת חי"ד סי' נ"ז אינם ברורים בענין זה וכמ"ש גם מעכ"ת

עכ"פ בנ"ד בשמרים נהי שאינם ראויים לאכילה כמות שהן. מ"מ ראויים לאכילה ע"י תערובות בעיסות אחרות וכמש"ל. והנה המהר"מ מלובלין סי' קכ"א והובא במג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ה כתב דהמחמץ בשמרים שעבר עליהם הפסח אסורה העיסה. ואף דחמץ שעבר עה"פ שרי בתערובת. מ"מ זה הוי כבעין. משום דהוי דבר המעמיד וע"ש וע' מג"א סי' תמ"ב סק"ט בזה. ולכאורה קשה דתינח למ"ד דחמץ שעבר עה"פ צריך ששים לבטלו כדי שלא יתן טעם. אזי שפיר י"ל שדבר המעמיד לא בטל שהרי נו"ט אף ביותר מששים. אבל להסוברים שא"צ ששים וכ"ה עיקר לדינא. והטעם הוא כדאיתא בש"ס דלא קנסו רק כשהוא בעין ולא בתערובת. וא"כ אין לחלק בין דבר המעמיד או לא. דהא גם בכל חמץ הוא נו"ט בפחות מס'. ומ"מ שרי. אכן עכמש"ל י"ל דכיון שדרך אכילת השמרים הוא ע"י תערובת הוי כבעין. ועוי"ל דכיון שרואים שנתחמצה העיסה הוי כאילו רואים את השמרים. כ"נ בישוב דברי הפוסקים הנ"ל. ולדינא יש מקום להקל בזה. כי פשטות לשון הש"ס ופוסקים הוא דבכל תערובות לא קנסו בחמץ שעבר עה"פ ועוד דהא גם בפסח יש סוברים דדבר המעמיד בטל וע' מג"א סי' תמ"ב סק"ט. שוב ראיתי שכ"כ במקו"ח ובשו"ת השיב משה סי' ט"ו ועוד אחרונים וקצתם הצריכו להוליך הנאתו לים המלח. ורק שהקשו מהא דחולין (דף ו' ע"א) דאיתא שם דאף של"ג על תערובת דמאי. מ"מ בשאור ותבלין אסור דכיון דלטעמא עבידי הוי כבעין וא"כ ה"ה הכא ואפשר לחלק דגבי חמץ דהוי רק קנס בעבור שלא ביערו ולזה י"ל דכל שאסור להשהותו אסור גם בחמץ שעבר עה"פ. ולזה כתב המג"א סי' תמ"ב סק"ט דלמ"ד שמותר להשהות דבר המעמיד מותר ג"כ אם עבר עה"פ. והעיקר נראה דבחמץ אין איסור על גוף החמץ רק משום קנסא. ולזה אין שייך לאסור אף בדבר דלטעמא עביד כיון דמ"מ הוי רק תערובת. ובזה לא קנסו. אבל בדמאי שיש בגוף הדבר חשש איסור טבל. לזה בדבר דעביד לטעמא יש ג"כ חשש טבל. ובפרט דהוי דשיל"מ. ולזה יש להקל בהפ"מ בנ"ד. ע"י השלכת כדי הנאתו

וע"ד מי שהשכיר ביתו לאופה א"י באופן שהקמח שיצטרך יקנה רק אצלו ולא אצל אחר. והא"י עבר וקנה אצל ישראל אחר. אם מותר הישראל הלז למכור לו. ואם יכול המשכיר לתבוע מהישראל הלז הפסד הריווח מהקמח שמכר הלה להא"י. הנה אם ידוע להמוכר שהיה כן התנאי עם הא"י ודאי שאסור למכור לו. דהא אף בב"נ שייך לפ"ע כדקיי"ל שלא יושיט אמה"ח לב"נ. והכא הא"י מצווה שלא לגזול את הישראל. וכיון שאינו מקיים התנאי הרי הדירה גזולה אצלה. וגם הרי נשתעבד הא"י בזה להמשכיר. ואינו מקיים חיובו ושעבודו. אכן לחייב את המוכר לשלם להמשכיר את הריווח, אין מקום לזה דהא תביעתו היא על הא"י. ואף דזה לא מיקרי מניעת הריווח דהא מפסיד מה שהושוה עם הא"י בעד השכירות. ואף שמרויח בשכירות מ"מ זה מיקרי קרן כיון שכבר נתחייב לו הא"י בזה. בכ"ז הרי החיוב על הא"י. ואין שייך לומר שיתבע מהישראל שמכר לו והוי רק כמכשיל את הא"י בעבירת גזל: סימן רלז

וע"ד איטר שמניח תפילין בימין אם רשאי להרגיל א"ע לכתוב ולעשות מלאכתו בימין כדי שיניח תפילין בשמאל ככל אדם. נראה פשוט דשרי דהכל תלוי ביד כהה. ולא שייך בזה לומר שכבר זכתה יד ימין שינוחו בה תפילין. ולא דמי למ"ש חז"ל בקרשים שזכו לעמוד בדרום לא יעמידום בצפון. דהא גוף האדם אחד הוא. ולא שייך לחלקו לחלקים. ואדרבא י"ל דטפי עדיף לעשות ככל אדם. ואדרבא מצינו בברכות (דף ס"ב ע"א) דימין עדיפא שקושר בה תפילין דקשירה עדיפא מהנחה. ובמק"א בארתי זה בס"ד. וכ"כ בשו"ת ברכת רצה סי' מ"ז וכ"כ עוד אחרונים. אך בימים שהוא מרגיל את עצמו צ"ע איך ינהוג. ונראה שצריך להניח בשתי ידיו. היינו שבשעת התפלה יניח בימין כדרכו עד כה. ואחר התפלה יניח בשמאל בלי ברכה ויקרא פרשיות שמע והיה. וראיתי שהובא כעין זה משו"ת צ"צ החדש. ואינו ת"י

וע"ד רב שהוא אבל ר"ל אם מותר לשלוח לו בפורים משלוח מנות. יפה כתב כ"ת דזה הוי כשילום חוב ואין זה מצד שמחה. והוא דבר האבד דודאי שרי. וגם דלא גרע מצדקה וכמ"ש המג"א סי' תרצ"ו

וע"ד נטילת צפרנים בפורים. הנה ספר קרבן תודה שהביא כת"ר לא ראיתי. ולדינא נראה דשרי וכדקיי"ל בסי' תרצ"ו ס"א דכל מלאכת מצוה מותר. ובעש"ק הוי מצוה ליטול צפרניו לכבוד שבת כדקיי"ל בסי' ר"ס. אכן אם חל פורים בחול נראה דאסור. אם לא שצפרניו גדולים וחושש