דברי מלכיאל ה קפ

משכן לשרות עליו קדושתו ית"ש. ועוד נראה שבשעה שמרע"ה לימד לישראל היה יושב. וכ"נ בעירובין נ"ד ע"ב דאיתא שם שאהרן ובניו ישבו אצלו. ואילו היה מרע"ה עומד לא היה ראוי שישבו בשעה שהוא עומד. ואף דבמגילה כ"א איתא שממשה עד ר"ג למדו מעומד כבר כתב הרמב"ם פ"ד מה' ת"ת שהתלמידים היו עומדים אבל הרב היה יושב. וכתב שם הלח"מ דהכי מפרש הא דאיתא במגילה שם שמרע"ה היה יושב ושונה ע"ש. ונראה ראיה לדבריו מסוגיא דעירובין שהזכרנו ומדוקדק שם לשון הש"ס שבשעת הלימוד היו עומדים. ואח"כ ישבו. ומרע"ה היה יושב כל העת. ובמדרש תשא פמ"ג איתא שמרע"ה היה יושב כעין עמידה ע"ש. ועכ"פ לעמוד ואחוריו נגד הקודש ודאי שלא יתכן וכמש"ל וקרא דכתיב עמוד עמדי ויליף מינה במגילה שהיה בעמידה י"ל דהיינו דווקא בשעה שהיה לומד מפי הגבורה וכמפורש בסיפא דקרא ואדברה אליך וגו' [ורש"י פירש בעירובין שם שאהרן ובניו היו יושבים לפני משה. והוא תמוה דהא מפורש במגילה שם שהיו לומדים מעומד ויש לישב ואכ"מ] עכ"פ שמענו שאין לעשות הבימה אצל אה"ק והקורא בס"ת יעמוד אחוריו לאה"ק

ועוד דכיון שתפסו המתחדשי'. רעפארמער. מנהג זה להדמות למנהגי הנכרי' חלילה לשלומי אמוני ישראל להדמות אליהם ולזה החמירו בזה כ"כ הגאונים הצדיקים בתשובותיהם בשו"ת מהרי"א ומחנה חיים ועוד הרבה וכתבו מפורש טעם זה. ויש בזה דררא דבחוקותיהם לא תלכו. וכמליצת הח"ס ז"ל החדש אסור מה"ת. וכן מפורש בירושלמי דשקלים אל תשנו ממנהג אבותיכם. וע' נוב"ת סי' י"ח בזה. וזהו ודאי איסור חמור להדמות לבתי עבודתם וכבר אמרו חז"ל בספרי פ' שופטים שהמצבה הית' אהובה לפני המקום בימי האבות. ואח"כ כשהתחילו לעבוד ע"ז עליהם. נאסרה על ישראל ע"ש וכן מפורש ברמב"ם פי"א מה' עכו"ם ה"ב שאסור לבנות כבנין היכלות של עכו"ם כדי שיכנסו בהם רבים. והנה לשונו קשה מ"ש כדי שיכנסו בהם רבים, דהא סגי שיכתוב סתם שלא לבנות כבנין היכלות של עכו"ם. אבל לפמש"ל א"ש דקמ"ל רבותא דאף שאופן הבנין שנהגו אינו מצד חוקות דתם רק כדי שיכנסו רבים. והיינו שעושים הבימה למעל' לצד הכותל כדי שיהא המקו' מרווח. בכ"ז אסור לעשות כמותם. והראב"ד נתקשה שם בדברי הרמב"ם. ולפמש"ל א"ש. ומטרדותי לא אוכל להאריך. והדין פשוט שאסור לעשות הבימה למעלה רק באמצע הביהכ"נ ואם אין בכוחם להרבות בהוצאה ע"ז לעשות בחן ויופי. יוכלו להעמיד שולחן פשוט באמצע ביהכ"נ ושם יקראו בס"ת. ואף שנזכר בש"ס ופוסקים שיעשו בימה וגם מביא' בזוה"ק שיעשו ששה מדריגות והובא באחרוני' באו"ח סי' ק"נ. מ"מ אין דנין אי אפשר מאפשר. וכאשר ירחיב ד' מצבם יעשו אז על צד ההידור לפאר את בית ד'

ונראה אשר אף שלשון הפוסקים היא באמצע ביהכ"נ. מ"מ הוא לאו דווקא בצמצום. רק יוכלו להסיע הבימה קצת לצד הפתח. ואולי באופן זה יהי יותר מרווח לפניהם. וכן משמע בסנהד' י"ח דתנן הממונה ממצעו בינו לבין העם ופירש"י שהממונה הולך בצד אחד וכל העם בצדו השני והכה"ג באמצע. הרי אף שמצד אחד היה רק הממונה. בכ"ז קרי לה באמצע. ודוחק לומר שהממונה שקול נגד כל ישראל. וכן יש בש"ס בכמה דוכתי אמצע דהוי לאו דווקא. ושוב ראיתי בשו"ת מהרי"ט חאה"ע סי' ח' שכתב ג"כ דבאמצע אינו באמצע ממש ע"ש. ובכ"ז בנ"ד אין לקרב הבימה לצד אה"ק יותר מן האמצע. כי בזה יעברו על ובחוקותיה' לא תלכו וכמש"ל. ומיושב בזה דברי הכ"מ שהזכרנו שהתיר רק לעשות הבימה קרוב לצד הפתח אבל לא לצד אה"ק. ובלא"ה י"ל שבזמנו ובמדינתו לא היה מנהג העכו"ם לעשות כן בבתי תפלתם. ודי לנו אשר בעוה"ר בבית ובשוק מדמים א"ע למעשי העכו"ם ומנהגיהם. ולמה נוסיף עוד חטא על פשע לעשות כן ח"ו בביהכ"נ אשר באים שם על עת קצרה לשפוך שיחנו לפני הקב"ה: סימן רלה. כבוד הרה"ג וכו' מו"ה יעקב נ"י מו"ץ בלאדמיר

ע"ד ששכר ראובן מא"י פרות לחליבה על משך שש שנים במקח קצוב בעד כל הין חלב. ונוסף לזה נותן לו בית דירה וגינה בלי תשלומין כי כן הותנה בעת השכירות. וככלות ימי שכירותו שכר ממנו שמעון על שנה באשר נתן הוספה על כל הין. והאריך כת"ר בזה בדברים ישרים וחפץ לדעת דעתי אם מחוייב שמעון למסור העסק לראובן באשר החזיק בזה שש שנים

הנה בחיבורי ח"א סי' ל"ח בארתי בע"ה שמעיקר הדין אין נוהג דין תקנת החזקות רק בריחיים ואורענדא ובבתים יש חרגמ"ה וכמובא בח"מ סי' רל"ז. אך בדיעבד כשכבר שכר הבית נחלקו האחרונים אם צריך להחזיר ובחיבורי שם כתבתי שיש לדון בזה משום דינא דבר מצרא וזה שייך גם בדיעבד. וגם נ"מ לענין ההוספה כי מצד חרגמ"ה י"ל שאם ירצה לתקן מה שעבר על חרגמ"ה יצטרך לשלם לו מה שעולה ההוספה. כי אם לא היה שוכרו. ודאי שהיה נשאר ביד הראשון על מקח הקודם. אבל בדדב"מ צריך לקבל כפי המקח שניתן הלוקח. רק שיש לדון דהא קיי"ל בב"מ ק"ח ובח"מ סי' קע"ה ס"ל שאם קנה עוד שדה ליכא דדב"מ. אם השדה השנית אינה בגבולו ולא שייך בה דדב"מ. ובנ"ד הלא קנה יחד עם הבית והגינה גם החלב מבהמותיו. ובמטלטלין ליכא דדב"מ. וגם י"ל דכיון שאינו נותן מאומה בעד הבית והגינה הוי כמו מתנה דקי"ל שאין בה דדב"מ

אבל באמת ז"א דהנה בשו"ת מהר"מ פאדווא סי' מ"א משמע דתקנת חזקה ישנה אף בחנות לענין הליחות וכן חרגמ"ה ע"ש. והנה אף שבחיבורי שם פקפקתי בזה בכ"ז כעת נראה שדבריו נכונים דכיון שתיקנו בארענדא. הנה לשון ארענדא בלשונם הוא כששוכרים דבר על משך קצוב על אופנים ידועים. ואין זה דווקא על מכירת י"ש כפי ההרגל אצלינו מכבר לקרוא זה. וכבר הרגשתי בזה בחיבורי שם. אך הוכחתי ממה שנזכר בתקנה גם ריחיים משמע דארענדא קאי רק על שכירות למכירת י"ש וכן יש לדקדק ממה שהוזכר בפוסקים חרגמ"ה לענין שכירות בתים. והלא זה בכלל תקנת החזקות. אכן עתה נראה דז"א דבאמת בלשונם על שכירות בית וכדומה יש מלה מיוחדת ורק שכירות עסק גדול או דבר שיש ממנו איזה תשלום קצוב נקרא בלשונם ארענדא. וזה ידוע לבקי בלשונם. ולזה שכירות בית וריחיים וכדומה אינו בכלל לשון ארענדא. ולזה הוצרכו להזכיר בזה חרגמ"ה. אבל שכירות חניות להלואה שמיוחד ג"כ לעסק הלואות נקרא זה ארענדא. כי אין הכוונה לשכירות המקום רק לשכירות העסק. וכן שכירות הרבה בהמות על משך קצוב במקח קצוב בעד כל הין חלב נקרא זה ג"כ ארענדא. כי הוא שכירות עסק. ואין זה קנין מכירה. כיון שאין הדבר לפנינו כלל וגם א"א לקנותו כעת כי אינו בעולם. ורק ששוכר הבהמות לחלבם שיהא שייך לו בעד מקחים ידועים. ולזה נראה דבנ"ד שייך ג"כ תקנת חזקות וכמ"ש בחיבורי שם דכל מה שנכלל בלשון התקנה הוי בכלל התקנה. וגם דהא כתב בשו"ת הב"ח סי' ס"א הטעם מפני שמוציא הוצאות ויש לו חובות. ובנ"ד נראה ג"כ שבמכירת הרבה חלב בודאי מוכר בהקפה ויש לו חובות. וכן מוציא הרבה על כלים. וכן סוס ועגלה להוליך החלב לעיר. ובפרט לפמ"ש כת"ר שבסביבותם הוא עסק גדול לכמה אנשים מאחב"י. ויש לצרף דעת הפוסקים דבתקנה אזלינן בתר אומדנא להכניס בהתקנה כל דבר ששייך בו הטעם שבשבילו נעשתה התקנה וע' בחיבורי שם בזה. וגם בנ"ד ראוי להנהיג תקנה זו כדי שלא יקפחו זא"ז את פרנסתם

ועוד נראה דהא שנותן לו הבית והגינה הוא בעד זה ששכר ממנו בהמותיו וא"כ זהו מחיר שכירות הבית והגינה. וא"כ יש בזה חרגמ"ה. ואף שיש אחרונים שכתבו דבדיעבד כבר עבר חרגמ"ה ואין לו תקנה. מ"מ נראה עיקר שכל זמן שמחזיק את הבית הרי הוא עובר על חרגמ"ה וכמ"ש בחיבורי שם דדמי לחרגמ"ה לענין ב' נשים דקיי"ל באה"ע סי' א' דאף דיעבד צריך להוציא וכל יום ויום באיסורא קאי. והיינו משום דכיון שהטעם הוא משום קטטה. א"כ שייך הטעם בכל יום. וה"ה בנ"ד שהטעם משום שלא יקפח פרנסת חבירו. וזה שייך גם בדיעבד. וכן מדין מערופיא נלע"ד עיקר דגם בדיעבד צריך להשיב. כי זה עיקר תקנת מערופיא שלא לירד לאומנות ופרנסת חבירו כמבואר בפוסקים. ולפמ"ש בחיבורי שם מדברי התו' ב"מ ע"ג שמעיקר הדין יש בזה דדב"מ ע"ש. וא"כ צריך להחזיר אף דיעבד וכמש"ש. מכל הלין נלע"ד שיש לדון ששמעון ישיב העסק לראובן. וע"ד שהוסיף על המקח אין לחייבו בדיעבד. דמטעם דדב"מ ודאי אין איסור בזה. ואף מטעם חזקה ומערופיא. י"ל דמ"מ לא הוי ברי הזיקא. דאפשר לא היה הא"י משכיר לו בפחות ממקח זה: