דברי מלכיאל ה יז

ע"ב. ואף דשם פריך עלה. מ"מ הכא א"ש יעו"ש: סימן יז

המג"א סי' תצ"ד הקשה למאי דקיי"ל ביו"ד סי' קצ"ו שש עונות לפליטה א"כ היינו כר"י בשבת (ד' פ"ו) דבז' בסיון ניתנה תורה כדאיתא התם בסוגיא ולמה אנו אומרים בשבועות שהוא ו' בסיון זמן מ"ת. וגם דלר"י היה מ"ת בנ"א לספירה. וכמ"ש הח"י שם דהא דר"ח ניסן היה בה' בשבת הוא לר"י. ובחיבורי ח"א סי' כ' כתבנו בזה בע"ה. והנראה כעת דהנה בשבת (דף פ"ז) איתא ששי ששי בחודש ששי בשבת רבא אמר ששי לחנייתן רב אחא אמר ששי למסען ופליגי כי איפקוד במרה אשבת אי איפקוד גם אתחומין. וכ' התוס' שאצ"ל דאתיא כמ"ד תחומין דאורייתא רק דלאו דוקא תחומין וכוונתו על הוצאה שהרי היו נושאים עמהם כליהם. ואף דכתיב בפ' מן אל יצא איש ממקומו דדרשינן להוצאה בעירובין (דף י"ז). י"ל שלאחר מ"ת נאמר אחר שנעשה המשכן וצוה הקב"ה להניח צנצנת לפני העדות ומשום דשייכי למילי דמן כתבינהו התם. ולמ"ד במרה איפקוד כתביה התם כדפרישית עכ"ד. ודבריהם דחוקים לומר שבמ"ת לא נצטוו על הוצאה שהיא מל"ט מלאכות. ועוד דהא קרא דאלה הדברים דיליף מיניה בשבת (דף ע') ל"ט מלאכות כתיב בפ' ויקהל קודם שנעשה המשכן יעו"ש. ואיך כתבו התו' שהוצאה נאמרה אחר שנעשה המשכן. וגם דוחק לומר שפסוק אל יצא איש נאמר באיחור זמן כ"כ. וגם מ"ש התו' שנשאו כליהם. הנה נשאו כליהם על החמורים וגמלים. ולא הוי רק מחמר. ולא הוצאה

והנה הא דאמרינן דאיפקוד במרה על שבת נראה דהנה כתיב שנסעו מים סוף דרך שלשת ימים ולא מצאו מים עד שבאו למרה. ומים סוף נסעו בשביעי של פסח שאז נבקע הים כידוע. וזה היה ביום ד' דהא ט"ו בניסן היה ביום ה' כדאיתא בשבת (דף פ"ז). ולפ"ז כשהלכו שלשה ימים נמצא שבאו בשבת למרה כי דוחק לומר דחשיב מקצת יום ד' ומקצת יום ו' לימים שלמים. ולזה קאמר דכיון דכתיב ששם לו חק ומשפט הכוונה על שבת דשבת שקולה כנגד כל הת"כ כידוע וכמו שמ"ת היה בשבת כך במרה היה בשבת דנראה ששבת הוא יום מסוגל למתן תורה ומצות. וכן מצות המן נאמר ג"כ בשבת כדאיתא בשבת (דף פ"ז). ועפ"ז יש לבאר הא דאיתא בילקוט ר"פ ויקהל דכתיב שם אזהרת שבת דדריש מינה שיקהילו קהילות בשבת ללמוד תורה. ואין מובן דמנ"ל מהכא שיעשו קהילות בשבת דווקא. ונראה שלמדו שהיה בשבת מדכתיב שם ששת ימים תעשה מלאכה. משמע שהיה זה בשבת. וכדדריש הש"ס כה"ג בשבת (דף פ"ז) גבי מן דכתיב ששת ימים תלקטוהו ע"ש

ובאמת קשה למה להש"ס בשבת (דף פ"ו) לאתויי שהתורה ניתנה בשבת מג"ש דזכור ע"ש. תיפוק ליה מדכתיב ששת ימים תעבוד. ועו"ק דכיון שנצטוו על שבת במרה איך באו בשבת למדבר סין למ"ד דאיפקוד אתחומין במרה. שוב ראיתי שהמזרחי הקשה כן ותירץ שבאו בשבת אבל יצאו מאלים בע"ש ע"ש. והוא תמוה דמ"מ איך באו בשבת והו"ל לשבות באמצע הדרך. וגם י"ל שבאמת חיללו שבת דהא כל נסיעותיהם היו ע"פ הדיבור. וגם איך היו מרע"ה וכל הצדיקים נוסעים עמהם, ועו"ק דאיתא בשבת (דף פ"ח) שבשעת מ"ת חזרו ישראל על כל דיבור י"ב מיל לאחוריהם. וקשה למ"ד דאיפקוד במרה אתחומין ובשלמא למ"ד דלא איפקוד י"ל שזה היה רק בדברות אנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי הגבורה כדאיתא במכות (ד' כ"ד) ולא בשארי דברות. וכן דקדק ריב"ל שם בלשונו כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה וכו'. וממילא כשחזרו לאחוריהם עדיין לא נצטוו מצות זכור את יום השבת. אכן במכילתא איתא שהלכו באותו יום ק"כ מיל. הרי שהיה זה בכל הדברות. וצ"ל דס"ל תחומין דרבנן. אך שם קאמר לה ר"ע דס"ל בסוטה (דף כ"ז) דתחומין דאורייתא. וצ"ל דס"ל דאתחומין לא איפקוד עד מ"ת. וזה דחוק לומר שהליכה לאחור לא מיקרי הליכה לענין חוץ לתחום וע' עירובין (דף מ"א ע"ב). וגם י"ל דאף שנצטוו אז על השבת. מ"מ כיון שהיה זה כבר באמצע היום לא חלה האזהרה רק על השבת שאח"ז. כיון שבשבת זה כבר לא שמרוהו בלילה. אבל אי נימא דאיפקוד במרה קשה. ואף דאמרינן בעירובין (דף נ"ה) דמחנה ישראל הוו כקבועים והתחום מתחיל מסוף המחנה ע"ש. מ"מ הכא ודאי גם האחרונים שבמחנה חזרו לאחוריהם י"ב מיל. ולהם הוא חוץ לתחום. וברש"י מבואר שרק הקרובים לדיבור חזרו לאחוריהם מפחד הקול עד קצה המחנה. והוא דוחק דלשון חזרו ישראל משמע שכולם חזרו וכהא דאיתא שם שיצתה נשמתם של ישראל דמשמע כולם. וגם דודאי היה הקול נשמע לכולם בשוה. וע' מכילתא שדרשו מקול ד' בכח שהיה הקול לפי כחו של כל אחד. ובמהרש"א הקשה דכיון שיצאה נשמתם איך היו חוזרים לאחוריהם. ותירץ דקצתם יצאו נשמתם וקצתם חזרו לאחוריהם. ולפ"ז יתישב ג"כ קושייתינו. אבל הלשון לא משמע כן וכן מפורש במכילתא שכולם חזרו לאחוריהם. וצ"ל שמרוב הפחד נרתעו לאחוריהם ושם יצאה נשמתם וכשחיו היו מה"ש מדדין אותם. ודנקיט שחזרו י"ב מיל י"ל משום דלשון ידודון לא משמע רק שויו ממקומם למקום אחר. ולא באופן אחר פחות או יותר. ולזה דרש שכל המחנה זזה ממקומה למקום אחר. והוא י"ב מיל. ומזה מוכח ג"כ דקאי על כל ישראל. וקשה כנ"ל

והנראה דהנה בפסחים (דף קי"ז ע"ב) איתא דראב"י אמר שצריך להזכיר בקידוש של שבת יצי"מ ויליף מג"ש כתיב הכא זכור וכ' התם למען תזכור. והרמב"ם לא הביא דין זה. וכ"נ פשטות הפוסקים שאינו מעכב. ובברכות (דף כ' ע"ב) ס"ל לאביי דנשים חייבות בקידוש מדרבנן ורבא יליף מהקישא דזכור ושמור לחייבן מה"ת. וקשה דנילף מג"ש דזכור לפטרן לפמ"ש הש"א סי' י"ב דנשים פטורות מהזכרת יצי"מ. וא"ל דלחומרא מקשינן דהא ג"ש עדיפא מהיקש כדאיתא בגיטין (דף מ"א ע"ב). ועוד דא"כ נילף בג"ש דנשים חייבות בהזכרת יצי"מ. וא"ל דאה"נ. דא"כ הו"ל למחשבה בקדושין (דף ל"ה) בין הנהו דמ"ע שהז"ג ונשים חייבות וע"ש בתו'. והנה עוד קשה דהא איצטריך ג"ש דזכור להא דתורה ניתנה בשבת כדאיתא בשבת (דף פ"ו). והיכי ילפינן מתיבה אחת שני גזירות שוות

ונראה לישב הקושיות חדא באידך דבאמת מ"ד דאיפקוד במרה על תחומין ס"ל דט"ו באייר שבו באו למדבר סין לא הי' בשבת. ודכתיב ששת ימים תלקטוהו לא דריש ליה. דהנה התו' הקשו שם דהא קרא זה כתיב אח"כ כשמצאו בששי לחם משנה ובשבת בבוקר לא הבאיש מה שהותירו. ותירצו דמרע"ה שכח לומר להם זה בשעת מעשה. אבל פסוק זה נאמר לו תיכף כשנאמר לו שירד המן. וי"ל דמ"ד לחנייתן ס"ל שבשעה שנאמר למרע"ה נאמר באופן המובן שבששת ימי המעשה ילקטוהו ולא בשבת. רק כיון שלא אמרו מרע"ה עד יום השבת שראו שלא הבאיש המותר. שפיר אמר להם אז ששת ימים תלקטוהו. ועוד נראה דהנה תחומין ילפינן בעירובין (דף י"ז ע"ב ונ"א ע"א) מקרא דגבי מן אל יצא איש ממקומו. ובלקיטת מן באמת לא היה שום איסור רק איסור תחומין דבהוצאה היה אפשר ליזהר ולאכול במקומו. ועוד הא חוץ למחנה ישראל היה מדבר דהוי כרמלית כדאיתא בשבת (דף ו' ע"ב). ואף דשם איתא דבזמן שהיו ישראל במדבר היה המדבר ר"ה. צ"ל דלאו דוקא כל המדבר רק מקום המחנה.