דברי מלכיאל ה קעח

בקגא"ס כד"ת. ובגוף מש"ל שבפשרה בזבל"א מותר לאחד לומר שהוא זיכה למי שבררו. עדיין צ"ע כי יש כמה אופנים שיהי זה הולך רכיל על השליש וכמש"ל. ונראה שהכל לפי הענין ובכגון זה החכם עיניו בראשו שהשליש יסלק א"ע ג"כ ולא יגמור הדבר כי אף שהוא כקבלן שאינו יכול לחזור באמצע פעולתו כדקיי"ל בח"מ סי' של"ג מ"מ הא יכול לומר דאדעתא דהכי לא נתרצה שנברר אחד לא יסכים על הגמר ויגלה זה להצד שלו. ואף שידע השליש מתחילה שהותנה שילכו אחר הרוב מ"מ יכול לומר שחשב שהנברר יסכים לדעת הרוב אבל לא באופן הנ"ל שלא יחתום על הפשרה דלאו כ"ע דינא ידעי ובפרט בדין זה שאינו פשוט כ"כ. ואף לדעת הש"ך סי' ס"ו סקנ"ו דאף בעם הארץ אמרינן מיגו. מ"מ בנ"ד מודה וע' תומים כללי מיגו סכ"ח

ובפשרה קרוב לד"ת נראה שאם מחולקים הנבררים בדין ולזה רוצה כל אחד פשר שהוא קרוב לדין לפי דעתו אזי ודאי שצריך לילך אחר הרוב כמש"ל דבדין קיי"ל אחרי רבים להטות וזה גופא הוא דין וממילא יעשו הפשרה קרוב לדין זה ומחוייבים כולם לחתום על פסק הפשר: סימן רלא

מכתבו הגיעני היום ואני טרוד גדול אך באשר כתב כת"ר שהדבר נחוץ הנני להשיבו תיכף בקיצור נמרץ ע"ד שסמכו שני בע"ד על כת"ר ועוד שני נבררים לפשר ביניהם והנה לא באו הנבררים לכלל דעה אחת ואמר נברר אחד לכ"ת שיכתוב פסק פשר ומקום סכום הכסף יניח חלק ושיחתמו שלשתם עליו ואח"כ יכתוב הוא בתוך הכתב במקום החלק את סכום הפשר והבטיח שלא ירבה בפשר בסכום הכסף וגילה קצת מזה לפני כ"ת וסמך כ"ת עליו וחתם על הכתב שהניחו מקום הסכום חלק ואח"כ כתב הנברר הלז שם סכום גדול אשר גם הנברר בעצמו לא רצה כ"כ מתחילה וחפץ לדעת דעתי אם יכול השליש למסור ההשלשה מצד העובר לצד המקיים. הנה הבע"ד ביררו כל אחד נברר מצדו וגם שליש כדי שבשכלם יבררו הדבר וכל אחד יצדד בזכות הצד שלו ויצא מזה משפט אמת וכמבואר בפוסקים וכמ"ש התוס' בסנהדרין (דף כ"ג) ד"ה כדי גבי דין וה"ה בפשרה ובפרט דבפשרה קיי"ל דצריך שיסכימו כולם לדעת אחת ע' חו"מ סי' י"ב סי"ח ובאחרונים רק אם התנו בפירש שילכו אחר רוב דיעות. וא"כ בנ"ד כפי שכתב כ"ת לא הותנה שילכו אחר רוב דיעות אין כח ביד השליש להכריע בלי הסכם הנבררים. ואף שהנבררים סמכו על השליש והסכימו שיכתוב כמה שירצה וחתמו ע"ז. הנה עשו בזה שלא כדין כי הלא הבעה"ד סמכו על שיקול דעתם ולא שהם ימסרו הדבר לאחד מהם והוא שינוי בתנאי הפשרה. וממילא אין בפשרה זו ממש. וח"י חלקה מהני רק בבע"ד שכתבו אחרונים דהוי כאלו מתחייב בפירוש לשלם למוציא חתימתו כמה שיכתוב הלה למעלה מחתימתו דכל אחד יכול לחייב א"ע ופקפקו בזה משום חיוב בדבר שאינו קצוב ועכ"פ בנד"ד שאינם מחייבים א"ע רק חתמו להסכים על מה שיכתוב אחד מהם זה אינו כלום וה"ז דומה לבע"ד שסמכו על נבררים והנבררים יסמכו על אחר שהוא יפשר שבודאי אינו כלום כי הוא סמך רק על שיקול דעתם ולא על שיקול דעת זולתם ואף לא על שיקול דעת אחד מהם וזהו פשיעה ועולה לחתום על מקום חלק ולזה אם השליש שהושלש הבטוחות אצלו יודע שהנבררים חתמו על כתב שמקום הסכום הי' חלק ואח"כ כתב אחד בתוכו את הסכום מדעתו אסור לו למסור הההשלשה לצד אחד כי ע"פ ד"ת סימן רלב. כבוד ידידי הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה נפתלי יוסף הלוי נ"י הרב דק' רוזאן

ע"ד אחד שקנה ריחיים וצוה לכתוב בשטר שנעשה אצל הרייענט שלשה חלקים על שם אשתו מזיווג שני וחלק רביעי על שמו ובהמשך הזמן עשה הרבה הוצאות על הרייחים ועשה שם כמה תיקונים ואשתו אינה מתערבת בעניני מסחר כלל. ואחר מות האיש טוענת האשה שג' חלקי הריחיים שייכים לה ותובעת הכתובה ומזונות הבנות מחלק הרביע של בעלה ומשאר דברים ויורשיו טוענים שהכל שייך לבעלה ועכ"פ עליה לשלם מה שהוציא בעלה הוצאות על חלקה בריחיים הנ"ל. והעיר כת"ר בזה בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה ומרוב טרדותי וחולשתי ל"ע אשיבנו בקיצור

הנה לכאורה קנתה האשה את שלשת חלקי הריחיים כיון שאינה נו"נ בתוך הבית ורק הבעל כתב על שמה נראה מזה שנתן לה במתנה. והנה לא פירש כת"ר ממי נקנו הריחיים כי יש לדון מי זכה עבורה דאם המוכר הוא נכרי לא יוכל לזכות עבור אחר ואף דקיי"ל בקדושין (דף ז') שנקנית מדין עבד כנעני אם נתן אחר לה הכסף י"ל דהיינו רק כשנתרצה בזה והוי זכות לו וכן איתא בקידושין (דף כ"ג) דאם חוב הוא לעבד לצאת לחירות אין מועיל מה שיתנו כסף לרבו בלא דעתו ורק אמרינן שם דקבלת רבו גרמה לו ע"ש משא"כ הכא. ויש לדחות זה. וגם די"ל שהבעל עשה קנין חזקה בהריחיים גם עבור אשתו שזכה עבורה. והשטר שיש לו על הריחיים יש לדון דכיון שנעשה בערכאות הרי לא נתן המוכר שטר להלוקח רק שנכתב בפנקס הערכי וכידוע וא"כ אין כאן קנין כי קנין שטר הוא כשנמסר להקונה. רק י"ל דכיון שכן מנהג הסוחרים וגם מדינא דמלכותא הוי קנין לא גרע מסטומתא עם כסף שקונה קנין גמור וי"ל דממילא קנתה אשתו ג"כ ויש להאריך בזה בכל פרט אך אין הפנאי מסכים לזה. וכ"ת הביא בשם ספר ישועות ישראל על ח"מ סי' ס"ב שהאשה קונה אם נעשה בערכאות על שמה ואין הספר ת"י לראות טעמו בזה ועכ"פ בנ"ד נראה שג"ח הריחיים שייכים לה

ומה שתובעים היורשים ממנה בעד התיקונים שעשה האיש בריחיים הנה קיי"ל בב"ב (דף נ"א) ובאה"ע סי' פ"ה ס"ז שאם נתן לה הבעל מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ולזה צריך לנכות מה שלקח האיש את ההכנסה מהריחיים עד יום מותו ואם א"א לדעת את ערך ההכנסה אזי ישומו בקיאים כמה שוה לתת שכירות בעד הריחיים ואם ידוע כמה היתה ההכנסה צריך לנכות מזה בעד טרחו של האיש בעסק זה וגם ינכו כמה שישומו בקיאים כמה עלו התיקונים בריחיים הנ"ל. ומה ששתקה האשה כל העת על מה שלקח בעלה ההכנסה אינה טענה דמ"מ לא מחלה ואף בטוען שלקח ממנה קיי"ל דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו. וע' תו' ב"ב (דף מ"ט ע"א) ד"ה בכותב דאיירי אף כשאכל פירות שדה שנתן לה במתנה. אכן אם עלו הפירות יותר מכפי התיקונים שעשה בריחיים. נלע"ד שאינה יכולה לתבוע המותר מהיורשים כי טענינן להו דאפשר נתנתם במתנה לבעלה ואולי נתן לה חלקה בהכנסה וגם כי אולי היו לה מעות שהם נכסי מלוג ובהם קנה חלקה בריחיים והוו הפירות שלו ולזה אינו יכולה להוציא מן היתומים את מותר הפירות על ההוצאה: סימן רלג. כבוד הרב הגאון המפורסם וכו' מו"ה אליהו