דברי מלכיאל ה קעז

אבל באמת ז"א דודאי אם הלה עושה החפץ בידיו ממש ודאי שלא יוכלו לעכב עליו אבל כששוכר פועלים בעיר וגם קונה סחורות שונות לצרכי המלאכה הרי הוא עסק גדול וזהו הריווח שעי"ז עושים עבורו סחורה השוה יותר מכפי מה שהוציא על עשייתה

עכ"פ למעשה נלע"ד שאין בני העיר יכולים למחות על השו"ב ובנותיו לעסוק בעשיית כפתורים ולשכור פועלים. ובפרט לפי מה שכתב כת"ר שרוצה להתחייב שלא יוסיפו על מקח הפועלים א"י. ואף דאיתא במכות (דף כ"ד) שמדה טובה היא שלא לירד לאומנתו של חבירו מ"מ בנ"ד אין שייך זה כיון שהאומנות אינו עבור עיר זו רק עבור עיירות אחרות וע' ח"ס סי' ס"א ושאר אחרונים שבארו ג"כ דבכה"ג לא שייך ירידה לאומנות. רק מה שיש לדון בזה דהא שו"ב צריך שיהא לבו פנוי למלאכתו להעמיד הסכין כראוי וכן לחזור על הלכות שו"ב וכשיהי לו בית חרושת יהי תדיר עסוק בזה ולא ישים לבו אל מלאכתו מלאכת הקודש אבל אין שייך לדון ע"ז מרחוק וזה יהי כפי ראות עיני מעכ"ת הרב דמתא לפי ערך העבודה המוטלת על השו"ב ולפי מדריגת השו"ב ביראת שמים ובפרט שבנותיו יעסקו בזה אין להחמיר עליו בזה רק שיקבל על עצמו שלא יכניס א"ע הרבה בעסק זה ושישמור חוקו בכל יום בהעמדת הסכין ולחזור הלכות שו"ב והכל לפי מה שהוא אדם: סימן רכט

ע"ד שראובן קיבל משרי הממשלה קבלנות לעשות מנעלים לאנ"ח מספר מסויים במקח קצוב בעד מלאכתו והעורות יהיו של הממשלה יר"ה וראובן מסר עסק זה לשמעון שהוא יתפור המנעלים הללו במקח קצוב ונתן לו כסף ע"ז ובאשר לזה דרוש מכונות מיוחדת נסע שמעון וקנה המכונות הדרושות וכאשר דרש ראובן מהממשלה שיתנו לו עורות לעשות מנעלים השיבו לו שאין להם עורות ועי"ז הוכרח שמעון למכור המכונות והפסיד סך מסויים ורוצה לנכות ההפסד מכספו של ראובן כי הוא גרם לו ההפסד וראובן טוען שהוא אנוס בדבר כי העורות אינו בידו וצידד כת"ר בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה בפשוטו נראה שאם לא הגיד ראובן לשמעון את פרטי עסק שלו רק אמר לו סתם שיתפור לו מנעלים מעורות שיתן לו אזי ודאי שצריך ראובן לשלם לו כי הלא היה יכול לדרוש מראובן שיתן לו עורות כמדובר כי הלא יוכל לקנות עורות וא"ז נ"מ לשמעון מה שהממשלה אינה נותנת לו. וכעין זה אמרינן בכתובות (דף ק"ג ע"א) טחון וזבין טחון ואותיב. ואם הגיד לו ראובן שלקח הקבלנות באופן שיתנו לו עורות של הממשלה ושלא הגבילו לו זמן לתת העורות רק מתי שיהי להם הרי נתרצה שמעון להכניס א"ע בספק זה כי הלא שמעון קבל קבלנות זו מראובן כמו שקבלה ראובן מהממשלה רק על מקח אחר דהוי כאלו שכר ממנו דבר שיש בו חשש הפסד וידע החשש הזה וכהא דאיתא בב"מ (דף ע"ו ע"ב וע"ז ע"א) דהיכא דסיירא לארעא מאורתא או שהפועל בר מתא ויודע טבע שדהו אין לו עליו טענה ע"ש. ואין נ"מ כלל בנ"ד אם חייב בכה"ג כשהוא אנוס או לא כי אם התחייב סתם לתת לו עורות אזי מחוייב לקנות וכעין הא דב"מ (דף ק"ג) כשהתחייב לתת לו גרגותנא שחייב לחפור עד שימצא ואף שנפלו איזה בארות שחפר והוי אנוס ואף דהכא לא נעשה עדיין חיוב גמור דקניית המכונות נראה דלא מיקרי התחיל במלאכתו מ"מ הרי הוציא על פיו לקנות המכונות ודמי להא דהלכו פועלים לשדהו ונמצאת לחה בב"מ (דף ע"ו ע"ב) ואם היה מודיעו שאין לנתינת העורות זמן מוגבל לא היה קונה המכונות עד שישיג העורות ובאמת אם באנו לדון מצד אונס נראה שהיה פטור. ואף דקיי"ל דמזיק חייב אף באונס ודעת הרמב"ם. דאף באנוס גמור חייב ודלא כהתו' בב"מ. מ"מ זה שייך רק כשהנזק בא עי"ז שהיה אנוס להזיקו. אבל הכא שהוציא על פיו לקנות מכונות שאין ראויין רק לעסק זה הרי נתחייב תיכף לשלם לו הפסדו או לתת לו עורות לעשות מנעלים כדי שעי"ז ירויח את ההפסד שיהי לו מהמכונות אחר גמר מלאכתו וא"כ כשנאנס אח"כ ולא השיג עורות הרי הוא עומד בחיובו לשלם לו מה שהוציא על פיו וזה דלא כמ"ש כת"ר ויש לדחות זה ואקצר באשר העיקר לדינא בנ"ד שאין נ"מ בזה שהיה אנוס וכמש"ל: סימן רל

ע"ד שני בע"ד שסמכו על נבררים שיפשרו ביניהם וכתבו בשטר בירורין שעליהם לקיים כפי שיגידו שני הנבררים או הנבררים עם שליש שיבחרו או אף נברר אחד עם השליש ועתה סילק א"ע נברר אחד ואינו רוצה לישב בעסק זה. ונראה שכן צוה עליו הבעה"ד שבירר אותו ודורש הבע"ד השני שיגמרו הדבר השליש עם הנברר השני והשליש אומר שכיון שנברר אחד סילק א"ע אינו יכול לגמור הדבר וכדקיי"ל בח"מ סי"ג ס"ז וכבודו דן שלזה נתבאר בשטר שעליהם לקיים אף כפי שיפשרו נברר אחד עם השליש שאף אם יסתלק אחד יגמרו השנים וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה מהשטר לכאו' אין הכרע די"ל שכתבו כן משום דבפשרה קיי"ל בסי' י"ב שאין הולכים אחר רוב דעות וצריך שיסכימו כולם לדעת אחת לזה כתבו שיהי הפשר ע"פ רוב דעות. אך דא"כ הו"ל למיכתב שילכו אחר רוב דעות ולמה הזכירו בפירוש נברר אחד והשליש וע"כ צ"ל שהכוונה שאם אחד יסלק א"ע יגמרו השנים וכן קיי"ל בב"מ (דף ק"ד) ובח"מ ס"ס מ"ב שדורשין לשון הדיוט בשטרות. אך ז"א דהנה גבי דין קיי"ל דהיכא שדעת האחד בטלה ברוב אזי מחוייב לחתום על הפס"ד כמ"ש התומים סי' י"ט שהעיקר בזה כהב"י שסובר כן בתשובתו שבשו"ת מבי"ט ובאבקת רוכל סי' י"ט כי כן מפורש בירושלמי וכן מסתבר וע"ש בפ"ת והטעם פשוט דכיון דקיי"ל אחר רבים להטות ממילא אינו חותם שקר שהרי כך הוא דין תורה ללכת אחר הרוב. אכן בפשרה נראה שאף אם התנו בפירוש שילכו אחר הרוב מ"מ היחוד שבטלה דעתו אינו מחוייב לחתום על הפשר וע' חו"י סי' קמ"ז שכתב בהשמטה דבזבל"א א"צ לחתום אף בדין ודבריו תמוהים לענ"ד דהא אף בזבל"א שכתבו המפורשים שכ"א יהפך בזכות זה שבירר אותו. מ"מ אסור להם לצדד בדבר שלא כדין. ועכ"פ בפשרה ודאי שא"צ לחתום ולזה כתבו שאם יצא פסק נברר אחד והשליש מחוייבים לקיים והכוונה שילכו אחר הרוב ואף שהאחד לא יחתום וגם יאמר בפירוש שאינו מסכים כי נראה דאף דבדין אסור לאחד לומר שהוא חולק עם השנים בדין והוי הולך רכיל כדאיתא בש"ס ובח"מ סי' י"ט מ"מ בפשרה ובזבל"א מותר לעשות כן דהא ידוע שכל אחד מצדד בזכות מי שבירר אותו וכמ"ש החו"י שם ואף שי"ל דהוי מגלה סוד על השליש שהוא נברר משניהם מ"מ י"ל דבפשרה לא שייך זה דגבי דין שיכול הבע"ד להוציא לעז שלא דנו כדין הוי זה מגלה סוד אבל בפשרה ידוע שאין כל הדעות שוות והלא השליש מוכרח להכריע לצד אחד שהרי לזה הסכימו שילכו אחר דעת הרוב. עכ"פ י"ל שלזה כתבו בשטר שאם יצא הפסק מנברר אחד והשליש מחוייבים לקיים אבל אם סילק אחד א"ע בטלה הפשרה כדקיי"ל בסי' י"ח. אך העיקר נראה שז"א דמ"מ הוי סגי שיכתבו שילכו אחר הרוב וממילא נדע שהדין כן אף שלא יחתום השליש וכנ"ל ועכצ"ל שהכוונה לומר שאף אם יסלק אחד א"ע יוכלו השנים לגמור וכמש"ל דדרשינן לשון הדיוט. וממכתב כבודו נראת שידוע אצלם שלכוונה זו כותבים בשטרי בירורין נוסח זה וא"כ פשוט דמהני כיון שנעשתה הברירה