דברי מלכיאל ה קעד

סימן רכד. כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה חיים נ"י הרב דק' טשערנאווטשיץ

ע"ד אשה שנקראת בפי כל חייקא בפתח תחת החית וחותמת כן וכבר נתגרשה פעם אחת בעיר קאברין ונכתב בגיטה חייקא בשני יודין ואלף לבסוף ועתה כתבו בגיטה חיקה ביוד אחד והא לבסוף והטעם לפי שמקור שם זה הוא משם חיה שהוא ביוד אחד והא לבסוף והמסדר לא ידע שנכתב בגיטה מכבר חייקא כי לא אמרה שנתגרשה פעם אחד והיא עדיין לא נשאת וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי ואינו מקום עיגון כי הזוג נמצאים בעירם

הנה לא ביאר כת"ר מדוע לא נכתב שם חיה בגט. וגם איך נכתב בכתובתה ואיך נקראת לענין מי שברך וכדומה וממכתבו נראה ששם חיה נשתקע וגם אין ידוע אם שם העריסה היה חיה או לא. והנה אם היה שמה מעריסה חיה וכן נקראת בביהכ"נ לענין מי שברך וכדומה ונכתב בגט חיה המכונה חיקה נלע"ד להכשירו כי רוב הפוסקים כתבו בשם רייצא וכדומה שנכתב בשני יודין הטעם הוא משום שהאות הראשון נקוד בפתח ומושך עמו יוד והיוד השני נקוד בחיריק אבל בפתח לחוד סגי ביוד אחד ע' ט"ג שנ"ר סקי"ד וע' שו"ת דברי נחמי' סימן ל' באורך בזה ואף להמצריכים שני יודין בפתח חריף בכ"ז הכא שעיקר שמה חיה שהחית נקוד בפתח ואין בשמה רק יוד אחד ולבסוף הא שפיר נכון לכתוב חיקה כי עיקר החשש שכתבו הפוסקים שצריך לכתוב שני יודין הוא כדי שלא יסברו שנקוד בחיריק על האות שקודם היוד ע' ט"ג שם. אבל הכא ליכא למיטעי כיון שנזכר עיקר שמה חיה שידוע לכל שהוא בפתח. וגם כי מזה שנכתב הא לבסוף מוכח לקרוא בפתח כי זה שכותבים בהא הוא מצד שמקור השם הוא חיה. וכן מ"ש הא בסוף כבר כתבו הפוסקים שבכינוי שמקורו מלה"ק צריך לכתוב הא בסוף ואם החית נקוד בחיריק אזי צריך לכתוב אלף בסוף כי הוא משם חייא

אכן אם לא נזכר בגט שם חיה וגם לא נקראת מעולם בשם זה א"כ הוי שם חייקא שם בפ"ע. ונראה שנכון לכתוב בשני יודין ואלף כי חיקה לא יקראו החית בפתח רק בחיריק ואף שקצת פוסקים כתבו לדון דהיכא שיודע ששם שנקראת בו הוא שם געגועים משם הקודש צריך לכתוב גם את שם הקודש שהיא עיקר השם. מ"מ בנ"ד אין לכתוב שם חיה דאפשר שם העריסה שלה היה חייקא כי אנשים פשוטים אין יודעים כלל שנכון לתת לה מעריסה שם הקודש וע' מהרי"ט סי' י"א באריכות בענין זה בשם געגועים משם הקודש ועכ"פ בנ"ד שנכתב שם חיקה לבדו ודאי שצריך לעשות גט אחר כיון שלא נישאת עדיין ואף שכתבו הרבה פוסקים שאם חותמת בשיבוש אין להשגיח בחתימתה, מ"מ בנ"ד אין זה שיבוש כיון שנקראת רק חייקא וכמש"ל ואף אם היתה נקראת חיה ג"כ בכ"ז לא הוי זה שיבוש כיון שיש שם חייקא שכותבים בשני יודין ואף דבנ"ד במה שחותמת בהא לבסוף אין להשגיח על חתימתה כיון שלא נודע לנו שעיקר שמה היא חיה וכמש"ל מ"מ מה שחותמת בשני יודין הוא עיקר וצריך לכתוב חייקא כנ"ל. ונהי שאם כתבו בגט חייקה בהא לא היינו מצריכים גט אחר. מ"מ בנ"ד שכתבו ביוד אחד צריך לכתוב גט אחר ומכ"ש בנ"ד שכבר נתגרשה פעם אחד בשם חייקא והוחזק שם זה בב"ד ובעדים וגם כי יש לחוש שעי"ז שכתבו כעת חיקה יוציאו לעז על גט ראשון שנכתב שלא כהוגן ולזה צריך לסדר גט בשם חייקא ומעוצם טרדותי ההכרח לקצר: סימן רכה כבוד הרה"ג וכו' מו"ה דוב בער נ"י הרב דק' קיטייגאראד

ע"ד הגט שהגיע מבונעס איירעס שבארגנטינא ונכתב א) המם סתומה בתיבת וששים חוץ לשיטה. ב) והפא שבשם הנהר פלאטא גדול מאוד ונראה שהסופר טעה וכתב שם אות אחר ואח"כ עשה ממנו פא גדול ואפשר עשה זה לסימן כי הרב כתב זה בין סימני הגט. ג) הגימל שבגט תמונתו שרגל השמאלי אינו מופרד רק משוך מרגל ימיני למטה מהמושב והוא תמונה ספרדית. ד) שם אבי הבעל נכתב זאב יונה ולא נכתב כינויו שנקרא בפי כל וואלף. ה) בההרשאות יש כמה אותיות הנוגעות זו בזו ושם אבי השליח הראשון נכתב בהרשאה השנית על המחק ולא נתקיים והוא שעה"ד גדול כי בקושי עצום השיגו גט זה מהבעל והאריך כתה"ר בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה ומרוב טרדותי אשיבנו בקוצר

הנה מ"ש המם סתומה מתיבת וששים חוץ לשיטה נראה שאין חשש דהא כתב התשב"ץ ח"ב סי' פ"ב הטעם שצריך שלא יצא חוץ לשיטה כי יש לחוש שמא הוסיפו זה אח"כ לזייף הגט. אבל בנ"ד הרי מוכח הטעות דודאי לא היה כתוב ושש מאות ששי ושש ואין לומר שהושש השני נכתב כפל לשון בטעות והגט נכתב בשנת תר"ו דזה מוכח מתוכו שלא נכתב לפני ששים שנה. וגם דהקביעות מיום השבוע והחודש יוכיחו שבשנת תר"ו לא היה כן. וגם כי הלא העדים והבעל לא היו לפני ששים שנה. ועוד דהלא בההרשאה כתוב הזמן שנכתב בגט והרי יש עדים המקיימים זה שהמם נכתב חוץ לשיטה וכשיש קיום אין לחוש לזיוף כלל. ועוד דהא אין כותבים בגט ושש מאות וששי רק ושש ומוכח מכ"ז שהמם נכתב בתחילה ולא נזדייף אח"כ והרי מפורש בסי' קכ"ו ס"כ שאם דולג אות אחד בזמן כשר היכא שמוכח הטעות מתוכו וע"ש בב"ש ושאר אחרונים. וגם הא בלא"ה קיי"ל בש"ע סי' קכ"ה סי"ד שבשעה"ד ומקום עיגון כשר ולא חילק בין טופס לתורף. וכן בספר ברכת המים סעיף ע"ז החליט שבמקום עיגון יש להקל והביא כן בשם הרבה פוסקים. ובב"י סי' קכ"ה הביא בשם התשב"ץ שאם בלא אות זה משתנה משמעות הלשון פסול אא"כ נמחק ונתקיים בסוף ומבואר דבקיום כשר ומשמע שאם לא נמחק ורק שעשו קיום שאות זה כתוב חוץ לשיטה לא מהני אבל הוא תמוה דלמה לא מהני והא קיי"ל בס"ס קכ"ה שם דמהני קיום בגט לכל דבר רק בשמו ושמה י"א דלא מהני אבל נראה שט"ס הוא בב"י כי בגוף התשב"ץ סי' פ"ב איתא שם בלשון אחר קצת ע"ש. ואכמ"ל בזה

והח"ס ח"ב סי' ח' כתב שיש לחוש בכה"ג שמא יבא לידי זיוף ע"י שיוסיפו אותיות בכל סופי השיטות ונראה דבאות אחת אין לחוש כי ע"י הוספת אות אחת לא יוכל לזייף כיון שלא יהא עי"ז שום משמעות אחרת בהגט ואדרבא עוד יקלקל את הגט עי"ז. ונראה שלזה כתבו הפוסקים שבשתי אותיות יש להחמיר ע' בברכת המים שם והיינו משום שאפשר להוסיף בשיטה אחרת תיבה שלימה בת שתי אותיות. ועכ"פ בגט זה אפשר לראות אם אפשר שיבוא איזה זיוף ע"י הוספת אות בסוף איזה שיטה

והנה התורת חיים בב"ב (דף קס"ז) הביא בשם הראב"ן שיש לחוש לזיוף ע"י מחיקת אות אחת וכתיבת מקומו אות אחרת והובא בש"ך ח"מ סי' מ"ב ס"ק. וא"כ גם בנ"ד יש לחוש שימחוק האות האחרון ויסברו שנכתב בשנת תר"ו. ועוד דאפשר שימחוק היוד והמם ועל מחיקת המם לא יקפידו כיון שהוא חוץ לשיטה ועל המחק של היו"ד יעשה את קו השין עב קצת יותר לצד ההוא דז"א דהא כבר כתבנו שהוא טעות דמוכח ועוד כי עובי השין יהא ניכר וכעין הא דאיתא בב"ב (דף קס"ז). ועוד דלענ"ד סברא זו תמוהה דבודאי ניכר