דברי מלכיאל ה קע

להם מלך ואסור להם להיות בלא מלך וכשממחינין עד שיגדל הרי הוא מלך מעכשיו ע"פ דין ירושה המפורש בתורה גבי מלוכה והשרים מנהיגים המלוכה עד שיגדל ויוכל להנהיג בעצמו. אבל לקבל רב אינה מצוה מיוחדת רק שמחוייבים למנות שופטים ומורים להורות הלכה לרבים וסגי בקבלת דיינים ומורי הוראה. ורק בעיר גדולה מקבלים רב גדול בתורה כדי שיהיו דבריו נשמעים ביותר ויהי להם לכבוד נגד עיירות אחרות. וגם כי שם מזדמנים ענינים חמורים וצריך לזה רב גדול בתורה ובעיר גדולה שאין שם רב גדול ומתנהגת ע"פ מורי הוראה יורדת הנהגת העיר בנוגע למצות תוה"ק מטה מטה. וע"ד חתן הרב הנה בחיבורי ח"ד סי' פ"ב כתבתי דהיכא שנתמנה בחיי הרב בשביל איזה אונס וכדומה אזי אין מורידין אותו והבאתי שם ראיה מדין כה"ג וכן מהא שיהושע נתמנה אחר משרע"ה. אכן נראה שזה שייך רק כשנתמנה ע"פ הציבור בתורת מינוי גמור וכמו כה"ג לעבודת יה"כ. אבל כשהרב צוהו להורות בשעת חליו וכדומה זה לא מיקרי מינוי כלל ומעשים בכל יום שכשהרב נוסע מן העיר הוא מבקש ממופלג אחד שיורה הוראות בעירו ולא עלה ע"ד איש שלא יוכלו לסלקו. ועוד דכה"ג שאני דלא מצינו שיוכלו למנות כה"ג על זמן מוגבל כי הוא כקדושת הגוף וההכרח למנותו סתם וממילא שוב אין מורידים אותו ואף דאיתא בתו' יומא (דף י"ב ע"ב) ד"ה כה"ג שכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ומייתי שם מהירושלמי. הנה באמת ליתא בירושלמי שם רק שמתמנה בפה אבל לא שמסתלק. ומה שהביאו שם מהא דאיתא בירושלמי שהוסע מן הכהונה. י"ל דהכוונה שם שהוסע מלעבוד עבודה ככה"ג. אבל מ"מ לא ירד מקדושתו וכדקיי"ל שאין מורידין. וכן מוכח בהוריות (דף י"ב ע"ב) דאיתא שם שאף אם עבר מחמת חטאו או מומו מ"מ יש עליו דין כה"ג אלמא דאף שיש טעם גדול לסלקו מ"מ קדושתו עליו. ובזה מיושב פירש"י במגילה (דף כ"ו) שהביא מתוספתא דילפינן שאין מורידין מקרא דמחתות של עדת קרח. וקשה דבמנחות (דף צ"ט) ילפינן מינה דמעלין בקודש והרגיש בזה בגליון שם ובשבת (דף כ"א) הביא רש"י הא דמנחות. ולפמ"ש א"ש דרש"י מייתי מינה דאף שיש טעם להורידו וכגון התם שהמקטירים בהם היו רשעים מ"מ אסור להורידם. שוב ראיתי שכ"כ הטורי אבן במגילה שם שכה"ג יש עליו קדושת הגוף ולא פקע בכדי. ובחידושי להוריות הארכתי בזה בס"ד ושם בארתי דברי התו' דמשום דאיתא בתו"כ שאין ממנים שני כה"ג כאחד וילפינן לה שם מקרא א"כ ע"כ שהכה"ג שנמנה לפי שעה מסתלק דהא אסור שיהיו שנים כאחד ונהי דכשנטמא הכה"ג ממנים אחר כיון שאינו ראוי לעבודה מ"מ כשהוא ראוי הוי להו שני כה"ג. ועכצ"ל שמסתלק בפה כמו שנתמנה בפה ורק משום דאין מורידין אף כשיש טעם בזה כמש"ל לזה נשאר בקדושתו. ומ"מ לא מיקרי שני כה"ג. ובפרט למאי דאיתא בירושלמי ביומא שם שאין ממנים שני כה"ג משום איבה ממילא הכא שאינו עובד לא הוי איבה וצ"ל דהירושלמי דריש טעמא דקרא בזה או אפשר פליג על התו"כ וס"ל דהוי רק מדרבנן. ועכ"פ ברב שנתמנה שמותר למנותו לזמן מוגבל ולהתנות שאח"כ יקחו אחר לא שייך בזה אין מורידין כיון שהתנה כן מתחילה לא מיקרי הורדה. אבל בכה"ג אין שייך למנותו על זמן ורק אח"כ צריך לסלקו זה הוי הורדה. ואף דהא עכ"פ מורידים אותו שאסור לעבוד וכתבתי בחיבורי שם דהורדה במקצת הוי ג"כ הורדה. י"ל דשאני בכ"ג דא"א באופן אחר דהא אסור שיהיו שני כה"ג וכמש"ל. ומיהושע אין ראיה דשם נתמנה ע"פ הדיבור ורק חז"ל הזכירו שהקב"ה ניחם את מרע"ה על שלא יירשו בניו שררתו לפי שיהושע שימש אותו

עכ"פ בנ"ד שחתן הרב לא נתמנה ע"י הציבור בחיי הרב רק שהרב צוהו שיורה בשעת חליו וכדומה אין לו זכות בהרבנות דשם רק מצד שכתבו קצת פוסקים דחתנו הוי כבנו לענין זה. וכיון שבארנו שהציבור אין מחוייב להמתין עד שיגדל בנו. ממילא יש לחתנו זכות הרבנות בזה כיון שבנו אינו ראוי לכך וכמ"ש בחיבורי שם בכה"ג. אכן נראה דזה שייך רק אם רצון הציבור ליקח רב אחר היה לחתן הרב טענת ירושה עליהם. אבל בנ"ד שנתרצו להמתין עד שיגדל בן הרב שוב אין לחתנו שום זכות בזה דהא מדינא שייך הרבנות לבנו כמ"ש הרמב"ם ורק בארנו שאין לחייב הציבור להמתין עליו אבל כשנתרצו להמתין על בן הרב הרי הירושה עומדת בחזקת בנו דאוקמא אדינא. ואין לדמות זה להא דב"ב (דף קל"ז) דכשראשון ראוי ליורשו אין להשני כלום דירושה אין לה הפסק. דבנ"ד אין חתנו יורש במקום בן ורק בשביל שהבן היה קטן היה תלוי זה בדעת הציבור. אבל כשנתרצו להמתין שוב הוי הבן עיקר היורש וכמש"ל

אכן בנ"ד שלא נתרצו הציבור להמתין על הבן רק באופן שמינו את חתן הרב לרב עד שיגדל הבן. א"כ יש לדון שאין מורידים אותו כיון שנתמנה ע"י הציבור. וכמ"ש בחיבורי שם להוכיח מהא דראב"ע בברכות (דף כ"ח) דגם בנתמנה לשעה מיקרי הורדה ואף שבכתב שנתנו להאלמנה לא נזכר שיקחו את חתן הרב. אבל הלא זה היה ע"י ערמת הסופר וא"ל שאין נאמנים בני העיר לומר שהמדובר היה על חתן הרב כיון שהם חתומים על הכתב שכתוב בו שהאלמנה תשכור את מי שתרצה וממילא לא הוי זה מינוי מהציבור רק שכירות בעלמא דנראה דודאי יש שם אנשים שלא חתמו על הכתב והיו בשעת המדובר. וגם נראה מלשון השאלה דגם בן הרב אינו מכחיש זה וע' חיבורי ח"ב סי' ע'. ולפ"ז י"ל שיעשו פשרה ביניהם כמ"ש מעכ"ת וכעין הא דראב"ע ור"ג. והכא אם ישאר חתן הרב לבדו יהי זה כהורדה לבן הרב כיון שעשו לו כתב. ועוד דעי"ז יוציאו לעז עליו שאינו ראוי לכך ואין לך הורדה גדולה מזו. ובפרט לפמ"ש כת"ר שבני העיר מרוצים בזה ויוסיפו עוד איזה סך כפי שיתפרנסו שניהם. אכן השבועה עומדת כחומה דכיון שנשבע שלא להורות הרי הוריד א"ע מגדולתו ואטו מי שירצה להסתלק משררתו נאמר שאסור לו משום אין מורידין. ואף דגבי ראב"ע בברכות (דף כ"ח) מבואר שנתרצה להתמנות אף שיעבירוהו אח"כ ומ"מ אמרו אח"כ עליו שאין מורידין. י"ל דשאני התם שאמר זה רק לאשתו שחששה שיעבירוהו שלא כדין או שידונו שנמנה שלא כדין שלא היה לו להשיג גבול ר"ג ולזה השיב לה כפי דבריה. אבל באמת לא נתרצה להתמנות רק לשעה ולא חשש שחבריו יעשו שלא כדין. ולזה אף בלעדי השבועה י"ל דלא מיקרי הורדה בכה"ג ומכ"ש בנ"ד שנשבע ואף שיש לדון בלשון השבועה שנשבע שככלות ששת השנים אינו רשאי להורות. וזה הוי שבועת שוא שנשבע שאינו רשאי שהרי שפיר רשאי להורות אי נימא דהויא הורדה. והו"ל לישבע שלא יורה מ"מ נראה דודאי נשבע כראוי רק הועתקה השבועה במכתב שלא בדקדוק כ"כ. וגם י"ל דמ"מ הוי כיד לשבועה כיון שידוע כוונתו לאסור על עצמו שלא להורות וע' חיבורי ח"ב ס' ס"ח בזה. ויש לדחות ואקצר בזה עד שיתברר לשון השבועה כי בודאי נשבע כהוגן וכמש"ל ולפ"ז בטלה טענת חתן הרב כיון שהוא מושבע ועומד שלא להורות שם ואין מורידין לא שייך בזה כיון שהוריד את עצמו וכמש"ל וממילא נשאר בן הרב על חזקת הרבנות כיון שנתנו לו כתב. ובפרט שי"ל שעיקר הדין הוא כן וכמש"ל ואף שעדיין יש לדון בזה מ"מ הכתב זכה לו ואף שנכתב הכתב בשעה שעדיין לא היה ראוי לכך מ"מ שפיר נתחייבו לקיים כפי הכתב בשעה שיהי ראוי לכך ואין זה שייך לדון דשלב"ל ומה שטוען חתן הרב שבידו לעכב שגם הבן לא יהיה אינה טענה לגרות מדנים בעיר נגד הבן והוא חילול השם שהרוצה להיות רב יעשה כזאת שיתרצה להיות על משך קצוב וישבע שלא יהי שם יותר ואח"כ יבקש תחבולות לדחות את הבן שנשבע לו ולהשאר במקומו וגם דהא יהיה זה גזל ביד הרבים כשלא יקחו את הבן לרב

ועדיין י"ל דכיון דקיי"ל דהורדה הוי בזיון התורה י"ל שאף הרב בעצמו אינו רשאי לבזות א"ע ולרדת מרבנותו