דברי מלכיאל ה קסט

ויש לי לבאר עוד כמה פרטי' בענין זה אך מטרדותי ההכרח לקצר: סימן ריט

ע"ד שאנשי עירו קבעו שכירותו שהוא לבדו ימכור שמרים בעירו ואסור לאחר למכור שם שמרים וכן אסור לאנשי עירו לקנות שמרים רק אצל כת"ר ועתה נמצאים אנשים שמוכרים שמרים בעירו וכן יש שקונים שמרים מאחר וחפץ לדעת דעתי בזה: הנה שתים רעות עשו כי זה נוגע בעבירות שבין אדם למקום שעברו על האיסור ותקנת הציבור שהרב יהא מוכר שמרים לבדו כדי שיתפרנס מזה ויוכל לעסוק בהוראה וצרכי ציבור במנוחה ויש בזה ג"כ דין נדר לת"ח עני ואף על דור הבא שלא היו בעת התקנה חלה תקנה זו ואף דבשבועה ונדר א"א להדיר בניו אחריו כמ"ש ביו"ד סי' רכ"ח מ"מ בתקנה שתקנו חלה על דורות הבאים משום אל תטוש תורת אמך ע' פסחים (דף נ') וע' חיבורי ח"א סי' כ"ח והכא הוי זה תיקון גדול שיהי להם רב ומורה קבוע ושתהי פרנסתו קבועה ומה שקובעים לו מסחר קבוע יש לזה מקור בש"ס ב"ב (דף כ"ב) דנקטינן שוקא לתלמיד חכם שלא ימכור שום אדם סחורה עד שימכור הת"ח סחורתו כדי שלא יטרד מלימודו ע"ש. ולזה בהרבה קהלות קובעים דבר מיוחד כמו שמרים או מלח ונרות שהרב לבדו ימכור זה. ונראה שתפסו דברים אלו כי השמרים המה לאפיית לחם שזהו עיקר מזון האדם כדי שיהי בעיקר לחמם מעורב חיזוק התוה"ק. ולזה נקבעו תרומ"ע וחלה מתבואות הארץ כי הם המחזיקים בתורה ע' כתובות (דכ"ו) וגם לרמז על מ"ש במשלי לכו לחמו בלחמי דקאי על התורה ולא קבעו שימכור לחם באשר הוא עסק שיש בו טורח הרבה ויתבטל עי"ז הרבה מלימודו ומלח קבעו על שם שהתורה ניתנה לישראל ברית מלח וגם כי כשם שהמלח מעמיד ומחזק את הדבר שנותנים אותו בו כן אלמלא התורה לא נתקיימו שמים וארץ וכמ"ש אם לא בריתי וגו' ונרות הוא על שם שהתורה אור ומאירה לאדם בכל דרכיו וכדאיתא בסוטה (דף כ"א) והאחרון הכביד שהוא גזל גמור שהרי נתחייבו לו שלא לקנות רק ממנו ושלא למכור לאחר בעד זה שעוסק בצרכיהם ופונה א"ע מכל דבר ומיחד כל עתותיו לצרכי עירם וע' ח"ס חיו"ד סי' ר"ל בזה ואף שעל שב ואל תעשה אין חל שום קנין מ"מ חיוב הגוף שייך גם בכה"ג וכ"כ בשו"ת רשד"ם סי' ש"ע דגם בשוא"ת שייך חיוב ואף החולק עליו נראה דהיכא שנתחייב ע"י תנאי בעד פעולת חבירו כ"ע מודו שמתחייב אף בכה"ג וחיוב זה נתחייבו גם הבנים שלא חתמו על הכתב דכיון שאין רשאים לסלקו כל ימי חייו כמבואר בח"ס חא"ח סי' ר"ו ממילא חייבים לו את תנאי השכירות שהתנו אבותיהם והרי הוא גזל גמור ועוברים גם על עושק שכר שכיר ואף דאסור לו ליקח רק שכר בטילה מ"מ יש כמה ענינים בצרכי ציבור המוטלים על המורה שמותר לקבל שכר בעד זה וא"כ הוי זה שכר פעולה ממש וכ"כ בח"ס חיו"ד סי' ר"ל דהוי גזל גמור מי שמקפח פרנסת הרב והנה ידוע שאין לברך על דבר מאכל שיש בו גזל אף שקנהו בשינוי וכדומה ע' או"ח סי' קצ"ו ובאחרונים שם וא"כ פשוט שאסור לאכול הלחם שנאפה בשמרים שנקנו מאחר ולא אצל הרב דכיון דפתיך ביה חשש גזל יש בזה משום בוצע ברך ואיך יברך על הפרשת חלה וכן על אכילתו וא"ל שהשמרים בטלו בהעיסה דהא קיי"ל בביצה (דף ל"ח) דממונא לא בטיל ואף שיש לדון בזה לדינא אבל העיקר שיש לכל ירא ד' למנוע מלאכול את הלחם הנאפה בשמרים שנקנו באיסור גזל ת"ח ובטוח אני כי כאשר ידעו אנשי עירו חומר האיסור בזה ימנעו מהיום והלאה מעשות כאלה ויהי אך שלום וברכה בעירו: סימן רכ. כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה שמרי' נ"י הרב דק' הינטשעסט

ע"ד שבעיר אחת נפטר הרב שלהם ונתנו כתב לאלמנתו ויתומיו אשר שש שנים יקבלו הם את השכירות וההכנסה וככלות ששת השנים ויהי בנה ראוי אז להוראה יהי הוא לרב ומורה שם ויתפרנסו יחד עם האלמנה ושאר היתומים ואם לא יהי ראוי לכך אזי יתנו לה חמש מאות רו"כ ויקחו למו רב כרצונם. ובמשך ששת השנים הוסכם שחתן הרב יורה הוראות כי גם בחיי הרב היה מורה שם כמה פעמים ברשות חותנו וככלות השש שנים לא יהי לו שום טענה ורק בכתב שנתנו להאלמנה הערים הסופר ולא הזכיר את זה רק כתב סתם שהיא תשכור איש שיורה הוראות במשך זה באשר היה ירא שחתן הרב לא יחפוץ לעזוב מקומו אחר שש שנים ובני העיר לא ידעו מזה ויחתמו לתומם על הכתב הלז ואח"כ נתפשרה האלמנה עם חתן בעלה הנ"ל שהיא תקח שבעה רו"כ לשבוע והרח"ש והוא יקח שלשה רו"כ לשבוע ושארי הכנסות ובני העיר הבטיחו לתת לו ג"כ ג' רו"כ לשבוע וחתן הרב נשבע בפועל בכל חומר אשר ככלות שש שנים וגיסו יהא ראוי להורות אזי אינו רשאי להורות שום הוראה בעיר ההיא בלי רשות האלמנה ובנה ועתה כלה הזמן. ובן הרב ראוי להורות ודורש שגיסו לא יורה שם כי חזקת הרבנות שייכת לו וגם כי נתנו בני העיר כתב עבורו וגם כי הלא נשבע גיסו שלא יורה שם. וגיסו טוען שאין להבן דין חזקה בזה כיון שלא היה ראוי לכך בשעת פטירת אביו וגם כי הוא שימש בהוראה עוד בחיי הרב וגם נתמנה מהציבור אחר פטורות הרב. והבן טוען שמה שהורה בחיי הרב אין זה מינוי כיון שהיה זה רק בדרך עראי ברשות הרב ומה שמינוהו אחר מות הרב היה זה רק על זמן מוגבל בפירוש מכח האלמנה והיתומים והרי נשבע לעזוב הרבנות לזמן המוגבל וחתן הרב טוען שהרי הקהל לא לקחו ממנו שום ערבות שיעזוב הרבנות ורק הוכרח לישבע בשביל שאז לא רצתה האלמנה לדון עמו ומה שנתנו הקהל כתב לבן הרב הוא בשביל שטעו וחשבו שיש להבן דין חזקה ברבנות זו שהרי לא התנו שאם לא יהא ראוי לרבנות תוכל האלמנה לקחת חתן לאחת מבנותיה שיהא ראוי להורות ויהי שם לרב ומוכח שהסכימו רק על הבן בשביל שסברו שיש לו דין חזקה ועתה אם לא ידון הבן עמו בד"ת אסור לו להורות שם ונהי שגם הוא לא יורה בשביל שבועתו בכ"ז גם לי גם לך לא יהיה ולזה נשבע שאסור לו להורות בלי הסכמתם כי חשב שיוכל להשיג הסכמתה עי"ז שיזכה בדין שאין להבן זכות בהרבנות וממילא יתרצו לקבל ממנו כסף פיוס ויסכימו שישאר שם ואנשי העיר מסכימים שישארו שניהם ויוסיפו עוד ב' רו"כ לשבוע. והאריך מעכ"ת בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה מרוב טרדותי לא אוכל להאריך ואשיבנו בקוצר ואתו הסליחה

הנה בלעדי הכתב והשבועה שעשו לפי דעת הרמב"ם פ"א מה' מלכים היו צריכים להמתין עד שיגדל הבן ובארתי בחיבורי ח"ד סי' פ"ב דגם במינוי, הבא מכח התורה שייך דין ירושה. וא"כ גם בנ"ד הוצרכו לעשות כן אכן לדינא נראה לחלק דרק במלוכה שייך זה שאפשר שיהי' איזה שנים בלא מלך ושרי המלוכה ינהגו את צרכי המדינה וכמו שהיה גבי יואש וכ"ה בכמה מדינות. אבל בענין רבנות ההכרח שיהי בכל עיר מורה ודאין ומנהיג הציבור. ואם יקחו להם איזה מורה הוראה אזי לא יוכל לסלקו אח"כ כי אין מורידין בקודש וכן מפני המחלוקת ולזאת לא נהגו לעשות כן ברבנות. ולהשאיר את המורה ג"כ אפשר שאין בכח הקהל ההוא להחזיק רב וגם מורה ובעיר גדולה שיש להם בלא"ה דיינים י"ל דמ"מ א"צ להמתין עד שיגדל כי רק במלך שייך זה שמצווים בתורה להקים