דברי מלכיאל ה טז

סי' תמ"ז דבעינן בזה ששים. וא"כ אין תועלת במה שנקצצו ראשיהם דהא קיי"ל ביו"ד סי' ק"ט שאף שאינו ניכר מ"מ כיון דהוי מבשא"מ צריך ס' לבטלו ע"ש. ובגוף דין ביטול ברוב נראה דלא שייך בנ"ד כיון שכשיאפו המצות יהיו חמץ גמור. כי המיעוט מהמבוקעות יחמיצו את השאר ועכ"פ נותן טעם חמץ בכל המצות ובכגון וזה ודאי דחוזר וניעור כדקיי"ל בסי' תמ"ז ס"ד ע"ש באחרונים. ואף שכתבו הפוסקים שם דקמח בקמח הוי כלח בלח לענין זה דלא נימא חוזר וניעור ע"ש היינו רק כשיש ששים אזי ל"א חו"נ לענין איסור משהו אבל כשאין ס' נגד החמץ ויש בו טעם חמץ כשנאפה. ודאי שחוזר וניעור ונאסר בפסח. ובפרט דבנ"ד י"ל שעי"ז מתחמצת כל העיסה וכמש"ל. שוב ראיתי שכ"כ הח"ס סי' קכ"ט דמבוקעות באין מבוקעות הוי מבשא"מ וכמש"ל. ובשו"ת שם ארי' סי' י' השיג עליו מסי' תמ"ג ס"ט שמבואר דמדאורייתא בטל חמץ ברוב מצה ביבש ביבש. וי"א שבטל לגמרי. והא במבא"מ אסור שמא יבשלם ויתנו טעם זה בזה כדקיי"ל ביו"ד סי' ק"ט. וכל דבריו תמוהים דהא גם בחמץ בעינן שיהא עכ"פ ששים באינן מבוקעות כמבואר בכל הפוסקים וכ"כ הוא בעצמו שם. והפוסקים הסוברים דבטל בפסח יבש ביבש חד בתרי היינו משום דבפסח אין לחוש לבישול דהא בפסח אף משהו אסור. ולזה ס"ל שבטל חד בתרי. וכולם ביחד בודאי אסור לאכול כדין כל ביטול ברוב. ורק כל אחד לבדו מותר משום כל דפריש מרובא פריש. וכ"כ הח"ס שם דלהכי בטל יבש ביבש משום שאינו נותן טעם ומותר לאכול כ"א בפ"ע ע"ש. ולדינא אנו מחמירים בפסח ביבש ביבש אף שנתבטל קודם פסח חד בתרי. ורק כשנתבטל או נאפה קודם פסח אנו מתירין וסומכים על הפוסקים דס"ל בסי' תמ"ז ס"ד שאינו חוזר וניעור. וע' מג"א סי' תמ"ז סק"א וח"י סי' תנ"א סקנ"ה. ובפרט לפמש"ל דאפשר שהמיעוט מחמיץ גם את הרוב כשילושו יחד. ומ"ש בש"ע הרב סי' תמ"ז דקמח חמץ הוי מב"מ כי אין ניכר שינוי בטעמו. אינו מובן. ואולי דעתו דכיון שהקמח הוא מחטים מבוקעות דלא הוי רק חמץ נוקשה. אין ניכר שינוי הטעם כ"כ. אבל הוא דחוק. ובפשוטו נראה שניכר בטעמו וכמש"ל. ובדברי האחרונים יש בכ"מ שלא נתבררו דבריהם בפרט זה ואקצר. ואיזה אחרונים כתבו דאף שנותן טעם אח"כ כשנאפה. מ"מ כיון שכבר נתבטלו המבוקעות חד בתרי הוי היתר גמור. והוא תמוה דכיון שנו"ט חמץ בהמצות א"כ לא הוי מב"מ. ולא הותר ע"י ביטול וכמ"ש הפוסקים ביו"ד סי' ק"ט דמבשא"מ כשמבשל ונו"ט נאסר מדאורייתא. אף שמקודם לא היה ניכר' והיה בטל מדינא ברוב כשהוא יבש ביבש ע"ש: סימן יד

וע"ד שמזדמן לפעמים שמגביהים על המרדה מצה שעדיין לא נאפית כראוי ומתחמצת המרדה. או שנמצא קצת עיסה דבוק בהמרדה. וכשנותנים בה מצה לתוך התנור מתחמצת העיסה שעל המרדה ע"י חום התנור והמרדה בולעת טעם החמץ. ובכ"ז אין מחליפין המרדה והרי נתחמצו כל המצות כמ"ש המג"א סי' תנ"א סקל"ז שאם רדו במרדה בלועה מחמץ נאסרו כל המצות ועכ"פ בכדי קליפה נאסרו וכ"כ האחרונים שם. לדעתי מה שמגביהים מצה קודם שנאפית אין זה ודאי שנתחמצה. כי י"ל שהאויר שבתנור יש בו חום כדי לאפות המצה. ואף שהצד המונח על המרדה י"ל שיתחמץ ע"י שהמרדה חוצצת. מ"מ לא הוי רק ספק. וגם דהוי ספק שמא כבר קרמו פניה וכדעת הרמ"א בסי' תס"א ס"ג ע"ש בד"מ שלאחר שקרמו פניה אין חוששין לחימוץ וכמ"ש בחיבורי ח"ד סי' כ"א אות י"ט דאף שאסור לכתחילה להגביה המצה קודם שנאפית. מ"מ בדיעבד אין לחוש ואם נמצא משהו עיסה דבוקה להמרדה. ג"כ אין לחוש בדיעבד כי בודאי יש ס' בכל מצה נגד הבליעה ע"י המשהו חמץ ובטל קודם הפסח ואינו חו"נ וכמ"ש בחיבורי שם אות י"ד: סימן טו

וע"ד חבית שמחזיקים בה מים כל השנה ועומדת בבית במקום שמרקדים שם קמח כל השנה. אם מותר להשתמש בה בפסח כשישרה אותה במים יומים קודם פסח. והביא כת"ר דברי הח"א כלל קכ"ד דבחביות העשויים מנסרים מדובקים אין מועיל הגעלה לפי שנכנס בין הנסרים. והנה זה מפורש במג"א סי' תנ"א סקל"ט. אבל לדעתי בנ"ד יש מקום להקל. דשם איירי כשנשתמשו בחביות בקביעות בחמץ. אבל בנ"ד דהוי רק חשש שנדבק אבק הקמח בחביות דהא כשהיה מים בחביות וירד שם אבק לא נדבק בהנסרים רק נתבטל בתוך המים. ואף אם נזדמן שלא היתה מליאה מים בעת שרקדו הקמח. ונדבק האבק בכותל החביות. מ"מ אפשר שע"י המים שהיה אח"כ בחביות הוסר האבק קודם שנכנס לבין הנסרים. וגם דעכ"פ אף אם נשאר משהו שם הוי רק חשש נ"ט ממשהו ונטל"פ במים. כי זה בודאי אין לחוש שיצא החמץ בעין לתוך המים. וגם דהא ינקרו בין הנסרים כפי האפשר. והאבק שנדבק על החביות מבחוץ אין לחוש שנכנס לבין הנסרים. כיון שאין שם דבר שידחקנו לשם ועוד נראה דאף אם נשאר משהו בין הנסרים הוי רק חמץ נוקשה ומשהו. ולזה אין לחוש. וכ"כ בספר ארחות חיים סי' תנ"א בשם הדע"ק. ועוד דבנ"ד בודאי לא יתקבץ האבק שנדחק לכזית. ולא עדיפא מבצק שבסדקי עריבה בפסחים (דף מ"ה) ובש"ע סי' תמ"ב. ואם לא רקדו שם קמח תוך ל' יום יש להקל בפשיטות כדקיי"ל בסי' תמ"ז ס"ה ע"ש בט"ז והביאו גם כת"ר. ולזה לדעתי ראוי להורות שינקרו היטב בסדקים שבין הנסרים וגם יגררו היטב משני הצדדים ואח"כ יגעילו. ובאופן זה טוב שיגעילו בתוך יורה רותחת כדי שיוגעל גם צד החיצון. כי ע"י גלגול מים רותחין עם אבנים לא יוגעל מבחוץ כראוי: סימן טז

וע"ד בני הכפרים שמתעצלים ללכת למכור חמצם ע"י הרב. ומוכרים חמצם ע"י השו"ב הנמצא בכפר. חלילה לעשות כזה. כי כמה פעמים יזדמן שצריך לדעת איך לכתוב פרטי המקומות והחמוצים. והשו"ב הכפרי הלואי ידע הלכות שו"ב כראוי. ולא הלכות פסח. וגם בין המורים ראיתי כאלה שטועים בפרטי כתיבת הצעטלען. וגם יפה כתב כת"ר כי בשעת מכירת חמץ שואלים ג"כ כמה שאלות בהלכות פסח. וכשמוכר ע"י השו"ב. שואלים מהשו"ב. והוא בוש לומר איני יודע ומורה להם כאשר יישר בעיניו. ועוד כי זה גזל גמור דהלא ההכנסה ממכ"ח שייכת בכל תפוצ"י להרב וכן ההכנסה מהכפרים שבגליל העיר שייכת לו. וע' חיבורי ח"ב סי' ד' ה'. ולזה פשוט שאסור למכור חמץ רק אצל רב העיר שהכפר הלז שייך לגליל העיר ההיא זולת לפעמים נמצא איש מהעיר או מהכפר בעיר אחרת. ומסופק אם יספיק לבוא לעירו למכור החמץ או שמא ישכח. אזי מותר למכור בעיר אחרת. ובכגון זה מחלו המורים מתחילה זה לזה. דהא גם בעירו יזדמן שימכור שם איש מעיר אחרת. ואדעתא דהכי נקבעה ההכנסה הזאת. וע' כעין זה בב"מ (דף כ"ז