דברי מלכיאל ה טו

שכתבו שצריך שמירה משעה שנתקרבו החטים למים. וממילא דאח"כ כשנתרחקו מן המים שוב א"צ שמירה

ורש"י פירש בפסחים (דף ל"ח) שכשמשמרה מן החימוץ נתכוין לשם מצה של מצוה. ופירושו מוכרח בסוגיא שם דמייתי לה אהא דבמצות של תודה אינו יוצא בפסח דהוי מצה של זבח. אלמא אף דבמצות של תודה בעינן ג"כ שלא יהא בהם שום חמץ. מ"מ יליף מושמרתם את המצות דבעינן שישמרנה לשם מצה של פסח. אכן במכילתא פ' בא איתא ושמרתם את המצות מכאן שאם תפח תלטוש בצונן. והובא לרש"י בחומש שם. מבואר דדריש מינה רק להצריך שישמור שלא תחמיץ אבל לא שיהא לשם מצת פסח. והנראה דהנה תנן בחגיגה (דף י"ח) שאם טבל למעשר אסור לתרומה לתרומה אסור לקודש. ואם טבל סתם אסור לתרומה ע"ש בטורי אבן (לדף י"ט ע"א). ובדף כ' שם איתא שאם היה סבור שהם בגדי חול ונטל בגדי שבת הרי הם טמאים דהמכוין לשמור דבר זה ושומר דבר אחר אינה שמירה. ואף דשם הוי רק מדרבנן. היינו משום דאיירי באדם וכלים דלא כתיב בהם שמירה. אבל בתרומה וקדשים הצריכים שמירה מה"ת. י"ל דג"כ לא מיקרי שמירה בכה"ג. ולזה במצה בעינן שישמרנה לשם מצת מצוה. אבל אם שמרה לשם מצת זבח תודה לא יצא ידי חובת שימור. דהא גבי מצת תודה לא כתיב כלל מצות שימור. ועפ"ז נראה לישב מה שקשה טובא בחולין (דף כ"ב ע"ב) דבעי אם יוצא בשיאור ללחמי תודה דהוי ספק חמץ ספק מצה ע"ש. וקשה למה לא בעי לה גבי מצה בפסח אם בירך על שיאור אם צריך לחזור לברך. דאי הוי ספק א"צ לחזור ולברך. ואי הוי בריה בפ"ע צריך לברך. וזה נ"מ גם בזה"ז. משא"כ גבי תודה דשייך רק בזמן הבית והוי הלכתא למשיחא. ולפמש"ל א"ש דגבי מצה לפסח צריך שימור מה"ת. ולזה אף אי נימא דשיאור הוי ספק. מ"מ לא יצא דהא לא שמרה כראוי דהרי נעשה שיאור וכמ"ש הרמב"ן ורשב"א דכיון דהוי ספק תו לא הוי משומר. ובודאי צריך לחזור ולברך בעת שיאכל מצה שנשמרה כראוי. ועפ"ז יש לישב מה שקשה טובא הא דאיתא בפסחים (דף ל"ח) וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהחו"מ דאם עשה מצה למכור בשוק ללחמי תודה יוצא ידי מצה משום שעושה ע"מ כן שאם לא ימכרם יאכל מהם בפסח. וקשה דהא בדאורייתא קיי"ל דאין ברירה. וא"כ לא מיקרי כוונה וכדאיתא בגיטין (דף כ"ה) גבי גט בכה"ג וע' שו"ת רעק"א סי' ב' לענין עיבוד עורות לסת"ם על תנאי. ולפמש"ל י"ל דהכא לא בעינן כוונה לשמה. רק בעינן שישמרנה מחימוץ על דעת שיאכל ממנה בפסח. וזה סגי בשמירה על הספק שאפשר שיאכלנה בפסח. וא"צ לזה סברא דהוברר הדבר למפרע. ומדוקדק בזה לשון רש"י שכתב שכשמשמרה שלא תחמיץ ישמרנה לשם מצת מצוה. ולא כתב שילוש אותה לשם מצת מצוה. והיינו כמש"ל שהכוונה שישמרנה מחימוץ בכוונה שיאכלנה בפסח שעל מצה זו מחוייבים בשמירה כנ"ל. ובפסחים (דף מ') איתא שממלא כריסו מבציקות של עכו"ם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה מ"ט משום דלא עביד בהו שימור. וקשה דנקיט לשון שימור ולא קאמר משום שלא לשו אותה לשמה. וכן מסיק שם דבעינן שימור מעיקרא וע"כ כמ"ש שא"צ שיכוין במעשיו לשם מצת מצוה. רק צריך שישמור מן החימוץ על דעת לאכלה בפסח. וכ"נ מלשון הש"ס בחולין (דף ד') גבי מצת כותי דלא בקיאי בשימור. ולא קאמר דלא בקיאי בכוונה. והיינו משום שהמצוה היא השימור ולא הכוונה

עכ"פ בנ"ד י"ל דכיון שישנו בבית הריחיים שפיר הוי שמירה. כיון שא"צ שישמור אותם בלי הפסק. וגם דבארנו שהשמירה היא מחימוץ במקום שיש לחוש לזה ע"י התקרבות החטים למים. והכא לא שייך זה. ולזה הקמח שנטחן בע"ש ודאי שאין חשש עליהם. ובפרט שידועים במשקלם ומשקל הוי סימן ואין לחוש לחליפין כי בחפזו להחליף לא יוכל לכוין המשקל כראוי

ועוד יש לדון מצד שבעל הריחיים ומנהלו הם אומנים לזה וזהו עסקם. ויש בזה חזקה דאומן לא מרע אומנתו. דלזה האמינו קפילא באיסורים. ובמנחות (דף מ"ג) איתא שתגר עכו"ם נאמן בתכלת וכבר האריך הנו"ב מ"ת סי' ע"ב לבאר שתגר נאמן מצד חזקה דלא מרע נפשו אף בדאורייתא. וא"ל דהתם הוי דבר שאפשר לברר ויתפס בשקרו. ז"א דבנ"ד אם נחוש שיחליף בשביל תועלתו כגון שיתן קמח שנטחן מחטים גרועים ומצומחים. הרי אפשר להתברר כי הסוחרים מכירים בין קמח לקמח במראהו וטובו וגם באפייתו ניכר אם הוא מחטים מצומחים כידוע

אכן הקמח שנטחן בשבת. אף שכתבנו לדון שאין לחוש לחליפין וגם שאין לחוש שטחן בינתיים חטים מחומצים. בכ"ז נראה שאין לזה תורת שמירה. דהא כתבו הפוסקים בסי' תנ"ג שנהגו לשמור בשעת טחינה שישראל יעמוד עליהם ולא סגי במה שהשומר ישן שם. ואף שע"פ דין מיקרי זה שמירה. מ"מ הוא נגד המנהג. וכבר קבלו ישראל מנהג זה לחובה. וכ"כ הב"י בשם הרוקח והמרדכי שנהגו לילך להריחיים בשעת טחינה. ומייתי לה מהירושלמי ומחולין (דף ז'). ואף דמחולין אין ראיה דשם מבואר שהוצרך לעבור עם החטים דרך נהר והוצרך לשמרם שלא יחמיצו. ולזה קאמר שם דעסיק במצוה. אבל בשעת טחינה י"ל שא"צ להיות. וי"ל דקאי על ריחיים שלהם שהיו החטים קרובים להמים וכמש"ל. ושפיר דייק לה מהא דחולין. אבל פשטות דברי הפוסקים הם שהמנהג בכל גוונא להיות אצל הטחינה ורש"י פירש בחולין שם דמתחילת טחינה והרקדה בעינן שימור לשם מצה דכתיב ושמרתם את המצות. נראה דמפרש כמ"ש הרוקח שהמצוה היא בשביל הטחינה. וקשה כנ"ל. ואפשר כוונת רש"י דכמו שצריך שימור בטחינה. כן צריך שימור עתה בנשאו החטים דרך נהר. אבל מ"ש בהרקדה צ"ע דהא בהרקדה אינו מקרב אצל המים. וצ"ל שחיוב השימור מתחיל מהטחינה עד סוף האפיה. או הכוונה כמש"ל דמשעה שנעשה קמח הוא מתחמץ בנקל וצריך שימור טפי. משא"כ בחטים. ובאמת מבואר בירושלמי דסגי בשימור משעת לישה כדאיתא בפ"ק דביצה ה"י. וכן בפסחים פ"ב ה"ד איתא שלא יצא י"ח ברבוכה משום שלש עם מי פירות או שנחלטה וא"צ שימור לפי שאינו מחמיץ. וא"י רק במצה הצריכה שימור ע"ש במפרשים. ותיפוק ליה דהא צריכה שימור משעת טחינה. ומוכח שמצות ושמרתם הוא רק משעת לישה. וכבר כתבו הפוסקים בסי' תנ"ג שהשימור מטחינה אינה אלא חומרא ובשעה"ד לוקחים קמח מן השוק. ובנ"ד שמירה ודאי לא מיקרי. וגם מי שאין נזהר בשמורה אין ראוי שיקחם אם אינו שעה"ד. אכן כיון שכבר אפו אותם. בודאי כשרים הם. ורק למצת מצוה ישתדלו לקחת מצות אחרות אם יהי באפשרות. כי מעיקר הדין הם כשרים וגם שמורים מיקרי כמש"ל: סימן יג. כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה אפרים נ"י מו"ץ במעזירואוב

ע"ד חטים מבוקעות שנקצצו ראשיהם ונתערבו בחטים שאינם מבוקעות שנקצצו ראשיהם. שרצה חכם אחד לדון שיהא כמב"מ ויתבטלו ברוב. הנה מבוקעות בשאינן מבוקעות הוי מבשא"מ וגם הא קיי"ל כמ"ש הש"ך וש"פ ביו"ד סי' צ"ח ס"ב דאזלינן בזה בתר טעמא וכ"כ בשו"ת בשמים ראש סי' ב' ע"ש. וכ"כ האחרונים להלכה באו"ח