דברי מלכיאל ה קנט

פחות מי"ח מאות רו"כ רק הפשרנים פסקו שיתן סך זה. א"כ כיון שהנתבע קיים הפשר שוב מחוייב התובע ג"כ לקיים כפי הפשרה אף אם היתה הפשרה בלי שום ק"ס. דפשרה הוי כמכר שמוותר קצת מטענתו בעד זה שגם השני מוותר נגדו מטענתו. וכיון שקיבל הכסף מהשני מחוייב הוא לקיים ג"כ. ויותר מזה כתב בשער משפט סי' י"ב סק"ב שאף קודם ששילם א"י לחזור אם נתפשרו מעצמם אף בלא קנין דכיון שהתובע נתרצה למחול ממילא נתחייב השני ע"ש ובסי' ר' סק"ב בזה ומכ"ש הכא שכבר נתן הנתבע. ואקצר באשר א"צ בנ"ד לסברא זו דבלא"ה הפשרה קיימת ומחוייב המלוה להחזיר להלוה כל שטרותיו שת"י וכן להשיב על שמו את חלק הבית שנשאר עוד על שמו וכל שעה שמשהה עובר על אל תשכן באהלך עולה. וגם במה שעי"ז אין יכול הלוה למכור ולהשכיר את ביתו נראה דהוי גזילה והוי כנועל את בית חבירו דמשמע בסי' שי"ב סי"ד שחייב לשלם וכ"כ בנה"מ שם ס"ז ובערך שי שם. ואף להשער משפט שכתב שם שפטור דדמו להא דסי' שס"ג ס"ו. מ"מ הוי גרמא וחייב בדיני שמים. ועוד נראה דהכא כשקיבל הבית על שמו ודאי שנשתעבד והתחייב לחזור ולכתבה על שם הלוה כשישלם לו חובו. וא"כ יש לדון דדמי לשומר שחייב אף בגרם לו מניעת הריוח וכהא דב"מ (דף ע"ו ע"ב) כשגרם להם ביטול מלאכה וכמש"ש בשטמ"ק וריטב"א. וגם השטרות שת"י הם גזל דהא ודאי שילם הלוה פשיטי דספרא ועתה כששילם חובו כפי הפשרה מחוייב להשיב לו שטרותיו: סימן רט

ע"ד מי שהלוה ברבית על שנה כי היה סבור שמותר או שרוצה לעבור על איסור רבית ואח"כ תבעו הלוה לד"ת ויצא הדין שאסור לו לקחת רבית ותובע המלוה את חובו קודם זמ"פ באמרו שלא הגביל הזמן רק באשר חשב שיתן לו הרבית וחפץ לדעת דעתי בזה אם יכול לחזור בו

הנה כן אני מורה ובא למעשה שיכול לתבוע שישלם לו קודם הזמן דהוי כמקח טעות. וכה"ג קיי"ל ר"ס ע"ג שאם הלוה לא נתן לו שטר יכול לתבוע קודם הזמן דאמרינן שלא הלוה לו רק ע"ד שיתן לו שטר ע"ש. וכן מפורש במל"מ פ"ח מה' מלוה ולוה. ואף דאמרי' בב"מ (דף ס"ה ע"א) שאם שכר ביוקר בעד הרבית שמגיע לו ואח"כ תובעו הרבית משלם לו כפי היוקר ולא מצי למימר דאדעתא דהכי לא היה שוכר במקח זה משום דסבר וקיבל. דהתם שאני דהא מקודם היה חושב שהרבית מגיע לו והיה יכול לגבות ממנו בכסף וא"כ כששכר בעד זה חצר הרי סבור וקיבל. וע' מבי"ט סי' שכתב שאם החפץ עדיין ביד המלוה יכול להשיב החפץ דאמרינן דאדעתא דהכי לא היה לוקחו ביוקר. אבל בנ"ד ודאי שלא היה מלוה לו על זמן כזה כי היה עושה בעצמו בהם איזה עסק להרויח ורק לפי שחשב להרויח ע"י הרבית לזה נתרצה להלות לו וע' חו"ד סי' קס"א בזה: סימן רי

ע"ד החנות השייכת לביהכ"נ והשכירוה הגבאים לאחד וישב בה ל' שנים ובכל ג' שנים עושים עמו שטר ובשנה עברה השכירו לו בע"פ חצי החנות ובלעדי העלי' במקח י"ב מאות לשנה כי בעד כל החנות לקחו ממנו כ"ד מאות לשנה והותנה שהגבאים יעשו מחיצה באמצע החנות. ובחודש כסלו באו הגבאים להשכיר מחצה השנית לאחר וראו שיורשי השוכר מחזיקים סחורה בכל החנות והעלי' סגורה במנעול שלהם ורצו עתה הגבאים לעשות מחיצה ולא הניחו היורשים באמרם כי כותל חדש שיעשו בחורף יזיק להסחורה שיניחו שם. וגם דרשו חהגבאים שיעשו להם פתח להחצר והגבאים דרשו שיצא לגמרי מהחנות והיורשים תבעום לדין לפני שני דיינים שבעיר והגבאים רצו להוסף עוד דיין אחד מדייני העיר ולא רצו הדיינים בזה באשר הם במחלוקת עם אותו הדיין וכשראו הגבאים שאין הדבר בא לידי גמר תבעו את היורשים בעש"ג ועתה באו שני הצדדים לדין. היורשים טוענים שלא החזיקו סחורה במחצה השנית רק זמן מועט החזיקו סחורה של אחרים בשביל שלא מיחו בהם הגבאים וגם הרי לא עשו המחיצה כמדובר ובחורף לא הניחו לעשות מחיצה בשביל שמזיק להסחורה כנ"ל ואח"כ כשבא הדבר לידי מריבה החזיקו בכל החנות כדי שיוכלו לטעון בעש"ג ששכרו כל החנות וזה היה ע"י שהגבאים לא רצו לדון עמם בד"ת. וגם טוענים דכיון שהם מוחזקים בחנות זה כמה שנים אין חפצים לצאת ממנו וגם תובעים שאביהם עשה תיקונים בהחנות בכל המשך בי כמה אלפים. והגבאים טוענים שע"י שהחזיקו סחורה בכל החנות ולא הניחו לעשות מחיצה הפסידו השכר שיכלו לקחת בעד חצי החנות כי היה להם שוכרים ע"ז. ומה שטוענים שלא החזיקו סחורה בעלי' וגם בחצי השני היו סחורות של אחרים ורק זמן מועט. אין זה נ"מ להם שהרי עכ"פ עי"ז לא יכלו להשכיר חצי החנות והעלי'. ומה שרצו שיעשו להם פתח לחצר זה לא הותנה עם אביהם, ומה שתובעים בעד תיקונים אינם יודעים מזה וגם היה לאביהם לתבוע זה בכל עת ששכר החנות מחדש ומן הסתם היה כן המדובר שיעשו תיקונים על חשבונו וגם כי אז היו גבאים אחרים. ובשטר אחד שעשה אביהם עם הגבאים נמצא כתוב בפירוש שהתיקונים יהיו ע"ח השוכר וגם המנהג שם כן ודורשים שיצאו כעת מהחנות כי יש שוכר שרוצה לתת הרבה יותר בעד החנות. ומה שטוענים היורשים שהם סרבנים אומרים שאינם סרבנים כיון שרצו לדון לפני ב"ד של שלשה וחפץ כתה"ר לדעת דעתי בזה ומטרדותי אשיבנו בקוצר

הנה מ"ש כת"ר שהשכירו בע"פ. לא ביאר אם היה דעתם עוד לכתוב שטר כי אז עדיין לא נגמרה השכירות משום דלא סמכו דעתייהו וכדאיתא בקדושין (דף כ"ו) ובח"מ סי' ק"צ ס"ז. ויש לדון בזה אי שכירות דמי למכירה וגם דקנין חזקה שאני וע' ח"מ סי' קצ"ה ושט"ו ובאחרונים. אך אקצר כי באשר כת"ר לא דן בזה נראה שהחליטו שלא לעשות שטר ביניהם וממלא חל הקנין. ולזה פשוט שאין יכולים להוציאם בתוך זמן השכירות [ומה שמת השוכר ועתה דרים יורשיו נראה מדברי מעכ"ת שאין תביעה ע"ז מצד הגבאים] ומה שיש עליהם תביעה שהחזיקו כל החנות זה טענה אחרת ואין זה שייך לחצי החנות ששכרו. ומה שלא הניחו לעשות המחיצה שלא יזיק לסחורותם הדין עמם כי היה להם לעשות המחיצה בקיץ וכת"ר לא, הזכיר מתי התחיל זמן השכירות שלהם]. ומה שסגרו העלי' נראה שאינה טענה כיון שלא החזיקו שם סחורה. ואף בגזלן קיי"ל בסי' שס"ג ס"ו שא"צ לשלם השכר ומכ"ש הכא דלא הוי גזילה כלל דהלא לא נתכוונו לגזול. ומה שסגרו העלי' בודאי אומרים טעם לזה כגון שלא יכנס אדם שם לגנוב מהחנות או איזה טעם אחר. וכן דרך בנ"א שלא להניח חדר פתוח לגמרי. וגם גרמא לא מיקרי זה כיון שלא דרשו הגבאים מהם עד כה שיפתחו העלי' [ובשער משפט סי' שי"ב ס"ז כתב דמש"ש בש"ע שאם לא הודיע שלשים יום מקודם ויצא מביתו מחוייב לשלם היינו רק בדיני שמים אבל לא בדיני אדם דלא הוי רק גרמא. והפ"ת פקפק שם בדברים ואין דבריו מוכרחים. ולענד"נ שחייב מן הדין כי כל השוכר בית מחבירו כוונתו על דעת המנהג וכפי הדין ולזה כיון שלא הודיעו שרוצה לצאת מוכח שרצונו לדור שם עוד ל' יום והמשכיר ג"כ נתרצה וקנה בחזקה על הל' יום הללו או על י"ב חודש בכרכים וחייב לשלם לו בעדם אף שיוצא באמצע הזמן וכדין כל שוכר לזמן כן נלע"ד ברור]

ומה שטענו שהחזיקו בכל החנות בשביל שלא מיחו בהם הגבאים אינה טענה דכיון שאינה שלהם ועומד להשכיר