דברי מלכיאל ה קנו

שהזמינו הבחור לעד אומר שקידשה כד"ת והקדושין היו שלא ברצון הנערה. והשנים אומרים שלא ראו ולא שמעו מאומה מהקדושין רק כשעמדה הנערה שמעו קול צלצול המטבע כשנפלה לארץ. וגם שמעו קול הנערה שהתחילה תיכף לצעוק ולבכות. והביא כבודו מאה"ע סי' מ"ב וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה אני נמנע מלהשיב רק לרב ומורה. אך נראה מדברי כ"ת שבעירו אין נמצא רב רק כל דבר המסתפק להם יביאון אל כ"ת. לזאת הנני להשיבו בקוצר. כי נושא הענין אינו דורש אריכות וגם כי אני טרוד מאוד

הנה זה פשוט שקדושין בלי רצון המתקדשת לאו כלום הם אבל לא ביאר כבודו תוכן דברי העד כי הלא דבריו סותרים זא"ז. שהעיד שקידשה כד"ת והעיד שהיה שלא ברצונה וא"כ לא היו קדושין כד"ת. ואולי כוונתו רק שהנתינה והאמירה היו כנהוג אבל היה בע"כ. וא"כ גם לדבריו לא הוי קדושין. או שתחילת הקדושין היו שלא ברצונה ולבסוף נתרצתה והוי קדושין. והשנים האחרים אין מכחישים זה כי הלא לא ראו הנתינה ואפשר שעמידתה וצעקתה היה אחר כדי דיבור מן הנתינה ונשתנית דעתה אחר הנתינה. ומה שאומרים שלא שמעו אינה הכחשה לעד האחד די"ל דכיון שלא ידעו כלל מזה לאו אדעתייהו לשמוע ולראות ולא ראינו אינה ראיה כדקיי"ל בסי' מ"ב ס"ב. אכן הא הוי קדושין בע"א ובהכחשת הבע"ד דהא היא אומרת שלא נתרצתה כלל ואיתא בקדושין (ד' ס"ה ע"ב) דע"א בהכחשה לאו כלום הוא. ואף שרש"י פירש שם דהיינו בהכחשת עד אחר. אבל הרבה ראשונים פירשו דהכוונה בהכחשת בע"ד והובאו בפוסקים באה"ע סי' מ"ב ע"ש בב"י ובאחרונים. ועוד דהא פירש"י בקדושין (דף ס"ה ע"א) בטעם הסברא שיחושו לקדושין בפני ע"א משום דהאמינו לו וכ"כ הח"ס סי' ק"ד הסברא שקבלוהו עליהם. ובנ"ד הרי היא לא קבלתו כלל. ואף אם קיבלה אח"כ ברצון. מ"מ הרי לא אמרה שמקבלתו לעד ע"ז רק הוא הביאו לעד. אך הרבה מפרשים כתבו הטעם משום דס"ל דע"א נאמן בכל מקום אם אין הבע"ד נשבע כנגדו ובקדושין שאין שבועה נאמן ע"א אך קשה דא"כ יאמינו ע"א בקרקע שאין בהם שבועה מה"ת וע' אב"מ סי' מ"ב סק"ד בזה ובמקנה (דף ס"ה). ומש"ש האב"מ דבקרקע גזה"כ הוא שע"א אינו נאמן אף כשלא נשבע הבע"ד הוא תמוה לכאורה דאטו יש פסוק מיוחד ע"ז דע"א א"נ בקרקע אדרבא נימא דאולי באמת נאמן בקרקע כיון שאין נשבעים על הקרקעות. ואולי כיון דכתיב לא יקום ע"א לכל עון וגו' משמע דמרבה כל דבר ואף בקרקע. אך דא"כ נרבה מזה גם קדושין. ונראה לישב בזה מה שקשה על המפרשים הנ"ל דלמה ע"א בהכחשה לאו כלום הוא כיון שאינו נשבע אבל לפמש"ל י"ל דמימעט מפסוק הנ"ל כמו ממון דמימעט רק היכא שהבע"ד מכחיש. ואף דבקדושין לא מהני הודאה הרי כתבו המפרשים הטעם משום שחב לאחרים. אבל היכא שיש ע"א סגי בזה כי החוב נעשה ע"י העד. אכן פשטות לשון הש"ס ופוסקים משמע דקדושין בע"א הוי רק חשש מדרבנן כלשון הש"ס חוששין לקדושיו וכ"כ הרבה פוסקים. ולפ"ז י"ל דבהכחשת בע"ד לא החמירו חז"ל

וקצת מפרשים כתבו הטעם דהעד מצטרף עם המקדש דפלגינן דיבורא והרי יש ב' עדים שהיא א"א ובישועות יעקב סי' מ"ב האריך בזה. ולפי פירוש זה יש לישב לשון הש"ס דחוששין לקדושין דהכוונה שחוששין לה שהוא בחזקת א"א ע"י העדים. אבל אינה משועבדת להמקדש הלז ביחוד דהא על זה לא נתקבל העדות דהוי נוגע בדבר, ורק אם גרשה אח"כ י"ל שמותרת לעלמא דהשתא לפי דברי העדים הוא מותרת לעלמא. וע' מקנה בקדושין (דס"ג ע"ב) בהא דזה אומר אני קדשתיה. ועכ"פ לפי פירוש זה יש לחוש לקדושין אף כשהיא מכחשת, אכן לפ"ז צריך שגם המקדש יעיד בב"ד. ובנ"ד נראה שלא העיד ולשלוח אחריו כדי שיעיד אין מוטל על ב"ד. כיון דמעיקר הדין אין ממש בקדושין רק שיש מחמירין בזה כשיטת הסמ"ג שמחמיר בקדושי ע"א. ובשעה"ד ומקום עיגון כתב הרמ"א להקל. וא"כ עכ"פ ודאי שאין מוטל על ב"ד לחפש אחר זה. דהא אם נתקדשה בע"א ונישאת לאחר בודאי שא"צ להוציאה. וא"כ לא יצא מזה מכשול במה שלא יעידו ע"ז וכ"כ איזה אחרונים דבדרבנן מותר לעשות מעשה אף שאפשר לברר שאולי עושה איסור. וראייתם מהא דעירובין (דף ס"ז) דעבדינן עובדא והדר מותבנין תיובתא. ואף שבחיבורי ח"א סי' ע"ו בארתי שז"א. מ"מ בהא דנ"ד שבשעה"ד יש להקל לכתחילה ודאי שאין מוטל על ב"ד לברר הדבר. ובפרט בנ"ד שכתב כ"ת שהבחור כועס עליה לפי שהציעו לפניה להשתדך עמו ולא רצתה ואין ראוי שב"ד יחזקו ידי עושי עול וזה הוי ג"כ כשעה"ד כדי שיהי צידו רמיה. ואם נחמיר עליה בודאי לא יגרשנה תיכף אחרי שנתן עיניו בה. וכ"כ בנוב"ת סי' ע"ה שצריך שיהא בנקל להשיג גט עבורה. ובנ"ד נראה שא"צ לדרוש כלל גט ממנו כדי שלא לסייע ידי עוברי עבירה. וגם אם כבר הגיד הבחור שהוא קידשה י"ל דלא פלגינן דיבורא כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ז הובא בסמ"ע בח"מ סי' ל"ד לחלק בין אומר אשתך זנתה עמי ובין אומר אני זניתי עם אשתך ואף שהנוב"ק סי' ע"ב כתב שרוב הפוסקים חולקים עליו מ"מ בנ"ד יש לצרף זה דהא גם דעת הסמ"ג הוא דעת יחיד כמ"ש הפוסקים עכ"פ לדינא נראה פשוט בנ"ד שלכל השיטות אין ממש בקדושין הללו ואין שום חשש בזה רק על הבחור יש לדון דכיון שאומר שקידשה א"כ שויא נפשיה חד"א ואסור לישא אחרת מצד חדר"ג וכ"כ הפוסקים בסי' מ"ב שמי שאומר שהיו קדושין שויא נפשיה חד"א. וכן היה ראוי בנ"ד כדי שישוב גמולו בראשו. אכן לדינא כבר כתב הח"ס סי' ק"ד דבכה"ג ליכא עליו חדר"ג דכיון שהיא מותרת לעלמא לא מיקרי זה שתי נשים. וגם אם נחמיר עליו יצא על הבתולה קול שהיא א"א ולא ירצו לישאנה. ורק ראוי לקנסו על שעשה מעשה מגונה כזה. ולכאורה יש להטיל שבועה על הבתולה נגד העד ע' ש"ך ח"מ סי' פ"ז סקי"ז ובתומים שם. אך ז"א דכיון דמותרת להנשא בשעה"ד אף בלא הכחשה אין להשביע ע"ז והוי כתביעה שאף אם יודה לא ישלם שאין נשבעים כדקיי"ל בח"מ ספ"ז סכ"ה: סימן רה

וע"ד אשר חפץ לדעת דעתי אם מותר לעשות חופה בביהכ"נ ועכ"פ אם יועיל שבשעת בנין הביהכ"נ יתנו בפירוש שבונים ע"מ כן שיעשו שם חופות. וכתב שבעיר פט"ב עושים החופות בביהכ"נ. הנה כבר ישבו על מדוכה זו הגאונים שבדור לפנינו הגאון חת"ס זצ"ל ועוד גאונים והחמירו מאוד בזה משום בחוקותיהם לא תלכו ומשום שינוי מנהג ישראל ויש בזה משום אל תטוש תורת אמך שנהגו מעולם לעשות החופה בחוץ תחת השמים כמפורש ברמ"א סי' ס"א ובפרט שהעושים כן כוונתם להדמות למנהג הנכרים וע' ח"ס סי' צ"ח וחלילה לשום ירא ד' לקחת חלק בחופה כזאת. ואם מטעם הממשלה אין רשאים לעשות חופה ברחוב. מ"מ יכולים לעשות בחצר או על מעקה הנקרא בעלקאן שאין עליו גג וכן המנהג פה. ויש מקומות שעושים בגג החדר פתח כעין שעושים בסוכת הבנויות ופותחים הגג קודם החופה כדי שתהא החופה תחת השמים. אבל בביהכ"נ חלילה לעשות כן. ואף אם יבנו על תנאי זה הרי אין בה קדושת ביהכ"נ. ועוד דהא עיקר האיסור הוא משום ובחוקותיהם ל"ת כמש"ל ומה תועלת בתנאי שעשו וגם כי הוא כדי בזיון שיכנסו בביהכ"נ אנשים ונשים כנהוג בחופה ואף שבח"ס סי' צ"ח כתב שיש מקומות שנוהגים לעשות שתי חופות והשנית היא בביהכ"נ. אולי בשנית לא היו באות נשים לביהכ"נ ובפרט בזה"ז שהרבה נשים הולכות בעוה"ר פרועות