דברי מלכיאל ה קנה

אבל לענ"ד הוא דחוק דכל כה"ג הו"ל לפרושי. וגם דהא בסימן ס"ה ועוד מקומות כתב בפירוש שמצוה רק לזרעו ומוכח מזה דהיכא שמצוה סתם הוא לכל ישראל

והנה לענין שיווי השמות י"ל דבזמן הש"ס לא היו דרים יחד עם האבות וכדאיתא בנדה (דף י"ז) קל מסובין חתן הדר בבית חמיו ולזה לא הקפידו בשמות. אבל בזמנינו מקילים בזה לכן כתב שראוי להקפיד בזה וקצת פרטים י"ל הטעם משום חשש ביטול מצות יבמין שמצינו בש"ס שחששו לזה ביבמות (ד' י"ז ע"ב) ובכ"מ וכעין זה כתבו התו' ביבמות (דף צ"ט) ע"ש ומה שמצינו בש"ס שלא הקפידו ע"ז י"ל דההוא אמורא לא ס"ל חשש דביטול מצות יבמין והס"ח ס"ל לדינא לחוש לזה וכגון מה שכתב שלא ישאו ב' אחים ב' אחיות. ומ"ש שלא יהי שם הכלה כשם חמותה י"ל דאולי גם בזמן הש"ס היה בזה קצת קפידא. וגם י"ל שבזמן הש"ס לא היו דרים יחד עם האב ואף דאיתא בכתובות (דף ע"א) ופסחים (דף פ"ז) ככלה שנמצאה שלימה בבית חמיה וכו' מ"מ י"ל שזה היה רק זמן קצר אחר הנישואין ולא בקביעות משא"כ אצלינו מצוי שיגורו יחד זמן רב

ועוד נראה דהנה הנו"ב שם כתב דכיון שמפורש בש"ס שלא הקפידו בזה אין שומעים לשום אדם שיאמר להקפיד ע"ז ולענ"ד י"ל דכמו שיש כמה דברים שנתחדשו אח"כ שהם מזיקים לבריאת האדם ובדורות הראשונים לא הזיקו וכידוע וכן יש כמה רפואות שבזה"ז אין מועילים ובדורות הקודמים הועילו כן בדברים הסגוליים יש שבדורות הקודמי' לא הוצרכו לחוש לזה ובזה"ז יש לחוש ולזה י"ל שרי"ח ראה בחכמתו אשר בזה"ז יש לחוש לדברים הללו ובזה יש לישב מה שהקשו על מ"ש שלא לישא בת אחותו ובש"ס איתה שמצוה לישאנה וכן דעת הרופאים בזה"ז שהנושא אשה ממשפחתו הקרובה אליו לא יצליחו בלידת בנים כראוי וכטבע הצומח שטוב כשמרכיבים אותו בזרע אחר וע' בספר הברית בזה. ולזה אין לדחות דברי מהרי"ח כלאחר יד ומאן דקפיד אין להקל לו. אכן בנ"ד נראה שאין חשש כיון שיש שינוי בשמותיהם דהא שינוי השם נקרא בש"ס בר"ה (דף ט"ז) מה שמשנים מחמת חולי וכמו אברם לאברהם. ושרי לשרה. מיוסף ליהוסף. ובמדינתנו המנהג מחמת חולי שמוסיפים להחולה עוד שם אחד הרי דשני שמות הוי שינוי השם אם היה נקרא מקודם בשם אחד. וא"כ בנ"ד שזה נקרא זאב דוד וזה ישראל זאב לא מיקרי זה שמות שוים וכן שם חנה או רחל לשם חנה רחל לא דמו כלל וגם משם חנה לחנטשא י"ל דהוי שינוי השם וכמש"ל דאף באות אחת מיקרי שינוי ולענין זה י"ל דאזלינן בתר השם שהכל קורין בו ולא בתר עיקר השם וכיון שאין ידוע לנו טעם חשש זה די לנו לחוש אם השמות שוים ממש ולא כשיש איזה חילוק וכנ"ל. ובזה יש לישב קושיית הסה"ד מהא דסוטה (דף י' ע"ב) שהזכרנו כי י"ל דכיון שהיה נקרא בפי כל שמואל סבא לא מיקרי זה שמות שוין כשחתנו נקרא שמואל לחוד. והנה להקל לגמרי בענין זה אין נכון כי אולי יזדמן ח"ו אח"כ איזה צער ויתלו בזה. אבל בכה"ג שי"ל דלא מיקרי שמות שוים אין לחוש כלל ויהי בע"ה למז"ט: סימן רג. כבוד הרב הגדול וכו' מו"ה מנחם מענדיל נ"י מו"צ בווישקאוא

ע"ד שאד היה לו חוב בשטר אצל אשה אחת וקדשה בחוב זה לפני עדים ולא הזכיר השטר והשטר אינו ש"פ. והאריך בד"ת וחפץ לדעת דעתי בזה ומטרדותי אשיבנו בקוצר

הנה לא הזכיר כת"ר אם נתן לה אח"כ את השטר ונראה מדבריו שלא נתן לה את השטר. והנה דעת הר"ן בפ"ב דקדושין והמ"מ פ"ה מה"א הי"ג שמקודשת אף שלא הזכיר השטר והובאה דעתם בש"ע סי' כ"ח ס"ז. אבל מפורש שם בר"ן ומ"מ דהיינו דוקא כשנתן לה השטר בשעה שקידשה רק שיש לדון בזה לשיטת הסוברים דמקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת אף שלא החזיר לה המשכון והובאה דעתם באה"ע סי' כ"ח סי"א דה"ה בשטר דהוי כמשכון ביד המלוה וכמ"ש הפוסקים וע' ב"ש שם סקכ"א שכתב דהוי כאלו הלוה על נייר השטר א"כ מקודשת אף שלא החזיר השטר והר"ן וש"פ שכתבו שהחזיר השטר היינו משום דגם במשכון ס"ל שאינה מקודשת רק כשהחזיר המשכון ע"ש ובב"י סי' כ"ח אבל לדעת התו' וש"פ דס"ל שבמלוה שיש עליה משכון מקודשת אף שלא החזיר עדיין המשכון ממילא ה"ה במלוה שיש עליה שטר ומה שהקשה הב"ש על הר"ן מהא דציפתא לק"מ לענ"ד כי הטעם בהא דציפתא דאמרינן דמסתמא קידשה גם במה שבתוכה כי היכי דליהוי קדושין גמורין היינו משום דקיי"ל שאין אדם מוציא דבריו לבטלה וצריך לפרש דבריו באופן שיועילו ולזה כיון דהציפתא אינה ש"פ והוי רק קידושי ספק לזה דנין שכיון על מה שבתוכה כי היכי דליהוי קדושי ודאי אבל בנ"ד שמקדש במלוה אינה מקודשת עלינו לדון שכיון על השטר כדי שלא יהיו דבריו לבטלה ואף שאינו ש"פ מ"מ הוי עכ"פ קדושי ספק וע' באבני מילואים בזה ולפמ"ש נתבארו הדברים בע"ה על מכונם. ולפ"ז היינו רק כשמחזיר השטר. אבל כשאינו נותן לה השטר ודאי דאין שייך בזה סברא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכמו בהא דציפתא שנותן לה הציפתא עם המעות שבתוכה רק שלא הזכיר המעות בפירוש אכן אי נימא דהשטר הוי כמשכון יש לחוש לקדושין אף שלא הזכיר השטר ולא החזירו

והנה אקצר בזה באשר בנ"ד איכא ספיקי טובא שמא הלכה כהפוסקים דבלא הזכיר השטר אינן קדושין אף אם החזיר לה השטר. ובפרט שכ"ה דעת רוב הפוסקים. ואף אי נימא דהוי קדושין בכה"ג מ"מ הרי בנ"ד לא החזיר השטר ושמא הלכה כהפוסקים דבלא החזיר המשכן לא הוו קדושין וכן דעת רוה"פ. ואף אי נימא דהוו קדושין אף בלא החזיר המשכון. מ"מ הא יש סוברים דשטר אין דינו כמשכון וע' ב"ש סי' כ"ח סקכ"א וקצה"ח סי' ס"ו סקכ"ז ובנתיבות שם. ואף אי נימא דהוי כמשכון מ"מ הלא אינו ש"פ ושמא אינו ש"פ בשום מקום. ולדעת רוה"פ דבפמש"פ הוי רק מדרבנן א"כ הוי בנ"ד רק ספיקא דרבנן. וגם דהא לדעת התוס' דס"ל שמשכון א"צ שיחזיר ס"ל דבלא הזכיר השטר אינה מקודשת. ולהרא"ש דס"ל דמקודשת הא ס"ל דבעינן החזיר השטר וע' חולין (ד' ל"ו) כעין זה. וזה יש לדחות. אבל העיקר דבלא"ה הוי ס"ס כמש"ל ולזה יש להתירה בנ"ד בלא גט. אך יש להחמיר עליהם באיזה קנס או להכריז ברבים שאין חשש בקדושין הללו כדי שיתביישו עי"ז. כי ענינים כאלו באים מתוך פריצות וקלות ראש וגרע ממאן דמקדש בשוקא. והכל כפי ראות עיני ב"ד ובגוף דין זה יש לדון דאף אי נימא שהמקדש במלוה מתקדשת במשכון שאצלו. היינו רק משום שממילא הוא של הלוה ובלי ספק יקחנו ממנו. אבל בנ"ד שהיא אשתו י"ל שלא הקפידה על הנייר פמש"פ שישאר אצל בעלה ואין בדעתה כלל לקחתו ממנו וגם דהא משועבד לו לפירות. ואקצר סימן רד כבוד הרב המופלג וכו' מו"ה צבי נחום נ"י שו"ב בוויבארג

ע"ד שבחור אחד אומר שקידש בתולה ע"י נתינת כסף לידה והיא אומרת שלא רצתה לקבל הכסף וכשרצה להשים הכסף בידה וידה היתה סגורה נפל הכסף לחיקה ותיכף עמדה ונפלה המטבע לארץ והיו שם שלשה אנשים אחד