דברי מלכיאל ה קנ

דשמא קידשה אביה לא חיישינן ושמא יקדשה חיישינן ואף דהכא איכא חזקת א"א מ"מ הרי אין אנו דנין עליה אם היא א"א או פנויה רק דנין על הגט אם כשר לגרש בו ולהגט יש חזקת כשרות. ואף דקי"ל בגיטין (דף ל"ג) שחוזר ומגרש בו מ"מ חזקה שלא נתבטלה השליחות ועוד דבנ"ד כיון ששלח לה גט איתרעא חזקת א"א, שהרי נעשה גט לעשותה פנויה וכעין מ"ש התו' בכתובות (דכ"ג ע"א) ד"ה תרווייהו דכיון שנזרקו לה קדושין איתרעא חזקת פנויה לפי שנעשה מעשה הבא להפקיע חזקה זו וע' בספר שב שמעתתא בזה. וגם אין שייך לומר שנחוש כעת שמא יבטל הגט עד שיתנוהו לו כי עכשיו אין אנו צריכים כלל לדון בזה דהא אין עושים שום מעשה בזה ורק בשעת נתינת הגט לידה יש לדון ע"ז ואז לא שייך שמא יבטל רק שמא ביטל משא"כ גבי נותן גט שיחול שעה אחת קודם מיתה והיא רוצה לאכול בתרומה צריכים אנו לדון ע"ז בשעה שרוצה לאכול בתרומה ועוי"ל שעיקר ספק זה יבוא לנו בשעה שתינשא לאחר וע' תו' קדושין (דף מ"ה ע"ב) בזה אבל עדיין קשה דהא קיי"ל בסי' קי"ט דבחשוד חיישינן אף בדיעבד שמא החליף או זייף וא"כ ה"ה גבי מומר ניחוש שמא ביטל והנראה בזה דהא בחשיד לא חיישינן רק היכא שנתנו הדבר לרשותו ויכול להחליף ולעשות כחפצו אבל כשאין הדבר ברשותו לא מצינו שנחוש שהחליף כי חושש הוא לכבודו שיהא נתפס כגנב ויהי לבזיון וע' סי' קי"ח סעיף י' וסי' קי"ט ס"ג [ושם מבואר דבעינן דוקא שיהא חשוד על הגזל ע"ש] ולזה בנ"ד הלא הוא צריך לבטל בפני עדים וכשירצה להודיע זה יהא מוכרח להביא העדים שיעודו לפני ב"ד ע"ז ויתפרסם קלונו שרימה ב"ד והאנשים שהשתדלו אצלו בזה ויהא נתפס כגנב וגם כי אפשר שיוכלו לתבוע ממנו בדיניהם את הוצאות הגט והשליח שגרם להם ובנתפס כגנב קיי"ל בסי' קי"ח וקכ"ט דאף בעכו"ם לא חיישינן ורק במומר החמירו באשר אפשר שהוא מומר להכעיס ויש לחוש שיבטל הגט כדי להכשילה ולהעבירה על דת ומ"מ הקילו במקום עיגון לפי שרוב המומרים הם לתיאבון כדי למלא תאותם ולזה אין לחוש שיבטל וכמש"ל. ובזה מיושב שאין חוששים לביטול היכא שהמגרש מחלל שבתות. ועכ"פ בנ"ד אין לחוש לביטול ומותר למסור את הגט להאשה: סימן קצד. כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה חיים אברהם נ"י אבד"ק סאראקא

ע"ד אשה ששמה נחמה ובפי כל נקראת ניאמא כשם הנמצא בין הנכרים במקומם פשוט כמ"ש מעכ"ת שצריך לכתבו בגט וצריך לכתוב נחמה המכונה ניאמא ולא דמתקריא ואף שנמצא בקצת אחרונים לכתוב דמתקריא כשנקראת בשם של נכרים היינו כשאינו שייך לשמה העברי. אבל בנ"ד ניכר לכל שמקורו משם הקודש נחמה וצריך לכתוב יוד אחר הנון כדי שלא יקראו בסגול כמו בנחמה ויכתבו אלף לבסוף כי הוא שם לעז. וע"ד אשה ששמה בילא וחותמת בילא בהה לבסוף לענ"ד אין להשגיח על חתימתה בשיבוש ויכתבו בילא באלף ואף שהובא בט"ג שי"א לכתוב בהא לפי שאפשר שמקורו משם בלהה ומ"מ לע"ד ז"א כי אצלינו לא נמצא שם בלהה ואדרבא זה יהי דומה לשם בלה הנזכר ביומא (דפ"ג ע"ב) ומבואר שם שהוא שם מגונה ואין נכון לקרות בשם, זה ע"ש ואפשר שמשום זה נמנעו לקרוא בשם בלהה שלא יתחלף בשם בלה. אכן בדיעבד אם נכתב הא לבסוף אין לפסול הגט כיון שחותמת כן וי"א שיכתבו כן לכתחילה: סימן קצה

וע"ד מי ששמו נתן וחותם א"ע ניסי והוא ע"ה ובור ואינו יודע מדוע חותם כן וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי איך לכתוב שמו בגט. הנה לא הזכיר כת"ר איך נקרא בפי כל ומשמע שנקרא בפי כל נתן. ונלע"ד שאם הוא רגיל לחתום שטרות יכתבו בגט נתן דמתקרי ניסי וכמ"ש הפוסקים שאם הוא רגיל לחתום שטרות הוי כהוחזק בשם זה וע' ט"ג בלק"ש סכ"ד ואף שכתב הט"ז ועוד פוסקים שעל שם שחותם בו אין נופל לשון דמתקרי שהרי אין שום אדם שיקרא אותו כן מ"מ בנ"ד א"א לעשות באופן אחר כי לעשות עיקר משם ניסי א"א כיון שאין שום איש קורא אותו בו ולא ידעו מי הוא לזאת צריך לסמוך בזה על האחרונים הסוברים שיכולים לכתוב דמתקרי על שם החתימה דהא כשקוראים השטר עם חתימתו קוראים שמו כן ואף שכתבו האחרונים דהיכא שחותם בשיבוש אין להשגיח על חתימתו וע' ט"ג בשם חיה ובשו"ת פמ"א סי' בזה. ובנ"ד נראה שחותם בשיבוש סמך במקום תיו רפוי מ"מ כיון שיש תיבה זו במקרא ס"פ בשלח וגם יש שם נסים מובא בפוסקים א"כ הרי עכ"פ החזיק לעצמו שם זה ע"י חתימתו. והנה עיקר הטעם שצריך לכתוב כל שמות שיש לו הוא משום חשש הוצאת לעז כדאיתא בגיטין (דף ל"ד ע"ב) וא"כ גם הכא יש חשש לעז כשיראו שכתב רק שם נתן והם יודעים שחותם ניסי ואף שהוא חותם כן ע"י שהוא ע"ה וחותם בשיבוש מ"מ כיון שיש תיבה כזאת בתורה לא יאמרו שחותם בשיבוש רק יאמרו שיש לו שם כזה משא"כ בשם חיה בשני יודין וכדומה שניכר לכל רואה שהוא שיבוש ולזה לדעתי צריך לכתבו ויכתבו יוד אחר הנון ואף שבתורה כתוב בלא יוד כי היא תנועה קטנה שם מ"מ כבר כתבו האחרונים שבגט כותבים ביוד כשאפשר לטעות על נקודה אחרת כגון פתח וכדומה ולכתוב תיו במקום הסמך אין שייך כיון שחותם בסמך ויש תיבה כזו כנ"ל אכן אם אינו רגיל לחתום שטרות אזי אין לכתוב שם ניסי כלל וכמ"ש האחרונים דבעינן שיהא רגיל לחתום ושיעור רגיל נראה דלכל הפחות יחתום על שטרות שני פעמים בחודש דהא ברואה חבירו אחת לשלשים יום צריך לברך וכן בשאר דברים קיי"ל דאחת בחדש הוי כדבר חדש ואף דלפי"ז י"ל דסגי שיחתום פעם אחת בכל כ"ט יום מ"מ מסתבר דלשון רגיל הוי ההיפוך מן מה שנקרא דבר חידוש ובכ"ט יום נהי דלא הוי חידוש מ"מ רגיל י"ל דלא מיקרי. ובט"ג ראיתי שכתב בכגון זה שחותם בכל שבוע נראה דלאו דוקא הוא ואולי עובדא הכי הוי ולא נחית לדקדק בכמה נקרא רגיל: סימן קצו. כבוד הרב הגאון המפורסם וכו' מו"ה שמעון שלמה נ"י אבד"ק בענדער

ע"ד שחפץ לדעת דעתי באשה שמתו שני בעליה והשני נשאה בהיותו בן שבעים שנה וחי עוד כשש שנים אחר נישואיה והעיר בזה בחכמה ובאשר אני טרוד גדול לזה אשוב בקוצר

הנה כבר כתבו הב"ש בסי' ט' סקנ"ו ועוד אחרונים דזקן אינו מצטרף להחזיקה בקטלנית ויש חולקים בזה ע' בפ"ת שם. ולכאורה קשה דהא בסכנת נפשות חיישינן למעוטא כדאיתא ביומא (דף פ"ד ע"ב) וא"כ אף דרוב זקנים מתים בטבע מחמת זקנתם מ"מ יש לחוש שמא זה מת בשבל שמול או מעין האשה גרם ואף שהוא רק מיעוט נגד רוב המתים בטבע מ"מ ניחוש לה כנ"ל. וא"ל דהכא יש לה חזקה שאינה קטלנית והיכא דאיכא חזקה בהדי רובא הוי מיטועא דמיעוטא