דברי מלכיאל ה יד

אחר דעת הרוב. ואם הוא תוך זמן שכירותו יש לדון בזה ולא אאריך כי לא נזכר זה בשאלה וגם דכיון שהכותל נופל בלא"ה שוב אין מחוייבים לבנותו עבור השוכרים כרצונם וכדקיי"ל בח"מ סי' שי"ב סי"ז במשכיר בית זה. ואף שעדיין לא נפל הכותל. מ"מ ההכרח לסתרו כדי שלא יזיק בנפילתו וכדין כותל רעוע וממילא אין מחוייבים לבנותו כמות שהיה ומש"ש בשו"ע שיטת הרא"ש שאם הבית עומד רק שמסוכן לדור שם חייב לבנותו. היינו רק כשאפשר לתקנו כמות שהוא עומד. אבל לא בנ"ד שבהכרח צריך לסתור הכותל ולבנותו מחדש ובגוף הדין שם יש לדון הרבה ובמש"ש אם יש בידו שכירות מקודם וגם כי הובא שם רק בשם יש מי שאומר ומרוב טרדותי אקצר: סימן יב כבוד ידידי הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה נתן נטע הכהן נ" הרב דק' קאליבעל

ע"ד חטים שמורה שנטחנו בליל ש"ק והנאמן היה ישן בבית שאצל הריחיים. ושני יהודים פועלים ישנו בריחיים ממש. והיה בעת הטחינה רק נכרי מנהל הריחיים ונתן ג"כ הקמח לתוך השקים. והרבה קמח שמורה שנטחנו בעש"ק בהשגחת יהודים עמדו בריחיים בשקים קשורים ונשקלים. וכבר אפו הרבה מהקמח שמורה הזאת. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים מאוד וחפץ לדעת דעתי בזה. ובאשר בעונותי אני טרוד גדול אשיבנו בקוצר

הנה בזה כבר נהגו כל ישראל שלא להשתמש בפסח רק מקמח שמשוחר לפסח משעת טחינה כמבואר בסי' ת"ס. ואף שהפוסקים כתבו הטעם מפני שאז מתקרב למים מפני שטוחנים בריחיים של מים ובזמנינו אין שייך זה כי אף שנטחן בכח המים. בכ"ז המים רחוקים מהחטים והקמח ואין להם שייכות כלל כידוע. ובפרט שיש ריחיים שאינם של מים. בכ"ז כבר נהגו להחמיר בזה. ונראה הטעם לפי שקודם שנעשה קמח אינו מחמיץ כ"כ במהרה. ואף כשמתחמצים החטים כתבו הרבה פוסקים דהוי רק חמץ נוקשה אבל כשנעשה קמח אזי מתחמץ כשיבוא מעט מים עליו וגם הוי חמץ גמור. לזה נזהרים בשמירתו משעת טחינה. ונהגו לנקר הריחיים כמבואר בסי' תנ"ג ובכל הפוסקים אף שודאי יהי ששים נגד מה שיוכל להתערב בקמח מן הקמח חמוץ הדבוק בריחיים. בכ"ז החמירו רבותינו בזה מאוד. ונראה הטעם לפי שמבטל האיסור לכתחילה. ואף שאין כוונתו לבטל רק לטחון שכתבו הפוסקים ביו"ד בסי' פ"ד וצ"ט שמותר לבטל בכה"ג. וגם דבחמץ קודם פסח הקילו הרבה פוסקים משום דעודנו היתר. מ"מ כיון שאם נקל בזה יהיו כל הקמחים לפסח מעורבים בחמץ לזה החמירו. כי לא הקילו בזה רק במקרה בעת הצורך. אבל לא שיהי' לדבר קבוע תדיר. ועוד נראה שאם יהי' קצת חמץ בתוך הקמח יש לחוש שבעת הלישה יחמיץ במהרה את כל העיסה כי אותו המעט יהי' כשאור לכל העיסה וידוע כי עיסה עם שאור מחמצת במעט זמן. ואף שמנפה הקמח בכ"ז אפשר שהחמץ שיודבק בהקמח יוחן ג"כ ויהי' לאבק דק שלא ישאר בנפה. אבל עיקר מצות שימור אינו רק משעה שבא מים לתוכה כמבואר בפסחים (דף מ' ע"א). ואף בהא דבעי שם שימור מקמי לישה. היינו משום לתיתה ע"ש. ובירושלמי פ"ק דביצה ה"י הובא בתו' ביצה (דף ג' ע"א) ד"ה גזירה מפורש שא"צ שימור רק משעת לישה שנותן מים לתוכו ע"ש. והמחמירים לאכול משומר משעת קצירה נראה הסברא דגם בשעת קצירה בא עליהם מים מגשמים שאפשר שיחמיץ במחובר ועכ"פ אח"כ בממרים

ולפ"ז בנ"ד שניקרו הריחיים כראוי. הנה לא נהגו לשמור את הריחיים תמיד שלא יטחנו שם חטים מחומצים ואף אם הריחיים של נכרי. ואף שמעמידים שם איש ישראלי על המשמר. בכ"ז אין מקפידים אם השומר יוצא לפעמים על איזה עת או שהולך לישן לפי שאף אם יטחנו חטים מחומצים ג"כ אין כאן איסור ודאי. דהא יובטל בס' כנ"ל וגם י"ל דמירתת כי לטחון חטים א"א בשעה אחת ואפשר יבוא בתוך כך השומר או ייקץ משנתו ויתפס כגנב. וכעין זה איתא בחולין (דף ו') דבתערובות דמאי לא חיישינן לחלופי והיינו משום דרוב ע"ה מעשרין. ומכ"ש בנ"ד דאיכא ס' ואינו רק חומרא בעלמא. ואם יש חטים של פסח בריחיים בעת שהשומר היה ישן. הנה לחלופי נראה שאין לחוש כיון שעיקר הדין שמותר ליקח קמח מן השוק דרוב חטים יש בהם ס' נגד המבוקעות שבהם. וכיון דהוי רק חומרא בעלמא לשמור החטים לפסח משעת טחינה אין לחוש לחלופי וכמש"ל. ורק אם בשנה ההיא מצויים חטים מחומצים אז יש לדון לחוש לחלופי. ואף להפוסקים דס"ל שאין לחוש לחליפין במקום שאין לו הנאה. הכא ידוע שאינם מחומצים יותר טובים מהמצומחים ויש לו הנאה בחליפיו. אבל באמת גם בזה אין לחוש כיון שיש שם שומר ישראל אף שהוא ישן. דהא גבי יי"נ קיי"ל בע"ז (דף ס"א) וביו"ד סי' קכ"ח וסי' קל"א דשרי אף בעיר שכולה נכרים היכא שאפשר שישראל יבוא לשם ואינו סגור ברשות הנכרי שיוכל הנכרי לעכב על הישראל מליכנס לשם. וסגי בחלון וסדק שיוכל ישראל להביט דרך שם. ואף בלילה דעת הרבה פוסקים דשרי. והראב"ד והרשב"א שהביא דבריו והובאו בב"י סי' קל"א ובש"ך סקי"ב שם שהחמירו בלילה. התירו אם ישראל ישן שם. אלמא דשרי בישן אף שליגע ביין יוכל ברגע אחת. ומכ"ש בנ"ד שצריך שהות להחליף החטים ולטחנם. וכשייקץ הישראל קודם הטחינה אפשר שיכיר שהוחלפו החטים. וע' בש"ך סי' ק"ל סקי"א שכתב דאף בלילה שרי אף שאין ישראל שם וסגי ברוכלים המחזירים בעיירות ע"ש וע"ש בדגמ"ר מ"ש בזה. ואף שיש לחלק דגבי יין הוא נתפס כגנב על כניסתו ועל מגעו והתעסקותו ביין. משא"כ גבי טחינת חטים שזוהי מלאכתו לעמוד אצל הריחיים ולעסוק בטחינה. מ"מ כיון שהוא נתפס שגנב אם יראהו מתעסק בהחסים להחליפן. לא חיישינן לזה אף שאין נתפס כגנב על התעסקותו בטחינת החטים. וע' יו"ד סי' קכ"ח ס"ד וסי' קכ"ט ס"א וס"ה בענין אם אינו נתפס כגנב. והכא כשישן מירתת בכל רגע שמא יקיץ משנתו. ודמי להא דהתם כשהלך ולא הודיעו כמה ישהא דמירתת בכל שעה שמא יבוא ע"ש ואקצר

והנה איזה מהאחרונים כתבו דכיון דילפינן מושמרתם את המצות דבעי שימור. ממילא דמי למי חטאת דכתיב בה למשמרת וקיי"ל בפ"ט דפרה שפוסל בה היסח הדעת אף ברגע אחת. ולזה ה"ה גבי חטים לפסח צריך שמירה מתחילה ועד סוף בלי היסח הדעת. והשו"מ מ"ק ח"ג סי' פ"ז כתב דבעי שמירה ומחמרינן בספק וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א דגבי תרומה דכתיב משמרת תרומותי בעינן שמירה ודאית ולא מספק אף שהוא ספק טומאה בר"ה ע"ש. ולענ"ד לא דמי כלל דהכא כתיב ושמרתם את המצות ודרשינן לה בפסחים (דף ל"ח) שמרהו שלא יבוא לידי חימוץ. והיינו מדכתיב את המצות למדנו שהשמירה הוא בנוגע לענין שיהא מצה ולא חמץ וע"ש בפירש"י. ולזה אף אם יסגור הקמח באיזה חדר ולא ילכו שם רק ישראלים היודעים להזהר בקמח פסח שפיר דמי ואף בתרומה לא מצינו שיצטרכו להושיב שומר תדיר. ורק בשעה שמתקרב להתרומה איזה דבר או איש המטמא צריך לשמור שלא תיטמא. ולהכי בחולין שם גבי טמא ששוחט קדשים צריך שיאמר ברי לי שלא נגעתי שפיר כתבו הרמב"ן וריטב"א דהיינו משום דבעינן ודאי שימור כיון שהטמא נתקרב אצל המוקדשין ועסק בשחיטתו. וזוהי סברת הפוסקים