דברי מלכיאל ה קמב

ועוד דהנה עיקר יסוד תקנת ר"ת היא ג"כ מסברא שעל דעת כן לא נתן לה הנדוניא וכדמשמע להדיא במרדכי פ' נערה דמייתי תקנת ר"ת אהא שהביא שם דעת ר"ת שבתוס' שם (דף מ"ז ע"ב) דאף אם מתה לאחר נישואין ועדיין לא נתנו לבעלה את הנדוניא אינו יורשה דהוי אומדנא שלא נתנו לה נדוניא רק שתהנה עכ"פ שעה אחת עם בעלה מהנדוניא ובתקנה החמירו יותר שאף שהגיע לידו לא ירשנה תוך שנה וא"כ זה שייך רק כשישיב הנדוניא להנותן אבל לא ליורשיה דהא ע"פ רוב דעת הנותן הוא רק כדי להשיאה אבל לא להעשיר יורשיה וכן סברא דתם לריק כחכם שייכא ג"כ לגבי נותן ואף בנ"ד שהבעל הוא ג"כ נכד הנותן י"ל דלא שייך בזה סברא דתם לריק וכן הא דאדעתא דהכי לא נתן מ"מ אין בידינו לחלק בתקנה זו מסברא רק מה שמצינו בפוסקים ועי' בנוב"ת סי' צ"ד שכתב ג"כ כמש"ל שאין לחלק בכה"ג עכ"פ לפ"ז אין להבעל זכות בנ"ד בין אם הזקן הוא בן דעת לענין מו"מ בין אם אינו בן דעת וכמש"ל ואין לומר שלכחחילה נתנו הסך תק"נ רו"כ לשניהם דז"א דהא לפה"נ נכתבה תוספת כתובתה לחשבון סך תשע מאות רו"כ דבלא"ה לא היה ספק כלל

אכן נראה לדון בזה דהא דעת התומים ושאילת יעב"ץ בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קצ"ד שהבעל יכול לנכות הוצאות שעלו לו בעת הנישואין והח"ס ח"א סי' ק"כ תמה דלא מצינו זה בדברי הראשונים ודחה דעתם ונפלאתי אשר דחה דברי גדולים הללו כלאחר יד. ולענ"ד יש מקום לדבריהם דהנה כבר כתבנו שאחד מן הטעמים לתקנה זו היא בשביל שעל דעת כן לא נתנו לו הנדוניא. והנה התו' בכתובות (דף מ"ז ע"ב) כתבו דלהכי לא אמרינן אומדנא כזו לפי שזה תלוי גם בדעת הצד השני. וי"ל דעל תנאי זה לא היה רוצה הבעל לישא אותה וצ"ל בדעת המתקנים דס"ל דשפיר מתרצה לישאנה על אופן זה שיחזור הנדוניא בתוך שנה כשלא יהי להם זש"ק. ואף שאינו דין גמור מ"מ כיון דמסתבר כן לזה תקנו בזה דבר שקרוב לדין התורה ובפרט דעכשיו אחר התקנה בודאי נתרצה בזה ונראה הטעם בזה דהא באמת קשה לתקן תקנה לאפקועי ממונא בזה"ז שאין לנו ב"ד מומחים ואין ישראל מחוייבים לקבל תקנות ב"ד בדברים שבממון. ולזה ביארו הראשונים דכיון שהדבר מסתבר גם ע"פ דין לזה תקנו שינהגו כן שלא יבואו לפקפק לדון כדעת החולקים על ר"ת שם דלא אמרינן אומדנא אחר נישואין והוי זה כהכרעה שהכריעו לדינא כשיטה זו ושינהגו כן במדינתינו ועפ"ז נראה לבאר הטעם מ"ש בתקנה שבס' הישר שם שאם הוציא מהנדוניא אין ליורשיה רק מה שנמצא בשעת מיתה וקשה דכיון דאמרינן דאדעתא דהכי לא נתנו הנדוניא א"כ יתחייב לשלם כל הנדוניא דמה לו לנותן הנדוניא מה שהוציא אח"כ. אבל לפמש"ל א"ש דאמדו לדעת הבעל שע"מ כן לא היה מתרצה לישאנה שישיב הנדוניא ולא ינכה ההוצאות כי ידוע אשר אחר הנישואין מתרבה ההוצאה וגם כי הוא מוכרח לעשות איזה מסחר כדי להרויח לפרנס אשתו ולהספיק צרכי ביתו ואפשר שיפסיד ג"כ ואח"כ יצטרך לשלם ליורשיה כל הנדוניא ועל תנאי זה ודאי לא היה מתרצה, ולזה תקנו בדרך כלל שלא ישיב מה שהוציא או הפסיד ולא דקדקו כ"כ בזה לנכות מה שהוציא על עצמו בהכרח כי נתת דבריך לשיעורין ויבואו לידי קטטות ומריבות. ולפ"ז נראה פשוט דגם ההוצאות שעלו לו על צרכי נישואין צריך ג"כ לנכות לו כי גם בזה אומדנא ברורה שלא היה מתרצה לישאנה שישיב כל הנדוניא ויפסיד הוצאות הנישואין ונראה שפירשו הגאונים הנ"ל מ"ש בתקנת ר"ת שלא ישיב רק מה שנשאר בידו שעדיין לא הוציאו הכוונה גם על ההוצאה שהוציא לצרכי נישואין וכמו שצריכים להחזור לו מתנות שנתן לה כן יוכל לנכות הוצאות נישואין ואף שיורשיה לא יוכלו לגבות הוצאות הנישואין היינו משום שבבעל לא נעשה שום שינוי ויכול לומר תנו לי אשתי וכו' ע' ב"ב (דף קמ"ו) ואם אם נתנו לידו הנדוניא אחר הנישואין מ"מ יוכל לנכות הוצאות הנישואין. ובהפסד ע"י מו"מ כתב הב"ש בסי' נ"ג סקי"ז שאם היה לו גם משלו אזי יחשבו ההפסד לפי ערך המעות וכתב הבית מאיר שם דה"ה מה שנפחת ע"י מזונות והוצאת הבית ע"ש, וז"פ דאף שהאב שילם הנדוניא כמה ימים אחר הנישואין מ"מ כיון שכבר היה חוב עליו לשלם לחתנו שפיר מנכה ההוצאה מעת הנישואין גם מהנדוניא לפי ערך המעות אם היו לו משלו. ואם לא היו לו משלו פשוט שיכול לשלם מהנדוניא מה שלוה כמבואר באחרונים שם שאם שילם חובו אין ליורשי אשתו עליו כלום כי לא תיקנו רק מה שנשאר בעין וע' בשאילת יעבץ שם וא"כ כ"ש מה שהוציא לצרכי נישואין שמנכה דהא האב התחייב בנדוניא תיכף בעת קשר השידוכין והשליש הכסף ת"י שליש דזה הוי ברשות שניהם כדאיתא ברמ"א סי' נ"ג ובפרט לפי מנהגינו שנותנים שטרי שלישית לשני הצדדים. ונלע"ד דאף אם יש לו מעות של עצמו מ"מ ינכה כל הוצאות הנישואין מהנדוניא כיון שלא נהנה מזה וכדעת התומים ושאילת יעב"ץ הנ"ל. וכן מסתבר דאיך נימא שישוב נדונייתה והוא יפסיד את הוצאותיו בשעה שהוא מוכן לקיים תנאו. והנה בשאי"ע שם תמה על התומים שקצב סכום מועט על הוצאותיו ואפשר לומר שדעת התומים היתה שגם הוא יסבול בזה לפי ערך מה שהיו לו אז מעות שלו ג"כ וע"ש. ועכ"פ צריך לנכות לפי ערך הרכוש. והריווח שהרויחו בהנדוניא פשוט שצריך לנכות על הוצאות כמבואר באחרונים ע' שו"ת ב"ח סי' ב' ובבי"מ סי' נ"ג והיינו לפי ערך מעות שלו ומעות הנדוניא יעו"ש ואם לא יספיק הריווח אזי ינכה מן הקרן ע"ש ובפ"ת סי' נ"ג ואף שקודם הנישואין לא זכה עדיין בנדוניא וי"ל שהשליש מחזיק זה ברשות הכלה מ"מ מה שהוציא על הנישואין נראה שינכה כמש"ל כי על סמך זה שידע שכבר הושלשה הנדוניא הוציא ההוצאות וזוהי דעת התומים ושא"י הנ"ל. ומש"ש שינכה גם הוצאות תנאים צ"ע וכמו שתמה הח"ס שם וצ"ל דס"ל בטעם תקנות שו"מ דאמרינן דאדעתא דהכי לא נתרצה להוציא הוצאות כיון שהיא מתה ואין נ"מ לה וכמ"ש התו' בכתובות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה שלא ומ"מ עדיין צ"ע דהא במת האיש אין מגבים להאשה כתובתה מתקנת שי"מ ולא מצינו שיתנו לה הוצאותיה על הנישואין ואפשר לחלק בין איש לאשה ואקצר

ובנ"ד יש עוד לדון לפמ"ש מעכ"ת שהאשה היתה חולנית ולא הודיעו זה להבעל ויורשי האשה מודים בזה ויש לדון לבטל הקידושין למפרע עי"ז. ואף דקיי"ל שאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו. אבל הכא הרי מודים היורשים שלא ידע ומשמע שגם אחר הנישואין לא ידע רק חשב שעכשיו חלתה ונסתחפה שדהו. ונהי דלענין הקידושין אין נ"מ בזה אבל עכ"פ יוכל לתבוע מדינא דגרמי את הוצאות הנישואין שהיו לו. ובפרט בנ"ד שהוא מוחזק. ולפמ"ש מעכ"ת שהיו לו הוצאות איזה מאות רו"כ. נראה שיפה פסק שישארו אצלו עכ"פ שלש מאות רו"כ על הוצאות נישואין ואף שזה קצת גוזמא שהבעל יוציא כ"כ על נישואין כי הוצאות נישואין הם על הכלה. אך אפשר חשבו בכלל זה הפסד מלבושים וכדומה: סימן קפד. כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה אפרים נ"י מו"צ במעזירואוב

ע"ד הגט שנשלח מסאנט לואיז והמסדר שלח שני פתקאות שחתומים שם העדים שעל הגט כדי לקיים מזה חתימותיהם שעל הגט וגם הב"ד קיימו חתימות העדים שעל הפתקאות וכן על ההרשאות ולבד זה שלחו פתקא שכתוב שם סימני הגט וחתומים עליו ג"כ הב"ד הלז. והנה כל הסימנים נמצאו בגט שנשלח משם ורק מ"ש שבשורה חמישית נמצאו שני למדין נמצא בגט שלשה למדין והמסדר שלח גם ליד השליח