דברי מלכיאל ה קמא
Divrei Malkiel Vol 5 141 · דברי מלכיאל ה · free full Hebrew text
Open in the reader →הנה ע"ד שהכתב אינו מקויים כבר האריכו האחרונים בזה וקצתם הביא מעכ"ת במכתבו ובנ"ד הרי יתברר דבר עי"ז שכתבו להאיש הלז וידעו אם הוא כתב המכתב או ה לכתוב אם הוא בעצמו אינו יכול לכתוב ובמקום שא"א לברר כבר החליטו האחרונים שיש להקל במקום עיגון וכדקיי"ל בסי' י"ז סי"א. אכן אם לא יגיע תשובה על המכתב שכתבו האיש הלז אזי צריך ישוב אם יש לסמוך על המכתב שהגיע
ע"ד שלא כתב שקברו הנה לדעתי לא מיקרי מת במלחמה כיון שכותב שנפצע במלחמה ומת ביום השני דהא חשש במלחמה הוא משום דחיישינן שאומר בדדמי כדאיתא יבמות (דף קי"ד ע"ב) דסברה בכל הני דאיקטול הוא פליט את"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא זימנין דמחו ה בגירא או ברומחא וסברה ודאי מת ואיכא דעבד סמתרי וחיה ופירשו התוס' שם דכשזורקים חצים היא יראה לעמוד שלא ימיתוה החצים. וא"כ בנ"ד שמת ביום השני וידוע דרך המלחמות שאת הפצועים לוקחים לבית החולים לרפאותם אם אין חשש שיאמר בדדמי דהא יודע ששוכבים שם חולים פצועים והרבה מהם נרפאים וכיון שכותב שמת מוכח שראה מת וגם אין שייך לומר שירא לעמוד שם מפני החצים דא"כ היה מעיד שמת ביום השני כיון שיודע שאחר הפצע נשאר חי ומוכח שראה את מיתתו ביום השני וגם דהוי כאומר מת על מטתו שנאמן ע"א אף במלחמה כמפורש בפוסקים צ"כ המרדכי בפ' בתרא דיבמות שאם אמר מת או נהרג רחוק ממקום המלחמה אצ"ל קברתיו והובא בש"ע סי' י"ז מ"ח ואף שי"ל שלא לקחוהו לבית החולים רק נשאר במקום המלחמה עד יום השני ושם מת מ"מ הרי חזינן דלא אמר בדדמי שהרי אף שנפצע מ"מ ידע שעודנו חי ורק ביום השני ות וכבר כתבו הפוסקים דקברתיו לאו דווקא רק שצריך שיאמר שנתברר לו שמת ואינו אומר בדדמי ע' שו"ת הר"ן סי' וריב"ש סי' שע"ח והובאו להלכה בסי' י"ז סעיף י"ז
יש לדון בזה עוד דכיון דחזינן דדייק כולי האי שכתב שמת למחרת י"ל דמוכח מזה דלא אמר בדדמי ויש להביא ראיה מהא דאיתא בכתובות (דף פ"ז ע"ב) דהצריכו שבועה פוגמת כתובתה משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק ומיבע"ל אם הפוגמת כתובתה פחות פחות מש"פ מהו מי אמרינן כיון דדייקא כולי האי קושטא קאמרה או דילמא איערומי קא מערמא אלמא דסברא זו ברורה דאף היכי שיש חשש דלא דייק מ"מ היכי דחזינן דדייק בענין זה אמרינן דדייק בכל דבריו רק מיבע"ל דילמא מערמת לומר כן. אך יש לחלק דשם הדיוק הוא בגוף הפירעון משא"כ הכא דבגוף ענין המיתה לא חזינן שום דיוק וי"ל דאפשר ראה למחרת שנחלש מפצעו או נתעלף שהרבה מתו שם מפצעיהם וחשב שבודאי גם זה מת. ועוי"ל דבאמת לא דמו להדדי דהתם אמרו זה רק כשהתובע טוען ברי וכמ"ש הסמ"ע בסי' פ"ד סק"ג בשם הרשב"א. אבל הכא חיישינן דלא דייק כלל בדבריו ולבד זה לא דמי כלל דהכא מועיל רק לענין שבועה ואקצר באשר כי בלא"ה א"ש וכמש"ל ובפרט דהכא כתב בפירוש שהפאלק שנמצא בו האיש הלז איז גיווען דעם 29 טען סענטיאב' אין באי והאיש הלז נפצע שם וביום השני מת במוקדן הרי מוכח שבמוקדן עצמה לא היתה המלחמה וכן ידוע ומפורסם ורק הוליכוהו לשם לרפאותו וכמש"ל ובכה"ג א"צ שיאמר קברתיו וכנ"ל וזה הוי כאומר שמת על מטתו דקיי"ל שנאמן אף בשעת מלחמה וע' סי' י"ז סמ"ח ובאחרונים שם ויש להאריך בזה. [ולפי שנשמע עתה שמזדמן שבמלחמות גדולות קוברים אנשים נפצעים אף שיש בהם עוד חיות יש לדון שלא יועיל אף אם יאמר שקברוהו בפניו רק יש להצריך שיאמר שקברו בעצמו ושהכיר בו שמת בודאי וכעין מ"ש הר"ן והריב"ש שם דסגי כשאומר שהזיזו וטלטלו ממקום למקום ונתברר לו שכבר מת ויש לצדד בזה להקל אף כשראה קבורתו כי אף שקוברים בעוד יש בו חיות מ"מ זה רק כשרואים שסופו למות כגון שנפצע במקום שא"א לרפאותו ובאשר אין נ"מ לנ"ד אקצר: סימן קפג. כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה שמואל יהודה ליב נ"י אבד"ק קוואהל
ע"ד שאחד נשא בת אחי אביו והיא הכניסה לו נדוניא תשעה מאות רו"כ תק"נ רו"כ נתנו אביה זקינה ואשתו שהם גם זקינים של החתן והמותר וכן כל ההצטרכות ניתן לה מעזבון אביה והאשה מתה תוך שנה לנישואיה ונתברר שהיתה חולנית קודם שנשאה ולא גילו זה אז להבעל ורוצים אחי האשה שהבעל ישיב להם הנדוניא כתקנת שו"מ וכן המתנות והפ"צ מהנדוניא מההשלשה עד היום וזקינם אומר שמוחל מה שנתן להיורשים של האשה ואשתו אומרת שרצונה שיחלוקו הבעל עם אחי האשה כי שניהם הם נכדיהם ומה שבעלה אומר שיתנו הכל ליורשים הוא מפני שכבר נחלש כח שכלו והיורשים הטילו עליו אימה וכן האמת שנחלש שכלו ודעתו וכן הגיד בנו של הזקן שמתחילה אמר אביו שיחלוקו ביניהם והבעל טוען איך שהוא צריך להוציא כעת הוצאות לישא אשה. וגם כי הוא מוחזק בהנדוניא וחפץ מעכ"ת לעשות פשר שיקח הבעל שלש מאות רו"כ וכמ"ש העבוה"ג לעשות פשר בספק תקנה אבל הדיינים שעמו דנים כנגדו שיתנו הכל להיורשים וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה
הנה לא ביאר מעכ"ת אם להזקינה יש רכוש בפ"ע או שהכל של בעלה רק מצד שהוא חלוש ולזה היא העוסקת בזה ואתפוס כפי הרגיל שהכל ברשות הבעל. וגם לא ביאר מעכ"ת את מדריגת חלישות שכלו של הזקן אם בא לכלל שוטה או לא. ונראה פשטות הענין שהוא בכלל הפתאים שכתב המהרי"ט סי' ט"ז דהוי כפיקח לענין גט ומו"מ, ובחיבורי ח"א סי' ע"ח וסי' פ"ו בארתי בע"ה שהעיקר לדינא שבדבר דחזינן שאינו מבין כראוי דיינינן ליה כשוטה ובנ"ד כתב מעכ"ת כי בנו הגיד שבתחילה אמר שיחלוקו וכשהפחידוהו היורשים אמר שיתנו הכל להם וא"כ חזינן שהוא מבין טוב הדבר ורק אמר כן מחמת פחד ובזה לא מיקרי שוטה דכיון שגם היורשים נכדיו לזה נתרצה בנקל להגיד שיתנו להם ע"י פחד ופיתוי כל דהו וכעין מ"ש הרמב"ן פ' תולדות שבנקל להביא אהבת האב הזקן לבנו והוי כהא דב"ב (דף קנ"ו) גבי ההוא דשדא קשייתא עי' בחיבורי שם מ"ש בזה וכיון שנתברר שהעיקר בזה הוא דעת הזקן א"כ דברי אשתו אין מעלים ומורידים דהיא אין לה שייכות בנכסים הללו ואף אם הזקן בגדר שוטה נ' שאין ממש בדברי הזקינה כי הלא היא הויא כאפיטרופסת בנכסי הזקן שהוא סומך אצלה ואסור לה ליתן מתנה בדבר גדול כזה ולפ"ז אי נימא ששייך להזקן שהיא הנותן אין בכח אשתו לתת ליורשים ג"כ אם נדון את הזקן לשוטה וכמש"ל
ובגוף הדבר כבר הובאו דברי המ"ב בח"מ וב"ש שם שדן אם נתן אחר הוי שייך לנותן או ליורשים אכן הט"ז באה"ע שם כתב ששייך לנותן. ולענ"ד דבריו ברורים בפירוש לשונות הפוסקים שכתבו לאב או ליורשים שהכוונה אם אין האב בעולם. ועוד דהנה עיקר תקנת שנה ראשונה כבר כתבו האחרונים שהיא תקנת ר"ת ולא תקנת שו"מ ובספר הישר לר"ת סי' תקע"ט מפורש שהיא לנותני הנדוניא ועיין תומים סי' ס' סק"ט ומש"ש מתחילה שיחזור ליורשיה או לנותני הנדוניא נראה כוונתו דהיכא שהאב נתן הנדוניא ה"ז חוזר ליורשיה דהאב הוא היורש ונקיט לה סתמא מפני שכ"ה ע"פ רוב וכן הזכיר שם אח"כ מ"ש. ועוי"ל דכוונתו היכא שהכניסה משלה וכדעת הפוסקים דאף אם הכניסה משל עצמה שייכא תקנה זו ובמרדכי פ' נערה הועתק להיפוך לנותני הנדוניא או ליורשיה וכמ"ש המ"ב וט"ז אבל בגוף דברי ר"ת הלשון כנ"ל: