דברי מלכיאל ה קלט

ששכח אז שמותיהם ונדמה לו שאמר שמות הכתובים בכתב זה אבל באומר שכתב בשעת מעשה ודאי שאין מקום לחוש ושפיר נאמן מצד חזקה דאין אדם חוטא ולא לו [ובנ"ד שמעכ"ת כתב שמם ומקומם יש לצרף ג"כ סברא דאומן לא מרע אומנתו כי רב העיר שעליו מוטלים עניני גיטין ובזה"ז עיקר פרנסת הרב הוא מרבנות א"כ בודאי לא ישקר בזה כי הלא אם יתברר השקר יהי זה ריעותא ברבנותו ויופסל לסדר גיטין] וזה דורש אריכות לברר הדבר ומטרדותי לא אאריך בזה כיון דבלא"ה יכולים לענ"ד לסדר הגט בנ"ד בלי שום חשש מטעמים שבארנו: סימן קעט. כבוד ידידי הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה אפרים נ"י אב"ד דק"ק הארחוב

ע"ד ששלח מעכ"ת למקום המלחמה כתב כפי הנוסח שבחיבורי ח"א ס"ס פ"ט לצוות לסופר ועדים ושליח לכתוב וליתן גט לאשתו וחתם הבעל את שמו על כתב זה בעט עופרת והזמן בתחלת הכתב לא נכתב כלל ובסוף הכתב נכתב הזמן בעט עופרת והקיום נכתב בדיו רק אין מי שיכיר חתימת המקיימים ופקפק מעכ"ת בזה מצד שכתב בעופרת דהוי כתב שיכול להזדייף וגם הלא היה שם ב"ד שחתמו בו הקיום וחשש שמא חתם בכוונה בעופרת כדי שיוכל לערער וגם חשש שלזה לא כתב הזמן בתחלת הכתב וחפץ לדעת דעתי בזה ומטרדותי אשיבנו בקוצר

הנה בגיטין (די"ט) איתא כתבו באבר כשר ופירש"י בעופרת ואיתא שם דכתב באבר פסול ומשני הא באברא הא במיא דאברא ופירש"י דבאבר אינו כתב כלל ובמים ששורין בו עופרת הוי כתב ויש פוסקים שמפרשים להיפוך דבאבר הוי כתב ולא במיא דאברא ע' בפוסקים באה"ע סימן קכ"ה ס"ב ובג"פ שם סק"ז וממילא מוכח שהכתיבה בעופרת אינו יכול להזדייף מדלא פסלו בשביל זה את הגט ואף הפוסלים כתבו משום דלא הוי כתב ולא משום שיכול להזדייף. וא"כ בנ"ד אין לחוש לזה הטעם משום דלא הוי כתב דרק בגט בעינן שיהא כתב משום דכתיב וכתב לה אבל בנ"ד שהוא רק לראיה שמצוה לכתוב וליתן גט לאשתו כשר אף ברשימה או חקיקה [ ובענין זה יש להסתפק כשמלחלח את העופרת ברוק וכפי הרגילות אצלינו וכותב בה אי מקרי מיא דאברא. ובאשר אין נ"מ לנ"ד אקצר בזה] אך זה יש לדחות דהא בכותב על דבר שיכול להזדייף כשר בעדי מסירה כדקיי"ל בסי' קכ"ד ס"ב אבל אם אינו נקרא כתב אין תועלת בעדי מסירה. אכן בלא"ה בנ"ד אין פוסל מה שיכול להזדייף כיון שיש קיום על חתימתו וא"כ א"א לזייף בשום דבר ורק אם יש נייר חלק בין חתימתו להקיום יש לחוש שיזייפו ויכתבו שם איזה חיוב וכדומה ויחתמו שמו ויתקיים ע"י הקיום שלמטה אבל בנ"ד שאין הדבר כן אין בזה שום חשש כיון שחתימות הקיום הם בדיו. והנה נסיתי וראיתי שכתיבה בעופרת אין יכול להזדייף כי כשמוחקים אותו נעשה רושם בנייר ועכ"פ אין שום חשש בנ"ד ויפה הורה מעכ"ת

ומ"ש כת"ר שכתוב בנוסח שבחיבורי לכתוב הזמן בתחילה ובסוף ובכתב זה לא כתבו הזמן בתחילה. הנה בחיבורי שם כתוב כן רק בקיום ולא בגוף הכתב ואם כוונתו על הקיום נראה שאין חשש כיון שכתוב הזמן בגוף הכתב ואין זה מעכב שיזכירו הזמן בהקיום וגם כי ע"פ רוב בענין כזה מקיימים חתימתו באותו יום שנעשה

וע"ד שהקשה בשבת (דף י"ד) דאיתא שם שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובין שיפסול תרומה מפני שהיו טובלים במים סרוחים ורוחצים אח"כ במים שאובים והיו אומרים אלו ואלו מטהרים ופריך רבא מנ"מ הא טבלו ומשני שאומרים שהמים שאובים לבדם מטהרים. והקשה מעכ"ת דהא גם אי נימא אלו ואלו מטהרים יש לחוש שקודם שיבואו עליו מים שאובים ילך הוא וטהור אחר בשני שבילין אחד טהור ואחד טמא ויתלו שהטמא הלך בטמא והטהור בטהור ובאמת הרי שניהם טהורין והדין בזה בשני שבילין ששניהם טמאים. לדעתי לק"מ דהא מין הדין יש לטהר שניהם משום שיש להם חזקת טהרה ורק שמחמירים משום דהוי תרי קולי דסתרי וע' חיבורי ח"א סי' כ"ג ולטמא אחד לא יוכלו דמאי חזית לטמא את זה ולא את השני אבל כשאחד טמא מקילינן בטהור. וא"כ ה"ה הכא כשיתלו שזה שטבל ולא באו עליו שאובין הלך בשביל הטמא אף שזה יהי בטעות מ"מ שפיר יטהרו את השני כיון דליכא הכא תרי קולי דסתרי אהדדי אך בלא"ה יש להקשות דהא יצא מכשול מזה אם אחר הטבילה והערב שמש ולא יבואו עליו שאובין יגע בתרומה וקדשים שיחשבו שנפסלה התרומה וישרפום. שוב ראיתי שהרש"ש הקשה שם כן ונשאל בקושיא. והנראה בזה דאי נימא שהחשש הוא שישרפו בחנם תרומה וקדשים א"כ מה תועלת במה שתקנו שהבא ראשו ורובו במים שאובין פוסל תרומה דהא עי"ז ישרפו יותר תרומה וקדשים כשיגע בהם מי שבא רו"ר בשאובים אבל בטבילה אין מצוי כ"כ שיטבול ולא ישיג שאובין עד אחר הערב שמש ולזה הוצרך רבא לומר שיאמרו שרק השאובין מטהרין: סימן קפ. כבוד ידידי הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה ישראל בן ציון נ"י הרב דק"ק ווישקאווא

ע"ד אשה שבעלה נסע לאמעריקא והיא דרה בחדר אחד עם בתה ילדה בת שמונה שנים ובבית דר איש אחר ובקיץ העבר בא אחי בעלה מעבודת הצבא ולן כמה שבועות בחדר גיסתו הנ"ל ופעם אחד קם האיש שדר בבית בבוקר השכם וראה שהילדה בת האשה הנ"ל עומדת בפתח ושוחקת ונכנס לחדר לראות מה זאת וראה כי הבחור שוכב במטה אחת עם האשה ויד האשה תחת ראש הבחור ושניהם ישנים והאשה שכבה לצד הכותל ויקרא האיש הלז את אשתו והראה לה את הדבר והקיצה את האשה והקיצה משנתה כדרך אנשים העומדים משנתם וכשספרו למעכ"ת שלח אחר האשה והיא הכחישה ואמרה כי דברה עם הבחור אודות כתיבת מכתב לבעלה וישבה על מטתו ובתוך כך אחזתה שינה וישנה על כרים שלו אכן כשהגידו האיש ואשתו הנ"ל בפניה הודית ששכבה עמו במטה אחת אך שלא עשו שום מעשה זנות וכששאל את הבחור כפר מתחילה ואח"כ הודה שהיה דש מבפנים וזורה בחוץ וביקש שיסדרו לו תשובה וכשאמרו להאשה שהבחור אמר כנ"ל אמרה מסתמא כך היה שהרי הוא היה העושה אך כמדומה לה שלא היה רק נגיעה בעלמא כי תיכף כשנגע התרחקה ממנו מעט והבחור אמר כדבריו הראשונים רק אמר שאולי היא לא ידעה וגם אמר שלא שכבו זע"ז רק שכב בצדה ולאחר אמר כי בפעם ראשון היה רק נגיעה ובפעם השני הכניס אברו אך ספק הוא אם הכניסו באותו מקום או רק לבין רגליה כי היו רגליה כפופים יחד והאשה עומדת בדבריה שלא היה רק נגיעה וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה ובאשר ביקש להשיבנו תיכף ועלי להשיב כעת איזה תשובות וגם טרדותי מרובות לזאת אשיב בקוצר

הנה על ביאה או העראה אין כאן עד זולת הבחור והוא פסול לעדות בלא"ה דהא הוא אחי בעלה. ולא שייך בזה לומר פלגינן דבורא כמ"ש מעכ"ת והיא לא הודית על העראה רק שאמרה שיש לה ספק בזה. ואח"כ החליטה שהי'