דברי מלכיאל ה קלז

אחר הגרושין. ועו"ק דאי נימא דקלא אית לה א"כ למה לי למימר שדרים באותו חצר. ועו"ק דבגיטין (דף י"ח) איתא דבגט שזמן כתיבתו קודם קלא אית ליה וע"ש בתו' ושם (דף י"ז ע"ב) ד"ה עד. וקשה דהא עבידי דמגרשי בצינעא ולא ידע שום אדם מזה רק עדי מסירה ולזה נראה דודאי כ"ע מודו שאחר הגירושין מתפרסם הדבר וכדאיתא בגיטין (דף י"ח) וברשב"ם בב"ב שם. ובכתובות שם בעי למימר דאף קודם הגירושין מתפרסם הקול באותה חצר עכ"פ שזה רוצה לגרש אשתו וכל דיורי החצר או הבית פונים לראות הדבר וכששנים אומרים שלא ראו תיהוי הכחשה. ומסיק דעבידי דמגרשי בצינעא ואין יודעים מקודם אבל אח"כ שפיר מתפרסם הדבר ע"י עדי מסירה וכמ"ש התו' בגיטין (דף י"ז ע"ב) וכמש"ל. ועוי"ל דהשתא דאיכא חרגמ"ה ליכא מיגו שיגרשנה עכשיו שהרי תלוי בדעתה. וגם אם ירצה לגרשה בע"כ לא ימצא איש שיסייע לו בדבר עבירה זו לכתוב גט שלא מדעתה אם אינו יכול לכתוב בעצמו. כי לענ"ד שבזה"ז אסור לכתוב גט לאיש בלא אשתו כדי שלא יבוא לגרשה בע"כ. וכן העדים לא יחתמו בלא ידיעתה רק אם הגט נעשה אצל מורה הוראה או אצל אחר מוחזק בכשרות יכולים הסופר והעדים להאמין שגם האשה נתרצית להתגרש או שהגט יהא מונח בב"ד עד שישאלו אותה וכגון שיש חשש עיגון וכדומה אכן כשמת ולא חזר בו אסורה להתיבם כיון שהיתה אסורה לו אוסרים אותה גם ליבם דכיון שכל עיקר היבום הוא מכח הבעל להקים שמו וכיון שאמר שגירשה יש לנו לחוש לדבריו שלא תתיבם. ולפ"ז י"ל דבזה"ז אם נתן לה נייר לפני עדים ולא קראוהו והבעל אומר שהיה גט אינו נאמן כיון דליכא מיגו שיגרשנה בע"כ וכמש"ל. אך קשה לחדש דבר כזה מדעתינו כיון שכל הפוסקים סתמו בזה בסי' קל"ה

אבל באמת נראה דבנ"ד אין שום חשש דהא קיי"ל בסי' קל"ו שצריך שיגיד לה או להעדים שנותן לה גט אבל אם אמר לה כנסי שט"ח זה והעדים לא ידעו שהוא גט רק לאחר שנקרע או נשרף נודע לה ולהם שהוא גט אינה מגורשת ובפ"ת שם סק"ב כתב בשם הב"מ שיש פוסקים דס"ל דהויא ספק מגורשת. והנה הב"מ כתב זה רק היכא שהיו עסוקים בענין גירושין דבזה איכא מחלוקת הפוסקים ע"ש אבל כשלא היו עוסקים בענין גירושין כ"ע ס"ל שאינה מגורשת כלל. וא"כ הא בנ"ד העיד האיש ברוך שלא הגידו לו כלל שהוא רוצה לתת לה גט וגם להאשה לא הגיד רק שנותן לה מטפחת עם כסף ורק לאחר שנפל הנייר לארץ הגיד שהוא גט ובכה"ג לכ"ע אינה מגורשת ואף הבעל כשאמר בתחילה שקיבלתו ואח"כ נפל לארץ מ"מ לא אמר שהעדים ידעו שהוא נותן לה גט וא"כ לא שויא אנפשיה חד"א כלל כיון שאף אם היה גט בכ"ז אינה מגורשת כיון שלא נתן לה בתורת גט וגם העדים לא ידעו שהוא גט. ואף שלפי דברי הבעל וגם העד ברוך נראה שהעד ירחמיאל ידע שהוא גט. מ"מ נראה פשוט דלא הוי גט וכמ"ש התו' בגיטין (דף ע"ח ע"א) דבעינן שתדע שהוא גט כדי שתהא משלחה ואינה חוזרת ורק כשידעו העדים שהוא גט יגידו הם לה שהוא גט. וא"כ בעד אחד לא סגי כי היא לא תאמין לעד אחד. וא"ל דכיון דמעיקר הדין הוי גט אף שאינה יודעת בשעת מעשה שהוא גט וגם כשלא קראו הגט והיינו על יסוד הדין דבעל שאמר גרשתי נאמן וכמש"ל א"כ סגי גם בע"א כי העד יגיד לה אח"כ ותהא משלחה ואינה חוזרת. אבל ז"א דא"כ נימא שהוא בעצמו יגיד לה אח"כ שזה היה גט. ועכצ"ל דכיון שבשעת נתינה לא היה בגט ממש כשלא אמר לה שהוא גט וגם העדים לא ידעו א"כ אף כשיגיד לה אח"כ לאו כלום הוא דהא לא הוי שעת נתינה. ואף שהגט עדיין אצלה מ"מ לא עדיפא מטלי גיטך מע"ג קרקע. ועוד דהא בעינן שבשעת גירושין יהא הגט שלו ויתננו לה והכא כבר נתן לה הגט ואז עוד לא נתגרשה. ואף שי"ל דכיון שלא ידעה שהוא גט לא זכתה בו מ"מ כיון שאינה חפצה להתגרש א"כ זכות הוא לה שתזכה בגט קודם שמגיד לה שהוא גט וממילא אינה מתגרשת. אבל ז"א דהא קיי"ל אם א"ל ה"ז גיטך בעוד הגט בידה הרי היא מתגרשת. ועכצ"ל דגם הוא אינו מקנה לה הגט רק אם תתגרש עי"ז ולזה לא זכתה בו עד שא"ל ה"ז גיטך. ואף אם היה סבור שיכול לגרשה בלא ה"ז גיטך. מ"מ הוי הקנאה בטעות כי זה גלוי לכל שכוונתו בשעה שנותן לה הוא רק כדי שתתגרש בו ולזה כשא"ל ה"ז גיטך ועוד הגט בידה סגי וע' ברא"ש בפ' הזורק סי' ז' דבעינן שיהא הגט בידה בשעה שחלים הגירושין. ואף שנתנו לה מכבר מ"מ כיון שבא לידה מכח נתינתו סגי וכ"כ הר"ן פ"ד דגיטין אבל לא דמי לנ"ד אי נימא שכבר הקנה לה הגט לחלוטין ויש לפלפל בזה מהא דאיתא בגיטין (דף ע"ח) שיטלנו ויחזור ויתננו וע' חיבורי ח"א סי' פ"ז בזה. ובאומר לעדים שהוא גט צ"ל דמיקריא משלחה ואינה חוזרת לפי שהעדים יגידו לה אח"כ שהוא גט. וממילא מתגרשת משעת נתינה דזה הוי נתינה גמורה ובהגיד רק לע"א נראה עיקר דהויא משלחה וחוזרת כי אינה מחוייבת להאמין לע"א להוציאה מחזקת א"א וכ"כ בחיבורי ח"ג סי' קמ"ג

ועוד יש לדון בנ"ד דכיון שהעד ברוך אינו יודע אם נפל תיכף ו שקיבלתו ואח"כ נפל מידה א"כ ליכא עדים על הנתינה כיון שאינו יודע אם היתה כאן נתינה וזה לא מיקרי ספק גט רק גט בלא עדים ועמ"ש בזה בחיבורי ח"ג סי' אכן בלשון השאלה כתוב שפעם אומר כך ופעם אומר כך וזה אין שייך בעד דכיון שהגיד פעם כך שוב אין יכול לחזור ולהגיד באופן אחר. ולא נתבאר בלשון השאלה איך אמר בתחילה

ועוד יש לדון דאף שהבעל אמר תיכף שהוא גט מ"מ כיון שידוע שהוא עם הארץ ואינו יודע מהו גט רק שאחרים אמרו לו כן שפיר יכול לפרש דבריו אח"כ שפלוני כתב לו וא"ל שהוא גט. ולפ"ז כיון שנתברר ע"י הכותב כי באמת לא היה גט שפיר יש להאמינו וכהא דכתובות (דף ע"ב ע"א) באומר פלוני תיקן לו את הכרי שנאמן פלוני להכחישו והכא עדיפא כי בכתובות שם איירי שאומרת ברי שתיקן לה את הכרי. אבל הכא אינו אומר ברי דהא הוא אינו יודע איך כותבים גט וסמך רק על מה שא"ל שהוא גט ולזה ודאי יש להאמין לזה שלא היה גט. וגם דיש להעמידו על חזקת כשרות שלא כתב גט לגרש בו בע"כ ולסייע ידי עוברי עבירה. ואף די"ל להיפוך להעמידו בחזקת כשרות שעשה כפי שנדבר עמו דהרי קיבל שכר עבור כתיבתו ואם לא כתב גט הוי השכר גזל בידו. מ"מ נראה דזה לא משמע לאינשי גזל היכא שהלה רוצה לעשות איסור והוא מטעה אותו כדי שלא יעשה איסור וכעין זה מצינו בר"ה (דף כ"ב) ששכרו צדוקים לאחד שיעיד לשקר בעדות החודש וקבל שכר והגיד האמת. ושם איתא שאמרו חכמים שא"צ להחזיר השכר שקיבל. ופירש"י שהיה זה בתורת קנס והפקר ב"ד. וי"ל שתקנו אז כן שכל מי שישכור את חבירו לעשות דבר עבירה יוכל לקבל השכר בעד זה שיטרח להשתדל להצילו מעבירה זו. ויש לדון דזה הוי בכלל זכין לאדם שלא מדעתו ואכמ"ל בזה. ועכ"פ נראה דבזה ודאי לא שייך לאוקמא אחזקת כשרות שכתב גט כהוגן. וגם דהא השכר יוכל להשיב כעת. ועוד דכיון שנהוג אצלינו שהכנסה מגיטין שייך לרב העיר. א"כ אם כתב גט גמור הוי זה ג"כ חשש גזל לרב העיר

ועוד נראה דאף דקיי"ל בגיטין (דף י"ט) וש"ע סי' קל"ה דאף כשלא קראו הגט הויא ספק מגורשת מ"מ היינו רק משום שאנו דנין שבודאי כתב גט כשר כיון שאמר אז שהוא גיטה. אבל היכא שמתברר שהיה גט פסול בודאי דלא הוו גט. ובנ"ד ידוע לנו שהוא אינו יכול לכתוב גט וגם אינו יודע טיב גט ורק שצריך לחוש שאחר כתבו לו והרי קיי"ל בכתובות (דף ל"ו ע"ב) דל"ח שזייפו לו שטר אף שידוע שזה רצה לזייף שטר דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו וא"כ גם בנ"ד אין לחוש שכתבו לו גט כשר וכל ישראל יודעים שגט נכתב על פי רב ומורה ושאסור לגרש בע"כ ואף דאיתא בכתובות