דברי מלכיאל ה קלה

יסמכו על הדיינים שאומרים ששמעו שאמר שכותב לשמה וראו הכתיבה דא"כ הוי זה רק עד מפי עד ונהי אם היו הדיינים מעידים לפני ב"ד אחר שראו שנכתב הגט לשמה אזי ודאי היו יכולים העדים לסמוך ע"ז ולחתום אבל בלא"ה הוי רק עד מפי עד. ואף שי"ל דכיון דסתם ספרי דב"ד מיגמר גמירי הוי גילוי מילתא וסגי אף בכה"ג. מ"מ לשונות הפוסקים לא משמע הכי וגם דהא ודאי אין נזהרים להגיד ידם שראו שנכתב לשמה. ומ"ש התו' בגיטין (דף ג') וצ"ד ורבנן דחיישינן שיערער ויאמר שהסופר כתבו להתלמד והחתים עליו עדים לפי שלא היה בקי לשמה י"ל דלאו דוקא כתבו שהוא לא היה בקי רק שגם העדים לא היו בקיאים שצריך לדעת שנכתב לשמה כי הלא עכ"פ היה להם לשאול את הסופר אם כתבו לשמה ובלא"ה הלא דעת הראב"ד דקיי"ל כרבה שאין בקיאין לשמה ולכתחילה יש להחמיר לצאת ידי דעת הראב"ד בזה. ועוד דהא אצלינו נוהגים שמסדרי הגט מקבלים שכר וכבר נתבאר בפוסקים שמהרא"י זצ"ל היה נמנע מלהמנות בב"ד שבשעת נתינה לפי שהיה מקבל שכר בעד הסידור ורק אצלינו מקילים בזה משום דמעיקר הדין א"צ ב"ד לנתינת הגט. אבל אם נאמר שעיקר הכשר הגט תלוי בעדות הדיינים הרי הם פסולין מדינא כדין עד שנוטל שכר דהא המנהג שנותנים שכר למסדר בעד זה שיעשה כל הנצרך עד שיוכשר הגט ולזה מטריח א"ע ויושב בשעת הכתיבה כדי שיהי הכל כדין וא"כ הרי נוטל שכר על הדבר שיוכשר הגט כי אם יופסל יצטרך לסדר גט אחר או להשיב השכר והוי נוגע בעדות. ולענין עדי הגט שמקבלים שכר כבר כתבו האחרונים טעמים בזה והובאו בפ"ת סי' קל"א סקי"ג. אבל בנ"ד לא שייך זה ולזה נלענ"ד שצריך ליזהר שהעדים יהיו בעת אמירתו שכותב לשמה ובשעת כתיבת שיטה ראשונה. ומה שדקדקתי מלשון מעכ"ת שכתב שיחזור ויאמר כוונתי היתה שמזה משמע שאף שכתב בהפסקות את הגט מ"מ לא אמר בכל פעם שכותב לשמה רק בפעם הראשון ובפעם האחרון

וע"ד אם צריך בגט על תנאי לתת נאמנות לאשתו הנה אין לי פנאי לפלפל כעת בזה באשר כבר האריכו בזה האחרונים וביחוד בגט מקושר בסג"ר סקל"ד ויותר טוב לדעתי לעשות התנאי באיזה ענין אחר וכמ"ש בחיבורי ח"ד סי' קנ"י סקל"ב ובפני' שם לא הזכרתי ענין הנאמנות ולפמ"ש האחרונים לחלק בין מגרש מחמת קטטה למגרש לטובתם א"כ ביוצא למלחמה א"צ נאמנות ומה שעלה בלבי לחדש בזה לפום רהיטא להגביל זמן להגדת העדים מצאתי בגמ"ק שם ובחיבורי שם בלא"ה א"צ נאמנות כיון שכתבתי שם שהבעל לא יעשה התנאי רק השליח וא"כ אין הבעל יודע כלל איזה תנאי נעשה ואם נעשה תנאי וא"כ אין חשש שיבוא לפייסה: סימן קעה

וע"ד שהבעל התנה עם השליח ע"מ שיתראה בפני פלוני ופלוני והשליח עשה שליח שני והתנה ע"מ שיתראה בפניה ובפני פו"פ. לדעתי הוי זה שינוי בשליחותו כי לדברי השליח אם יתראה בפני פו"פ מ"מ יהא גט כל זמן שלא יתראה גם בפניה. ואף לפמ"ש בחיבורי שם סקל"א שהשליח יוכל להטיל תנאי בנתינתו היינו רק לענין ביטול הנתינה אבל לא להוסיף באופן שיהיו גירושין אף במקום שלדברי הבעל אינו גט. ועוד דשם הוא רק כדי לחזור משליחותו כי בעיקר הנתינה קשה לומר שיוכל להטיל תנאי משום דהוי שינוי כדקיי"ל בסי' ל"ה ס"ז לענין קידושין. ולזה כתבתי בלשוני שהתנאי הוא בחזרתו מהשליחות והיינו שיאמר שהוא חוזר משליחותו על תנאי זה. ובגוף הדבר קשה לי טובא מדוע לא יוכל להטיל תנאי בנתינתו דהא אף שלא יקויים התנאי ותתבטל נתינתו מ"מ הרי עדיין יכול אז לקדשה או לגרשה לגמרי ולא נתבטל כל הענין. ועוד הרי תלה התנאי בו והברירה בידו אם לקיים התנאי או לא ואין זה שינוי לגריעותא. והנה לשון הש"ע שם הוא שעשאן שליח לקדשה סתם. וזה א"ש די"ל שכוונתו בקפידא שיקדשנה סתם והוי כאומר שיקדשה במקום פלוני דווקא וקידשה במקום אחר דקיי"ל בקדושין (דף נ') דלא הוי קדושין. אכן לשון הרמב"מ בפ"ז מה"א ה"כ הוא עשאו שליח לקדש אשה ולא הזכיר סתם ויקשה כנ"ל. ונראה דבקידושין הוי הקפידא לפי שנתן לה כסף הקידושין ואם יתבטלו הקידושין יצטרך לתבוע ממנה בדינא ודיינא ולא ניחא לו זה. וממילא בגט לא שייך זה כי אף שהנייר הוא שלו מ"מ אם יתבטל הגט תו לא חזי למידי ואין בו ש"פ לצור ע"פ צלוחיתו וגם דודאי לא שהה אותו שלא יבואו לידי טעות. שוב מצאתי בספר טיב קדושין סי' ל"ה שנתקשה ג"כ בדין הנ"ל וכתב ג"כ סברא הנ"ל משום כסף הקידושין וב"ה שכוונתי לדעתו רק לא הרגיש שם בשינוי לשון הש"ע מלשון הרמב"מ שהזכרנו דמשינוי לשון הש"ע מוכח כמש"ל שצריך שיקפיד בפירוש שיקדשנה סתם והרמב"מ י"ל דאיירי שהשליח קידשה משלו וכמ"ש הט"ק שם ובכ"ז אין לעשות מעשה נגד פשטות לשונות הפוסקים ולזה קבעתי בחיבורי שם בפנים שיגלה דעתו שיוכל לתת על תנאי וגם בביאורי שם כתבתי משום סברא דחזרה שהוא ענין אחר לגמרי. ועכ"פ בנ"ד נראה פשוט דהוי שינוי גמור ולא הוי כמוסיף. ואף שיש בידו להתראות גם בפניה. מ"מ הרי הוסיף עליו טורח ואולי תסע למרחוק ולא ימצאנה ואקצר: סימן קעו

וע"ד גרושה על תנאי בלא מעכשיו מאימתי מונים ימי הבחנה אם משעת נתינה או משעת קיום התנאי. והביא מעכ"ת דברי ספר קנאת סופרים שמחמיר אף שהראנ"ח מיקל והנה ספר ק"ס אינו ת"י. אבל הראנ"ח שם מיקל רק מפני שהיתה עגונה שתי שנים והיה שעה"ד ע"ש. ובשו"ת בית יוסף סי' ח' מחמיר בזה הובא בכנה"ג סי' י"ג וסי' קמ"ו וכן מתשובת הרא"מ. ועיקר יסוד הראנ"ח שם משום דהרבה פוסקים ס"ל שמונין משעת כתיבה וכ"פ בש"ע ר"ס י"ג ובאשר לפה"נ אין זה נצרך למעשה אין לי כעת פנאי להכניס א"ע בזה ובפשוטו נראה שבשעה"ד יש לסמוך על הראנ"ח כיון דבלא"ה הרבה פוסקים ס"ל למנות משעת כתיבה וכמש"ל

ומ"ש בחיבורי ח"ג סי' ק"ט שיש לפקפק פשוט שהפקפוק על הפוסקים שכתבו דסגי בשם העיקר לחוד שהבאתים שם ג"כ. וע"ד שם זינדל. הנה אם אצלם ההברה על מלאפום לבטא בחיריק אזי יש לכתוב בויו כמ"ש מעכ"ת. ובדבר שכתבתי בחיבורי ח"ד סי' קכ"ט בשם גדול אנכי עומד על דעתי דכיון שניתן לו שם זה מעריסה נראה ברור שהוא שם הקודש ולא משם גד כי אין מצוי אצלינו שיקרא זכר מעריסה בשם געגועים או לעז בלא עיקר שמו בשם קודש. ושכתבתי שיטעו לומר שעיקר שמו הוא גד כוונתי דהא הכל יודעים שלא קראוהו מעולם גד ויודעים ששם הקודש שלו הוא גדול וא"כ יסברו שנכתב הגט בשביל אחר ועכ"פ יוציאו לעז על הגט. ואף שכתבתי אח"כ שאם כתבו גדיל ביוד כשר כי לא יטעו ששמו גד לפי שלא נכתב שם זה בגט. הכוונה כי מזה יבינו שעיקר שמו גדול ומה שלא כתבו שניהם היינו לפי שאין נ"מ בהברה אבל אי נימא שעיקר שמו גד א"כ הו"ל לכתוב גם עיקר שמו אבל כשיכתוב גאדיל באלף אין מקום לומר כלל שעיקר שמו גדול כי באופן זה לא היו כותבים אלף אחר הגימל שאין זה בנמצא כלל בשמות הקודש ואקצר כיון שהסידור נכון בע"ה ששמו גדול

ומ"ש בח"ג סי' קי"ד ששם איצא מובא בב"ש סי' קכ"ט ט"ס הוא וצ"ל בט"ז וכוונתי על שם איצק שמובא בסקל"ה שם כי איצא ואיצק הכל אחד רק שאיצק הוא שם