דברי מלכיאל ה קל

וכמש"ל ולולא דברי מהרמ"פ ומהרי"ל היה מקום לדון בגוף סימן צפרנים מקולקלים

ובגוף דין אם מהני סימנים לענין קדושין צ"ע דהנה התו' בחולין (ד' צ"ו) כתבו דרק לענין איסור מהני סימנים ולא לענין ממון ואשה שהותרה לינשא ע"י סימנים בבעלה שמת אין דינה כא"א לענין חיוב מיתה. ולפ"ז גם בקדושין אי נימא שאין זה איסור לחוד רק הוי כממון מצד השעבוד שיש להם זע"ז ע"י הקדושין אזי צ"ל דלא מהני סימנים בזה אכן אי נימא דהוי איסור לחוד מהני גם סימנים. ולפ"ז י"ל בנ"ד שמותרת ממ"נ דאי נימא דהוי כאיסור לחוד והוי זה שהגיד סימני האשה כעדות גמורה א"כ א"צ קב"ע בפניהם וכדין איסור וכמ"ש קצת פוסקים בשם ואי נימא דהוי כממון וצריך שיהא קב"ע בפניו א"כ לא מהני סימנים. אך באמת ז"א דאי נימא דהוי כממון וצריך קב"ע בפניו ואף בדיעבד לא מהני שלא בפניו א"כ גם מה שאמר שאינו מכירה רק ע"י סימן הצפרנים אינו כלום כי אפשר כשיעיד בפניו יגיד שמכירה. אך עדיין י"ל דמה שאמרו שאין מכירים אותה הוא דבר בפ"ע ונהי דאי נימא שצריך קב"ע בפני בע"ד אף דיעבד יכולים לחזור בהם כשיעידו שנית בפני בע"ד היינו רק בגוף הקדושין כגון זה שהעיד שאמר הרי את מקיים יוכל לחזור ולהעיד שאמר מקודשת אבל במה שנוגע להכרה הוא דבר צדדי ונוגע גם לשאר ענינים ובזה מהני עדותו כי לענין זה לא מיקרי בע"ד. ויש לדחות דזה הוי דברים בעלמא כיון שאין נ"מ לדינא כעת ושפיר יכול לחזור ב' אח"כ ע' ח"מ סי' כ"ט דבמעיד על דבר שאין נ"מ לדינא כעת אין שם עדות ע"ז ע"ש. והנה אי מהני סימן מובהק בממון דעת הש"ך סי' רצ"ז דמהני אף להוציא והקצה"ח שם ובסי' מ"ו הק"ח ורנ"ט חולק וס"ל דלא מהני וכדעת התו' בחולין (דף צ"ו) אבל דעת הנתיבות שם סי' מ"ו ובסי' פ"א דסימנים מובהקים מהני בממון וכדעת הש"ך וכ"נ פשטות ש"ס ופוסקים ועכ"פ בקדושין דיש בזה איסור נראה דודאי מהני וכמש"ל

ועוד יש לדון בנ"ד מצד שאינם יודעים באיזה יום היה זה וכמ"ש הש"ך בח"מ ר"ס ל' דאף במקום שא"צ דו"ח מ"מ אם בדקו העדים ולא ידעו בטלה עדותם ובפרט דהכא בעינן מדינא דו"ח וכמש"ל. אבל ע"ז אין להעמיד באשר בדברי הש"ך יש מקום לדון ע"ש באחרונים וגם בדין מרומה שצריך דו"ח ס"ל להרבה פוסקים שאם לא ידעו לא בטלה עדותם, ע"ש בח"מ ר"ס ל' בכנה"ג ובתומים. אך בנ"ד יש לדון שאמר אחד שהיה זה בשבוע שחל בו חג השבועות ובשנת תרס"ב היה שבועות יום ד' וה' והוא אמר שזה היה לפנות ערב והנה לא היה ביו"ט דהא אמר שלא הי' ביו"ט רק בשבוע ההוא ואילו היה זה בעש"ק היה אומר שהיה זה בעש"ק ומוכח שהיה זה קודם החג וא"כ הוא מכחיש את דברי השני שאומר שהיה אחר חג השבועות. אך י"ל דכיון שאמר מתחילה שהיה אחר החג לא יוכל לחזור בו אח"כ ומעכ"ת לא ביארו אם חזר בו תכ"ד או לא

והנה מעכ"ת הביאו משו"ת עין יצחק סי' נ"ו לדון מצד ס"ס שמא הלכה כהפוסקים דבקדושין א"צ קבלת עדות בפני בע"ד ושמא הלכה כהפוסקים דבדיעבד אם קבלו עדים שלא בפני בע"ד הוי קבלה. ולדעתי נראה דהנה ידוע שיש מחלוקת בין הראשונים אם קבלת עדות בפני בע"ד הוי דאורייתא אף בממון או רק בנפשות ובממון הוי רק מדרבנן ולהסוברים דקב"ע בפני בע"ד הוי דאורייתא ודאי דבדיעבד לא מהני רק להסוברים דהוי דרבנן איכא דסברי שחז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה דאף בדיעבד לא מהני ואיכא דסברי דמהני ע' בפוסקים בח"מ ס"ס כ"ח וביש"ש פ"ט דב"ק. והנה בקדושין ודאי דאיכא בזה גם עדות ממון וכמש"ל מצד השעבודים שיש לבעל ואשתו זע"ז ולזה נראה דהסוברים שבקדושין א"צ קב"ע בפני בע"ד היינו משום דס"ל דבממון הוי מדרבנן ולזה ס"ל דבקידושין שעיקרו הוי דבר איסור לא תיקנו חכמים לקבל דווקא בפני בע"ד וכ"נ בשו"ת רעק"א ס"ס צ"ד ולפ"ז נתבאר דאי נימא שבקידושין בעינן קב"ע בפני בע"ד עכצ"ל דס"ל דזה הוי דאורייתא ועכצ"ל דבדיעבד לא מהני וכן אי נימא דבדיעבד לא מהני עכצ"ל דהוי זה דאורייתא וממילא נאמר דאף בקדושין בעינן בפני בע"ד. ובזה מיושבים דברי הרעק"א סי' צ"ד שכתב דהוי ספק אם קב"ע בקדושין שלא בפני בע"ד מהני. וקשה למה לא כתב דהוי ס"ס להחמיר דשמא א"צ כלל בפני בע"ד. ועכצ"ל דס"ל כמש"ל דשניהם הוי רק ספק אחד ואף שיש מקום לדון דאף למ"ד דהוי דרבנן מ"מ צריך בקדושין לקב"ע בפני ב"ד ולמ"ד דבדיעבד לא מהני י"ל דס"ל דהוי דרבנן וכמש"ל. אבל עכ"פ אין כאן ס"ס גמור ובפרט כי העיקר נלע"ד כדעת הסוברים שצריך בקידושין לקב"ע בפני בע"ד

ועוד נראה דבנ"ד שע"פ עדותם מתברר שאינה מקודשת א"כ צריכה להשיב העשרים קאפ' להמקדש דהא נתן לה רק ע"ד שתהא מקודשת לו. ואף שהכחישו זא"ז בלשון הקדושין. אבל בזה הלא הושוו שנתן לה עשרים קאפ' על קידושין כי אף לדברי השני משמע ג"כ שלא נתן במתנה ובממון מהני בדיעבד קב"ע שלא בפניו. אך בכ"ז פטורה מלשלם שהרי אמרו שלא הכירו אותה. ואין יודעים אם לקחה בתולה זו את הקדושין. וא"כ הרי מהני עדותם שאין מכירים אותה לענין הממון. וממילא ה"ה דהוו עדים בזה לענין הקדושין שאין מכירין אותה ומוכח דלא הוי קדושין. אך ז"א דכיון דעיקר בואם להעיד הוא על עסק הקדושין. וממילא יש בזה. נ"מ לגבי ממון דינם כעדי קידושין וכשיטות הפוסקים בזה אי בעינן קב"ע בפני בע"ד וכמש"ל

ועוד יש לדון בנ"ד מהא דקיי"ל בח"מ סי' כ"ח סי"ח שלפטור א"ע מקבלים עדים שלא בפני בע"ד. ובנ"ד הוי לפטור כיון שע"פ דברי העדים נתברר שאינה מקודשת ולפ"ז א"צ שתהא גם היא בב"ד בשעת קב"ע. אכן כבר חלק המהרי"ט על דין זה והובא בקצה"ח שם. ועוד נראה דזה שייך רק כשהנתבע מביא עדים לברר דבריו שהאמת אתו. אבל הכא אדרבא הרי העידו העדים שנתן לה מטבע לקדשה והכחישו את הבתולה רק מצד פרטי הגדתם נמצא שאין בקדושין ממש

עכ"פ נלע"ד דבנ"ד צריך לקבל עדות שנית בפני הבחור והבתולה. ואם הבתולה תעמוד בהכחשתה והעדים יגידו כאשר הגידו כבר. אזי אין כאן חשש קידושין כלל. ואם תודה הבתולה או שיהא שינוי בדברי העדים נתישב אז בזה איך לדון: סימן קסט. כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה רפאל זאב וואלף נ"י אבד"ק דאברין

ע"ד הגט שנשלח מאמעריקא ונמצא שנדבקו איזה תיבות. וכשפתחו הגט נתקלקלו עי"ז איזה אותיות ונמצא שהנון מן תיבת בנפשיכי נפסק סמוך ממש להגג אך נראה עוד כנון והראש השמאלי מן השין נעקרה לגמרי ונשאר נייר קלוש וכן היוד הראשון ודופן של הכף נעקרו ונשאר רק נייר קלוש הגג של ההא בתיבת למהך ניטל קצת הדיו. אבל רישומו של הדיו ניכר והוא כהה. והלמד של תיבת להתנסבא נעקר קצת מן הגג הרחב שלו ונמשך העיקור למקום שמתעגל ותינוק דל"ח ול"ט קראו למד בהבטה ראשונה. וגט אחר א"א להשיג וגם על גט זה המתינה האשה שנים עשר שנים והוא מקום עיגון. וגם כי יצא קול שהאשה אינה מתנהגת כראוי. והרב מסדר הגט כתב שהגט נתיבש שם כראוי. ונעשה זה ע"י שנתלחלח בעברו דרך ים. והאריך מעכ"ת בדברי חכמה להכשיר הגט והנה עתה באתי ממרחץ צעחעצינעק ומצאתי מכתב מעכ"ת ועוד כמה שאלות ועודני חלוש קצת לזאת אשיב בקוצר ואתו הסליחה: