דברי מלכיאל ה קכט

שמעידים שלא היו קדושין מפסידים לו וכן מצינו בסנהדרין (דף י"ט) בעבד שהרג נפש שצריך לקבל עדות בפני האדון כיון שע"י שיתחייב מיתה יהא להאדון הפסד. רק בשו"ת מהרמ"א שם איירי שגם לפי דברי המקדש לא היה ממש בקידושיו ע"ש וא"כ לא הפסידו לו כלום בעדותם. וגם דכיון שהוא אומר שאינו בע"ד כלל כי לא היו שם קדושין א"כ לא גרע משלחו אחריו ולא בא שמותר לקבל עדות שלא בפניו. ואף שקצת פוסקים כתבו דבקדושין מותר לקבל עדות שלא בפניהם דכיון שהוא דבר איסור מחוייבים ב"ד בעצמם לברר הדבר ע' שו"ת רעק"א סי' צ"ד ועוד אחרונים. מ"מ לכתחלה נלע"ד ברור שאין לעשות כן וכמש"ל. וגם דהא עדי קידושין קיי"ל בסי' מ"ב ס"ד שבמקום שיש בו רמאות צריכים דרישה וחקירה וכן בכל דין מרומה כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ב) וקדושין כי הני ודאי דהוי כדין מרומה כי הוא מעשה רשע ללכוד בתולה ברשת הקדושין בלי הסכם אבותיה וגם העדים על עסק כזה אינם אנשים הגונים כי כל איש ישר לא יאבה לראות מעשה רשע כזה ויש כאן עצת רשעים ולזה צריך דו"ח וגם דהא כתב הב"ש סי' מ"ב סקי"ד דהיכא שהאשה מכחשת צריך דו"ח וה"ה בנ"ד וע"פ רוב כשישנם שניהם בב"ד לא יעיזו לשקר כ"כ כי יבושו מפני הבע"ד. ואף אם מעידים באופן שאין ממש בקדושין מ"מ יש לחוש אשר כמו שמתחילה נשתתפו במעשה רשע של המקדש. כן עתה אולי נעתרו לבקשת משפחת אבי הבתולה לשנות עדותם. וגם אולי רוצה בזה לתקן עותתו אף כי באמת מקלקלה עוד יותר. אבל בפני המקדש יבוש מלשקר. וזהו בכלל דו"ח לעשות כל האפשר כדי שיבורר האמת. וגם י"ל שגם הבתולה תודה בפני הבחור שהיו קדושין וכמו שיתבאר. ועוד דפשטות לשון התוספתא פ"ו דסנהדרין והמרדכי פ"ד דסנהדרין משמע שאף בב"ד יכולים העדים לחזור כל זמן שלא נחקרו כראוי וא"כ ה"ה הכא אי נימא כמש"ל דבכלל דו"ח הוי זה שיצריכו שיהי המקדש בשעת קבלת עדות א"כ י"ל דכיון שלא היה המקדש. צריך לקבל עדותם שנית בפניו כיון שיכולים לחזור בהם ויש להאריך בפרט זה

אחרי כותבי כל זה בא לנגד עיני מכתב מעכ"ת וראיתי שבסוף המכתב הביאו שבשו"ת ארי' דבי עילאי סי' ט"ז חולק על הח"ס וסובר שצריך לקבל עדות דוקא בפני המקדש. והנה הספר הלז אינו ת"י ומעכ"ת הביא בשמו שהוכיח זה ממ"ש המל"מ פ"ג מה' עדות הי"א בשם מהרש"ך ומהראנ"ח דבשעה שמעידים להכחיש עדי קידושין צריך שיהי בפני המקדש. והנה שו"ת מהרש"ך וראנ"ח אינם ת"י. אבל לפי מה שהובאו במל"מ יש לדחות ראיה זו כי שם איירי שכבר הועד בפני ב"ד שהיו קדושין גמורים. וא"כ כשמעידים אח"כ עדים אחרים להכחישם הרי הם באים להוציא אשתו מרשותו כי ע"י עדים הראשונים הוחזקה כבר לאשתו והוי בע"ד לענין זה. אבל הח"ס איירי בתחילת קבלת עדות אם יהיו כלל קדושין בזה י"ל שעדיין אינו בע"ד ובפרט שלא בא לב"ד לדרוש שיקבלו עדות ע"ז והיא בחזקת בתולה אין לחוש ולומר שמא קידשה והוי בע"ד. וגם כי יש לנו להעמידו בחוקת כשרות שלא קידש בדרך פריצות כזה ולקדש בלא שידוכי שהוא אסור כדאיתא בקידושין (דף י"ב) כנ"ל ליישב דברי הח"ס שלא יקשה מהמל"מ הנ"ל. אבל בעיקר הדין נלע"ד כמש"ל שצריך לקבל עדות נידון קדושין בפני המקדש. ואולי גם בשו"ת אדב"ע הנ"ל כתב ג"כ טעמים שהזכרנו ולכאורה מ"מ אין לבטל הגדתם ולקבל עדותם שנית דהא הרבה אחרונים ס"ל דבקדושין א"צ קבלת עדות בפניו. וגם הרבה פוסקים ס"ל דאף בד"מ אם קבלו שלא בפני בע"ד כשר בדיעבד וא"כ יש לדונו לס"ס וכ"כ איזה אחרונים בכה"ג. אבל לענד"נ שצריך לקבל עדותם עוד הפעם בפני הבחור כי אולי בפניו תודה הבתולה על הקידושין וכן העדים יעידו באופן אחר ואף דגם אח"כ יש לדון דלא הוי קידושין דמה בכך שהבתולה תודה כיון שאין עדים על הקידושין דקדושין בלא עדים לאו כלום הוא אבל ז"א דכיון שתודה שקידשה לפני עדים שויא נפשה חתיכה דאיסורא כיון שיודעת שהעדים משקרים וכמ"ש הרשב"ץ ומהריב"ל הובאו בפ"ת סי' מ"ח סק"ב וע' מל"מ ושעה"מ פ"ט מה' אישות באריכות ויש להאריך בזה ולכי תיתי נחכם לה ואף שבקידושין כאלה מצוה להשתדל לבטלם לבל יהיו בנות ישראל הפקר בכ"ז צריך לברר הדבר כראוי

והנה לפי הגדת העדים כעת אין ממש בקדושין הללו דהא לפי דברי העד יוסף אמר הרי את מקיים כדת משה בכסף זו ואין בזה לשון קידושין כלל וא"ל דכיון שאמר כדת משה בכסף זו מוכח שכוונתו לקדש והוי אומדנא דמוכח ז"א דלא שייך כאן אומדנא דאפשר עשה זה לשחוק בעלמא. ועוד נהי דנימא שיש אומדנא שהוא כיון לקדשה אבל אין כאן אומדנא שהיא נתרצתה להתקדש די"ל דכיון שלא שמעה לשון קידושין לזה קבלה המטבע. ועוד דהא הח"ס כתב בסי' ק"א דבעד אחד לא אמרינן אומדנא והכא הוי רק ע"א על לשון זה והנה בדברי הח"ס שם יש לדון הרבה ואכ"מ דבלא"ה לא הוי קידושין כמש"ל. וגם במה שהוסיף אח"כ שאמר ג"כ כדת משה בכסף זו לא היה יכול עוד להוסיף דהוי כחוזר ומגיד דהרי את מקיים לחוד אין בו משמעות קידושין ולא ביארו במכתבם אם הוסיף זה תכ"ד ועכ"פ בהמשך הדברים באופן שהיה יכול להוסיף. ועכ"פ כיון שנתבאר שכפי שהגיד יוסף אין ממש בקידושין ממילא אין ממש גם בעדות שמואל ליב דהוי ב' עדים שמכחישין זא"ז דלא הוי קידושין כלל

ועוד יש לדון בנ"ד מצד שאמרו שאין מכירים את הבתולה ואף שהרבה אחרונים כתבו דהוי קידושין אף שאין העדים מכירים אותם כמ"ש האחרונים בסי' ל"א וסי' מ"ב. הנה זה שייך כשהאיש והאשה מודים שהם עמדו בשעה ההיא ובמקום ההוא שהעדים מעידין על הקידושין וממילא מתברר שאותם ראו העדים שהוא קידש אותה. אבל בנ"ד שהבתולה מכחשת כל הדבר א"כ אפשר באמת היתה שם בתולה אחרת ואיך נוכל לאוסרה כשטוענת ברי שלא נתקדשה. ומה שאמר הבחור לשמואל ליב שהיתה בת דודו הוא אינו נאמן ע"ז כיון שהוא הבעה"ד בזה ואף דבזה נאמנים אף אשה וקרוב כמבואר באחרונים סי' מ"ב מ"מ פשוט שהמקדש אינו נאמן ומה שראה אותה אח"כ יושבת על פתח בית דודו אין זה הוכחה דבזה לא שייך לומר כאן נמצא כאן היה וע' ב"ב (דף כ"ד) וחיבורי ח"ג סי' פ"ז. ובפרט שלפי מכתבם יש בבית ההוא עוד דיורים

אכן ז"א דהא שמואל ליב אמר שצפרני ידיה היו מקולקלים והוא סימן מובהק כמ"ש בשו"ת מהרמ"פ סי' כ' בשם מהרי"ל וקיי"ל דעל סימן מובהק סמכינן אף להתיר אשה לבעלה וכן בממון. ולפ"ז הוי גם עדותו של השני עדות גמורה דאף שאינו מכירה מ"מ כיון ששומע מזה שזו היא הבתולה שצפרניה מקולקלים שפיר הוי כמכירה וכמ"ש הפוסקים דסגי להכירה ע"י אשה וקרוב. אך יש לדחות דהא הטעם שאשה וקרוב נאמנים בזה משום דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי כדאיתא ביבמות (דף ל"ט) וזה כשהיא לפנינו והקרוב אומר שזוהי כי זה עבידא לאיגלויי ולהתברר. אבל כשאומר שהיה בה סימן פלוני לא מיקרי זה עבידא לאגלויי כי מי יוכל להכחישו בזה כיון שלא ראה שום אדם שם זולתם ונשאר רק ע"א וע"א בקדושין בהכחשה כתבו הפוסקים בסי' מ"ב ס"ב שאין בו חשש קדושין וגם בגוף הסימן יש לדון דכיון שאמר שרק בידה אחת היו הצפרנים מקולקלים ולא אמר באיזה יד לא הוי סימן מובהק וכמו ברושם וצלקת בגופו שכתב הט"ז סי' י"ז סקל"א ועוד אחרונים שם דבעינן שיצמצם המקום בצמצום כי היכי דליהוי כהא דנקב בצד אות פלוני. ואף דגבי נקב מפולש בשן כתבו הרבה פוסקים בסי' י"ז דלא בעינן שיאמר באיזה שן כבר כתב שם בט"ז דשאני התם שאינו מצוי כלל שיהא נקב מפולש בשן. אבל צפרנים מקולקלים הוא דבר המצוי קצת וצריך עכ"פ להגיד באיזה יד ובט"ז שם סקכ"ט כתב דבאצבע עקום א"צ להגיד באיזה אצבע והיינו ג"כ משום שאינו מצוי