דברי מלכיאל ה קכז

ביתו יסכימו ע"ז ויחזיקו לקרותו בשם זה וכשישאלוהו. על שמו יאמר את שמו החדש. וכן בנ"ד כשישאלוהו איך נקרא לס"ת ודאי יאמר צבי יצחק. וגם נראה שעד נישואיו היה אביו אומר להקורא כי שמו אלטר ועתה כשנכנס לרשות עצמו רוצה להחזיק א"ע בשם הקודש שלו שניתן לו מעריסה. ואף שכתבו הפוסקים דשם מחמת חולי עדיף משינוי שם בעלמא. מ"מ בנ"ד שאין זה מחמת חולי וגם אין לו שם קודש אחר ודאי דחשיב טובא וחוזר וניעור להיות זה עיקר שמו. ולזה לע"ד צריך לכתוב צבי יצחק המכונה אלטר. ואף שכתבו קצת אחרונים דהמכונה קאי על השם ובנ"ד לא שייך זה כמש"ל. מ"מ העיקר הוא כהפוסקים דקאי על האדם. והיה ראוי לבדוק איך נכתב שמו בכתובה. אך נראה דבכל גוונא צריך לכתוב כנ"ל. וע' רדב"ז ח"ג סי' תל"ט ולקמן סי' ער"ה: סימן קסה. כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה נתן נטע הכהן נ"י הרב דק' קאליבעל

ע"ד שמתה אשה והניחה בנים קטנים. ולפי התקנה הנהוגה שם הם יורשים את נדונייתה, כמ"ש הפ"ת סי' נ"ג מתקנת סלוצק. ונסתפק כת"ר אם האב חייב במזונות בניו כדקיי"ל ר"ס ע"א דאף אם ירשו הקטנים נכסים מאבי אמם מ"מ חייב לזונם. או כיון שמקבלים ע"י תקנה נכסים שהיו שלו מדינא יוכלו ליזון מנכסים הללו

לכאורה נראה שצריך לזונם דמה נ"מ אם הירושה באה מן הדין או מן התקנה או המנהג כיון דקיי"ל דבשיש להם נכסים צריך לזונם. וכן מסתבר דכיון שחייבוהו חז"ל לזונם מה לנו שיש להם נכסים. אכן הרשב"א בתשובה ח"ב סי' שצ"א כתב שאם יש להן נכסים אין מחוייב האב לזונם דעיקר התקנה היתה בשביל שאין להם מי שיזונם וכ"נ בסברא כי למה יטילו מזונותיהם על האב היכא שהם עשירים יותר ממנו. ואדרבא מצינו שמעמידים אפוטרופוס לקטנים ונותנים רשות לאפוטרופוס להלביש א"ע משלהם כדאיתא בגיטין (דף נ"ב) ובחו"מ סי' ר"צ. ויש להביא קצת ראי' מהא דאיתא בירושלמי פ"ד דכתובות דלתקנת אושא שהכותב נכסיו לבנו ניזון הוא ואשתו מהם אזי גם בניהם הקטנים ניזונים מהם. ושם ודאי אם יש להם נכסים במק"א אין מחוייב לזונם כי גם הוא ואשתו אין ניזונים רק כשאין להם ממקום אחר וגם דהא הטעם הוא משום אומדנא שלא יתן נכסיו ויפיל עצמו על הציבור ע"ש בירושלמי. וא"כ היכא שיש להקטנים נכסים ודאי שא"צ לזונם בכה"ג דהא אין כאן אומדנא. וא"כ הו"ל לירושלמי לפרש שיש חילוק בזה. דהאב חייב לזונם בכל גוונא אבל בכותב נכסיו לבניו א"צ לזונם רק אם אין להם נכסים כלל. ועכצ"ל דגם האב אינו מחוייב לזונם אם יש להם נכסים ויש לדחות זה דהא כתב הר"ן ס"פ אע"פ שחיוב מזון הקטנים הוא בכלל מזונות האשה מתה האם פטור מלזון הקטנים וכ"כ הריטב"א שם שזה בכלל מזון האשה רק לא כתב שאם מתה יפטר וצ"ל דשאר פוסקים ס"ל דלא פלוג רבנן וחייבו גם כשמתה אמם. והוא דוחק ועכ"פ הרי שמענו דכמו באשתו חייב לזון אף שיש לה נכסים. ה"ה בניו הקטנים מחוייב לזון אף כשיש להם נכסים

ויותר נראה דס"ל שיש במזונות קטנים שני טעמים. טעם אחד בשביל שהם אצל אמם והיא מוכרחת לזונם והוי זה בכלל מזונותיה וכמ"ש הר"ן וריטב"א וכן מוכח להדיא בס"פ אע"פ. וטעם שני מפני שאין להם דעת לבקש להם מזון ואם לא יזונים אביהם יזדמן שימותו ברעב. ולזה הטילו על האב לזונם. ולזה איתא בש"ס (בדף מ"ט) שחייב לזונם ולא חילקו בין אמם קיימת או לא. ואיתא שם דאין הלכה כתקנת אושא בזה ולא חילקו בין קטנים לקטני קטנים וכמש"ל והיינו משום דאיירי כשאין להם נכסים וכשמתה אמם, ונ"מ בין הטעמים לענין אם יש להם נכסים. דלטעם הראשון צריך לזונם אצל אמם אף אם יש להם נכסים וכמו שצריך לזון אשתו וכ"כ הרא"ש פ"ד דכתובות בשם מהר"מ מרוטנבורג דלזה חייב לזונם כשיש להם נכסים מפני שמזונותיהם נכללו במזונות אמם ע"ש. ואם מתה אמם אזי חייב מטעם השני. וזה שייך רק אם אין להם נכסים. ועכ"פ נתבאר דהיכי שמתה או נתגרשה אשתו וגם יש להם נכסים משלהם. כ"ע מודו שהוא פטור מלזונם. ושמענו דבנ"ד פטור מלזונם כיון שיש להם נכסים. ועפמש"ל מיושב מה שקשה בדברי הר"מ מרוט' והרא"ש הנ"ל שהוכיחו ממזונות האשה שנותן לה אף שיש לה נכסים דא"כ היכא שמתה אשתו או נתגרשה יפטור ממזונות הקטנים. והרי דעת הרא"ש וריב"ש שחייב בכל גוונא כמ"ש המ"ל פי"ב מה"א הי"ד. אבל לפמש"ל א"ש דהיכא שמתה אמם וכדומה חייבוהו רק משום לא פלוג וכמש"ל. ולזה היכא שיש להם נכסים אוקמוה אדינא שפטור. וכעין מ"ש בחיבורי ח"א סי' צ' דהיכי דהוי רק משום לא פלוג אזי כשיש איזה טעם כגון משום פסידא או דליכא דטרח להו אוקמוה אדינא ע"ש וה"ה בנ"ד

ועוד נראה דהא קיי"ל בב"מ (דף ה') דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. וא"כ הכא שמחייבין את האב לתת לבניו הקטנים את נכסי אמם אשר מעיקר הדין הם שלו ורק מכח תקנת סלוצק מחייבים אותו. וגם חיוב מזונות הבנים עד שש הוא ג"כ תקנת חז"ל והוי כעין תקנתא לתקנתא. ואף שיש לחלק דהכא אין התקנה על התקנה הקודמת. מ"מ יש לצרף זה לנ"ד דמ"מ הוו תרי תקנתי בחדא מילתא. וע' שו"ת כנ"י סי' ע"ט שכתב דבטענת ברי משביעין היסת להבעל. וקשה דהא הוי תקנתא לתקנתא וכן קרי בב"מ (דף ה') וע' בבית מאיר ס"ס נ"ג ויש לדחות קצת. וע' שו"ת חוט השני סי' ל"ב ועוד יש לדון דהא עיקר טעם התקנה הוא משום חשש ותם לריק כחכם. וא"כ י"ל דהיכא שיזונו הקטנים מנכסי אמם לא תקנו. דבכה"ג ליכא משום ותם לריק כחכם. כיון דמ"מ נהנים בניה מנכסיה. ואדעתא דהכי לא נתקנה תקנת סלוצק שיתחייב לזונם משלו לבד נכסי אשתו, וכעין זה כתב הרדב"ז ח"ג סי' תס"ז דבתקנות לא אמרינן לא פלוג ורק אזלינן בתר טעם התקנה והיכא שבטל הטעם בטלה התקנה יעו"ש. ובב"ק (דף פ"ז) איתא שהמזיק בניו הקטנים פטור מלשלם להם בסמוכים על שלחנו. ונחלקו הפוסקים בח"מ סי' תכ"ד אם הוא פטור רק משבת או מכל ד' דברים. ולכאורה קשה דהו"ל לבאר דאף למ"ד שישלם להם ד' דברים. מ"מ פטור מלזונם כיון שיש להם משלהם ומוכח מזה שאינו פטור. אך ז"א דשם לא הוזכר חילוק בין קטנים לקטני קטנים וצ"ל דשם לא איירי בהכי וגם דכיון שבא להם ע"י צער לא קפיד כדאיתא בש"ס שם. ולזה הוא מרוצה לזונם אף שיקחו דמי נזק לעצמם. והפוסקים נסתפקו במעשי ידי הקטנים אם שייך לאביהם כשזנם. והכא נראה דשייך להם דהא שבת שייך להאב לכ"ע ואכמ"ל בזה. עכ"פ בנ"ד הרי יש לנו דעת הרשב"א בתשובה ח"ב סי' שצ"א שאם יש להם נכסים פטור מלזונם. וגם דעת הר"ן שאם מתה אמם פטור מלזונם והמגיה במל"מ פי"ב מה"א כתב דכ"נ מדברי הרמב"מ שם. ובפרט שהוכחנו אשר היכא שמתה אמם ויש להם נכסים כ"ע מודו שפטור. וגם דאפשר שלא תקנו בכה"ג. ולזה נראה ברור בנ"ד שיזונו מנכסיהם דבלא"ה התקנה הזאת לא נתפשטה כ"כ ואין מבורר לנו באיזה אופנים קבלוה הקהלות. ומ"ש כת"ר דכיון שנשאת ע"ד התקנה הוי זה חיוב מדאורייתא. הנה אי נימא דבכה"ג לא תקנו וכמש"ל ממילא נימא דאדעתא דהכי נישאת. ויש להאריך בזה אך אכ"מ באשר בלא"ה נלע"ד דבנ"ד יזונו מנכסיהם כמש"ל. ואף עד שש ומכ"ש אחר שש שאינו חיוב גמור רק שאם אינו זן הוא אכזר כדאיתא בש"ס. וא"כ כשיש להם נכסים אין שייך זה: