דברי מלכיאל ה קכה

נכתוב שם הטפל. ועוד דהא היה יכול המסדר בנ"ד לברר אם נקרא כן במקום הכתיבה וא"כ לא הוי מקום עיגון. אבל באמת בלא"ה כשר הגט דהא כתב בסה"ג סי"ח שהבעל נאמן להגיד את שמו הטפל ובנ"ד הוי שם טפל. ואף שבמקום כתיבה אומר שקוראים אותו רק בשם זה. מ"מ כיון שעיקר שמו הוא אהרן מיכאל הוי שם אהרן רק שם טפל. וגם דהא שם מקום כתיבה קי"ל דהוי טפל לשם שבמקום נתינה והנה בפוסקים סי' ק"כ לא נזכר שיהא נאמן על שמו הטפל והאחרונים לא כתבו טעמו של סה"ג בזה. ובברכת המים כתב הטעם שכיון שאנו יודעים עיקר שמו אין לחוש לרמאות בזה. והוא דחוק קצת. ואפשר לומר הטעם שאין בזה חשש שיוציא אח"כ לעז ופסול על גט זה כי הלא א"א לברר אח"כ כלל שאין לו שם טפל זה דהא מנהגינו לכתוב בגט כל שם שיש לו בשום מקום בעולם. וא"כ הרי אפשר שקוראים אותו בשם זה באיזה מקום. משא"כ שם העיקר אפשר לברר אח"כ ששינה את שמו לפסול את הגט. לזה אינו נאמן בעצמו. רק אם אומר שבמקום פלוני נקרא כן לא שייך זה ואקצר באשר כי פשוט בנ"ד שהגט כשר: סימן קסא

בדבר הגב"ע ששלח לי אודות האשה שבעלה הלך למרחקים זה איזה שנים ויצא קול עליה שהרתה לזנונים והעידו שני עדים שראו בטנה גדול כמעוברת. ואחר הלילה שיצא הקול שילדה ראו כי נתקטן בטנה והיתה שופעת דם. וגם איש שלן בביתה בלילה ההוא שמע שצעקה כל הלילה כמו מחמת חבלי לידה. וגבה עדות שלא בפניה בשביל שהיתה בביתו בלילה הקודמת. וכשראתה ששלח מעכ"ת אחר העדים ברחה: והנה לאוסרה על בעלה עדיין אינו מספיק כי היה צריך להתרות בה שתבוא לב"ד ושאם לא תבוא יגבו עדות שלא בפניה. ומה שברחה מביתו בלא"ה אינו כלום כי בלא"ה אין מקבלין עדות בלילה וגם כי לא הגידו לה שיגבו שלא בפניה ולבד זה הלא צריך לגבות עדות בפני הבעל ג"כ. ובגלל הדבר שראו כריסה גדול יעיין נא כת"ר בנב"ת חאה"ע סי' כ' שיש לפקפק בזה ודבריו ברורים. ואף דהתם הגידה אמתלא שזה מחמת עצירת הוסת. וכתבו הפוסקים ביו"ד סי' קפ"ה ס"ג שצריך להוציא האמתלא מפיה ובנ"ד לא הגידה האשה אמתלא זו. נראה דהיינו רק גבי שוויה אנפשה חד"א דכיון שעשתה עצמה חד"א וחוזרת בה צריכה בעצמה להגיד האמתלא. אבל בנ"ד שאמרה לפני מעכ"ת ששקר הדבר ממילא אין לאוסרה כיון שהעדים העידו בעדות שאינו ברור ויש לתלות בענין אחר. ועכ"פ לגבי הבעל שפיר י"ל אמתלא זו. ואף אם היה מבורר שהיא מעוברת עדיין י"ל שנאנסה מאחד ולא נאסרה על בעלה. אך בנ"ד אין שייך זה כיון שהכחישה הדבר לגמרי והאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. וגם בלא"ה כבר כתב הנו"ב סי' י"ד שצריך דוקא שתאמר שנאנסה והבעל מחזיקה בכשרות ומאמינה יע"ש ובמק"א הארכתי בזה. אך בכ"ז שהדברים ניכרים שהאשה הנ"ל נטמאה כבר כתב הנו"ב שם סי' כ' שראוי לומר להבעל שמצוה שיגרשנה יעו"ש לזאת ישתדל מעכ"ת לחקור אולי ימצאון עדים על ענין זה ונוכל לברר הדבר ע"פ ד"ת ויתרו בה ובבעלה שיבואו להיות בעת הגב"ע. ואם לא יתברר הדבר יאמר לבעלה שמצוה לגרשה וכנ"ל: סימן קסב. כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' מו"ה יהודה ליב נ"י אבד"ק סטאשוב

ע"ד בעל ואשתו שקנו בית ביחד ונכתב על שם שניהם כחוק המדינה ומתה האשה אם הבעל יורש את חלק אשתו וכן נסתפק אם. מהני מה שכותבים בדיניהם כתובה לפני הקדושין. לא הבנתי שאלתו כי מדוע לא יירש חלק אשתו דהרי לא סילק א"ע מירושתה ונהי שאינו יכול לכוף את יורשי אשתו שיכתבו לו את חלקה בדיניהם אבל אם אינו דורש מהם שיכתבו בודאי הוא יורש חלקה. וכן הכתובה שנכתבה בדיניהם בודאי מהני ואף שלא נכתבה כנוסח הדרוש ע"פ ד"ת מ"מ לא גרעא מחוב בעלמא וכ"כ המבי"ט ח"א סי' ש"ט דלא גרעא מחוב דעלמא שמחוייב לקיים כל התנאים הכתובים שם. ומ"ש מעכ"ת דבמבי"ט שם מבואר שאין הבעל יורשה בכה"ג משום דאזלינן בתר דינא דמלכותא ז"א דשם מפורש דאיירי שבמקום ההוא היה כן המנהג שלא יירש את שלה כשנכתב זה בדיניהם והתם איירי ג"כ שהיה מפורש שיהיו הנכסים שייכים להיורשים הראוים לירש. וכתב המבי"ט דזה קאי על היורשים שראויים לזה בדיניהם ולא בדיננו כיון שנכתב השטר בדיניהם בודאי היתה כן כוונתו. ונראה דזה שייך רק כשנכתב אצל הערכי שלהם שבודאי כוונתו בלשונו שיהי כפי דיניהם. אבל כשכותב כתב בלשונם שפיר י"ל שכוונתו על דיננו כי השטרות נכתבים בכל לשון. ועכ"פ אצלינו שאין מנהג כזה בודאי שהבעל יורשה ורק היכא שיש זרע קיימא כתב הפ"ת סי' נ"ג שאצלינו נוהגים כתקנת סלוצק שהנדוניא שייכת לזרעה ע"ש. ובאשר לא ביאר מעכ"ת פרטי שאלתו בזה אקצר: סימן קסג

ע"ד שנשלח לו מחרבין כתב מאחד ממחנו שממנה את פב"פ או פב"פ שיכתוב גט לאשתו ופב"פ ופב"פ שיחתמו על הגט ופב"פ שיתן הגט לאשתו וכתוב בכתב שאמר כן בפירוש וחתם ע"ז וחתימתו קיימו הרב דשם ותרי דעמיה וחפץ לדעת דעתי אם יכולים לסדר גט על סמך כתב זה כי אין בעירו מי שיקיים חתימת הדיינים דשם והאריך בזה בדברים נכונים. והנה אני ראיתי בו תיוהי טובא. חדא שלא הזכיר את מקום דירת האנשים האלה וא"כ אין מבורר את מי מצוה כי אולי כוונתו לאנשים כאלה הנמצאים במקום אחר כי בכל העולם בודאי יש לחוש לשני יב"ש. שנית שכתוב שממנה את פב"פ או את פב"פ ומשמע שכוונתו שעושה לשליח רק את האחד שיתרצה לכתוב ולא את השני ויש לחוש שזה תלוי בברירה שהוברר הדבר למפרע. שלישית שלא הזכיר שם אשתו ומקומה ויש לחוש שמא יש לו אשה אחרת במקום אחר ואף שכתוב שם אשתו ביני שיטי מ"מ לא קיים את זה בסוף השטר. רביעית שבקיום ב"ד נזכר רק שזהי חתימתו אבל לא נזכר שאמר כן בפניהם. חמישית שלא נזכר שם שמצוה להם שישלחו כתב זה למקום הסופר והעדים והשליח. וא"כ יש לחוש שמא נמלך ולא שלחו רק אחר מצא הכתב ושלחו וכעין מ"ש הרד"ך בבית י"ט ואף שהרב דשם כותב שהוא שולחו ובודאי לא יעשה שלא כדת מ"מ הרי אינו רק אחד

והנראה בזה דהנה לנמלך נלע"ד שאין לחוש דכיון שנתקימה חתימתו נראה מזה שכיון באמת לצוות לגרש אשתו וכעין הא דאיתא בב"מ (דף י"ח) דלוה לא מקיים שטרו כי כ"ז שאין ממש בשטר אינו מקיימו והכא שקיימו מוכח שרצה לשלחו. ואף שעדיין י"ל שבשעת הקיום רצה לשלחו ואח"כ נמלך וע' ח"מ סי' ס"ה סי"א וגם די"ל שהוא לא ידע כלל שמקיימים חתימתו רק הרב דשם קיים מעצמו החתימה הוא ותרי דעמיה. אכן בנ"ד שמבואר בכתב שקיבל על עצמו בשבועה שלא לבטל זה כבר כתבתי בחיבורי שם בשם המבי"ט שאין לחוש לנמלך. וגם כי ממכתב פאסט ששלח המגרש לביתו ניכר שלא נמלך ושהוא צוה לשלוח את הכתב וכמ"ש גם מעכ"ת. ונראה שיש לסמוך על הרב ששלח הכתב כי