דברי מלכיאל ה קכא

סמוכה לה. וע"י התפיחה היתה הגבשושית מתרחקת מהגומא ולא מתקרבת כיון דחזינן שהגומא לא נתפחה כ"כ עד שתהי גבוהה כמו כל הראש. ומה שיש לדון בזה דהנה שומא מפורש בש"ס ופוסקים דלא הוי סימן לפי שמצויה בבן גילו וגם עשויה להשתנות אחר מיתה. ונחלקו אחרונים אי שומא הויא בליטה על הגוף או רק שינוי מראה וע' נוב"ק סי' נ"א ושאר אחרונים ולפי מה שפירש"י שהוא ווארצל שקורין ורוא"ה מבואר שהוא בליטה על הגוף. ולפי מה שפירש תרגום ירושלמי על שאת שומא משמע שהוא שינוי מראה. ובנדה (דף כ"ב ע"ב) איתא שומא יש לה בתוך מעיה משמע שהוא כעין בליטה. ולפ"ז י"ל שהגבשושית הזה היינו שומא דאיתא בש"ס דלא הוי סימן. אכן מלשון יתרת שנכתב בשאלה משמע דהוי כמו תלתל בשר וזה אינו מצוי כ"כ כמו שומא. והבליטות שקורים שומא הם בולטות מן הגוף אבל אינם כתלתל ויתרת. ועוד דהא כמה פוסקים כתבו דאף בשומא מהני כשאומרת מקומה בצמצום גמור ע' ב"ש סקע"א ונו"ב שם ומה"צ סקצ"ה. ואקצר באשר נראה ברור דהא דנ"ד לא הוי שומא הנזכרת בש"ס ופוסקים. וממילא דהוי ס"מ כיון שצמצמו המקום וכמ"ש הפוסקים בסכ"ד גבי רושם. וכן הוזכר באחרונים הובאו בפ"ת שם שיתרת הוי ס"מ אך לא ביארו איך היתה היתרת. וכן קיי"ל בסי"ז סכ"ד דגבשושית על החוטם הוי סימן מובהק. ולא חששו שמא היינו שומא

והאצבע הזקוף נראה ג"כ דהוי סימן מובהק שזה אינו מצוי כלל. וכן קיי"ל בסי' י"ז סכ"ד דחוטם עקום הוי סי' ואף המה"צ שכתב בסקצ"ט דגרסינן עמוקה. מ"מ נראה דהוי ס"מ דמאי שנא עמוק מעקום. וגם התה"ד סי' רכ"ד למד דין זה מגבשושית על החוטם וכ"כ הפ"ת שם. ואף דבב"י הביא בשם הרד"ך דרושם על אצבע עקום הוי סימן מובהק משמע שהעקמומית לא הוי ס"מ. צ"ל שהיה עקום רק מעט וכמ"ש הרמ"א שם גבי חוטם. וכ"כ הבאה"ט סקע"ד בשם המקור ברוך דפיו עקומה הוי סימן. וכ"כ הפנ"י סי' ז' באצבע עקומה ברגל הוי ס"מ. ולפי הנראה אף אי נימא שאצבע עקום הוי מצוי קצת מ"מ אצבע זקוף אינו מצוי כלל. ובפרט בנ"ד שהגידו איזה אצבע בצמצום. ולחוש שנעשה אח"מ. הנה דברתי עם רופא מומחה ואמר שא"א שיהא זה אח"מ. ואף שלפעמים מתקשה מחמת קור. מ"מ כשיתחמס מעט יהא האצבע נכפף כדרכו. ובנ"ד ראו זו גם בשעת הטהרה שכבר היה בבית וגם דהא אז עדיין לא היה הקור גדול כ"כ. ומה שמראה האצבע היה אדום נראה שאין זה שינוי כיון שנקלף העור וידוע שכן הטבע שהבשר מראהו אדום וע' חולין (דמ"ז ע"ב) ובפוסקים ביו"ד סי' ל"ח

וחסרון שינים אף דנראה דלא הוי סימן. מ"מ הכא שאמרו שנשארו שני שינים מלמעלה. נראה דבכה"ג הוי מנין סימן וגם הגבלת מקום השינים. וכ"כ הח"ס סימן פ"ו על מ"ש בסי"ג סכ"ד שינים גדולים לא הוי סימן דמ"מ הוי מנין סימן אם אמר כמה שינים גדולים היו לו אם רק אין מצוי ששינים אלו יהי גדולים יותר מהשאר. ואף אי נימא שכל סימנים הללו אינם רק סימנים אמצעים. מ"מ כבר כתבו כמעט כל האחרונים שאיזה סימנים אמצעים מצטרפים להיות סימן מובהק. וכן מסתבר דאיך אפשר שיזדמן עוד אדם שיהיו בו כל הסימנים הללו יחד. ואקצר באשר כבר האריכו האחרונים הרבה בזה. ועוד יש לצרף בנ"ד שיטת מהר"ל מפראג ועוד אחרונים דע"פ סימנים אמצעים בגופו עם טב"ע בבגדיו יש להתיר את אשתו. וגם סברת הח"צ סי' קל"ד דהויא נפילה דיחיד. ולזה אין לחוש שהשאיל או שמצא את בגדיו איש שיש לו סימנים כסימניו וטב"ע של פניו יהא כמותו. וזה ודאי דבר זר לחוש לזה וגם יש לצרף שיטת הפוסקים דס"ל דחשש שאלה הוי רק דרבנן וסימנים אמצעים הוי ג"כ דרבנן שלא לסמוך עליהם ובדרבנן ל"ח לשאלה כמ"ש כמה אחרונים וכמ"ש הפ"ת סקצ"ה. ולפמש"ל דבנ"ד שהיה בעל מרה שחורה יש לחוש יותר י"ל דהוי חשש דאורייתא כי אין שייך בו חזקה שאינו משאיל בגדיו כיון שאין בו דעת שלימה. ומה שלא נמצא בכיסו זהב כמו שאמרה אשתו. אין מזה ראיה שאינו זה כי אפשר איבדו בעצמו כיון שהיה בעל מרה שחורה אי שהא"י שמצאוהו לקחו הזהב והחזירו את הכיס למקומו ועוד יש לדון בזה ע"פ סוגיא דב"ק (דף ק"י) וע' חיבורי ח"ד סי' ק' שהארכתי בזה

והנה אין להאריך בזה באשר האחרונים האריכו בכל פרט וקשה להביא אומר מן החדש ועכ"פ הנני מסכים עם מעכ"ת להתיר את האשה מרים גיטל אשת אשר חיים ליבוש בע"ג ממחנו ויושיב ב"ד של שלשה ויתירוה: סימן קנז

ע"ד מי שאין לו בנים ואומרי' הרופאים שיוציאו ש"ז ע"י משמוש ויראו אם סיבת המניעה היא ממנו וידעו איך לרפאותו והאריך בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה

והנה לא אאריך בזה באשר כבר כתבתי בחיבורי ח"א סי' ע' ד"ה ועפ"ז שאין לעשות כן ובחיבורי ח"ב סי' קכ"ג הבאתי ג"כ דברי שאילת יעב"ץ סי' מ"ג ובחיבורי ח"ג סי' צ"א הבאתי הא דיו"ד סי' קצ"ו אשר מכל זה רוצה כ"ת להסתייע להקל. ובאמת משם אין ראי'. כי מ"ש השאילת יעב"ץ ראי' מיבמות (דע"ו) והבאתי זה בחיבורי ח"א שם. שא"ה דאיירי בכרות שפכה שאינו מוליד ואפשר שעליו אין איסור כ"כ להוציא ש"ז ואף דאיירי שם שנסתם מ"מ כל זמן שלא נתברר שנתרפא יש לו חזקת היתר מכבר. משא"כ בחשוכי בנים דשפיר אפשר שיוליד כי נזדמן הרבה פעמים שהולידו אחר כמה שנים. וע' חיבורי ח"ג ס"ס צ"א. ויש לחלק בין כרות שפכה שאינו ראו כלל להוליד למי שאין לו בנים שאפשר שיוליד ואקצר וצ"ל דאיירי שאין לו אשה דביש לו אשה המותרת לו כגון גיורת יכולים לברר בפשיטות ועוד דהתם א"א לו לישא אשה כלל ויבוא ליד הרהור והוז"ל ולזה התירו לו ע"ד אמרם מוטב שיחלל שבת אחת משיחלל שבתות הרבה וג"ז התירו רק רק ע"י גרם ולא ע"י משמוש שהוא מעשה בידים. אך י"ל דאפשר ע"י משמוש אין הבדיקה יפה. ויש למצוא סברא בזה ואין להאריך. ומהא דסי' קצ"ו אין ראי' דבמעי אשה שאני וקיל טפי כי היא אינה מצווה על השחתת זרע כמ"ש התו' בכ"מ ע' נדה (ד' י"ג). ומה שנתקשה כ"ת בדברי הב"ש סי' כ"ה סק"ב שכתב שאין איסור לשמש כוונתו פשוטה שרוצה להוכיח משיטת היש חולקין דמייתי שם שמותר שלא כדרכה ע"ש. אבל באמת לא דמי דשם הוי עכ"פ דרך תשמיש ודמי לקטנה ואיילונית ע' ס"ס כ"ג שם. ובלא"ה כבר כתבו האחרונים שהעיקר דאסור שלא כדרכה בהו"ז וע"ש בכנה"ג. ומהא דיבמות שכתב שיש לדחות י"ל כוונתו כמש"ל. ובאמת נראה דאף הך דיבמות (דף ע"ו) לא מיקרי גרם דכיון שמחמם א"ע דמי למשמוש כי ג"ז הוי חימום ויש לדמות להא דאשו משום חציו ע' סנהדרין (דע"ז ע"א) ודוחק לומר דזה מיקרי כח כחו. כיון שהוא בגוף אחד. ובחיבורי ח"א קצרתי כי לא רציתי להראות שום פנים להקל באשר הוא דבר חמור מאוד

ומ"ש כת"ר לדמות זה למחיקת השם שלדעת הרבה פוסקים מותר לצורך תיקון לא דמי כלל דשם ילפינן זה מקרא דלא תעשון כן לד' כדאיתא במכות (דף כ"ב) ושם איירי בדרך השחתה ולזה כתב הרמב"ם בפ"ו מהיסה"ת ה"ז דרק דרך השחתה אסור. ומה שכתב זה רק גבי מזבח והקדש ולא גבי מחיקת השם. נראה פשוט משום דזה מפורש ששורפים על המזבח עצי הקדש וכן כל הקרבנות וכן המזבח היו סותרים אותו כשהוצרכו לשאת את המשכן במדבר ממקום למקום וע' באחרונים ואכמ"ל בזה. וכן מצינו בע"ז שלזרוק אבן למרקוליס או לפעור אצל פעור אסור אף דהוי דרך בזיון משום שעבודתו בכך. אבל בנ"ד גוף הדבר יש בו איסור גדול וחזינן שחז"ל החמירו בזה מאוד אף ע"י גרם רחוק כמו להסתכל בבגדי