דברי מלכיאל ה קכ

מ"מ לפמש"ל שהחשש היא שפשט בגדיו. א"כ ממילא מי שלבשם נמצא אצלו גם הפאס שהיה בצלחתו. וחשש זה שייך גם ביתר הכלים שמצאו אצלו. ועפ"ז נדחה גם בנ"ד הסברא שאין מצוי שישאיל כל כליו. ונראה דאף למאן דס"ל דל"ח לשאלה מ"מ בכה"ג מודה שיש לחוש. דהא עיקר סברא דל"ח לשאלה הוא משום שכל שת"י אדם הוא שלו ושימכור אדם את מלבושיו ודאי דלא שכיח אבל הכא שקרוב הדבר שהפשיט מלבושיו כשירד לנהר שפיר י"ל שמצאם א"י אחד ומכרם לזה האיש שנטבע ושפיר הוי זה שלו כי קנה אותם בכספו. וחזקת מרא קמא נראה דלא שייך הכא דהא אף אם נתפוס שהנטבע הוא האיש אשר ליבוש מ"מ יצאו מחזקתו ובאו לרשות יורשיו שוב ראיתי בנו"ב סי' נ"א שהרגיש בסברא זו שאפשר השליך בגדיו מחמת שטותו. וכתב דמ"מ לא קנה האיש הזה דהא שוטה אין לו יאוש והפקר. וכתב דמ"מ יש לחוש שאח"כ נשתפה ונתיאש מבגדיו. אבל מ"מ יש כאן חזקת מרא קמא על הבגדים. ולענ"ד אין לחוש שמא נשתפה אחר שהשליך בגדיו שהוא דבר רחוק. אבל לפמש"ל שפיר יש לחוש שהפשיטן קודם שנטבע ושמצאם אחד ומכרן לזה ואח"כ הצילוהו מן המים כשהוא ערום ואזל לעלמא ובנ"ד נראה שלא היה שוטה כ"כ שלא יהא ממכרו ממכר ע"פ ד"ת רק שהיתה דעתו משובשת קצת. ואין להעמיד על חזקת שכלו שלא יטביע עצמו או שלא יפשיטו בגדיו. אבל מ"מ הפקרו הפקר. ואפשר שהמוצא עשה כדין שהכריז במקום שמצא או שהודיע לשכניו כדין עח"מ סי' ר"ס. וכשלא בא שום איש מכרם לאחר וכיון שמכרם כדין ממילא הוי שלו. וגם מ"ש מסברא דחזקת מ"ק לענ"ד ז"א וכמש"ל. ושם ראיתי שכתב שאם אמרו שהרושם הוא סמוך ללב לא מיקרי צמצום מקום ולא הוי ס"מ. ורק אם אמרו שהיה סמוך ללב לצד מעלה יש לדון דהוי ס"מ. ולכאורה הוא סתירה למש"ל דלמעלה מן הגומא לא הוי צמצום מקום. אבל ז"א דהא הנו"ב לא החליט זה רק כתב שיש מקום. לומר כן ע"ש. ועוד דשם העידו שהרושם סמוך ללב וזה הוי צמצום מקום אבל סתם למעלה לא מיקרי צמצום דאפשר שהוא רחוק הרבה ממנו לצד מעלה ולפ"ז לכאורה אין מקום להקל בנ"ד ובפרט שיש הכחשות ופקפוקים בדברי העדים כמש"ל

ועוד יש לדון בזה מהוועסטיל והמכנסים שהיו לו בביתו ממין זה עוד וועסטיל ומכנסים. ולזה לא מסתבר שימכרם דבכה"ג ידוע שרוצה אדם לזווגן וכעין דאמרינן בב"ב (דף נ"ח ע"ב) שאדם רוצה לזווגן. ואף דחזינן שלא הקפיד ע"ז שהרי לבש עתה הוועסטיל ממין אחד והמכנסים ממין אחר. מ"מ י"ל עכשיו היה שרוי בצער ולא הקפיד ע"ז ומ"מ חשב שביום שבת או יו"ט וכדומה יתלבש בהם כהוגן וכיון דליכא חשש מכירה נשאר רק חשש שאלה. ובזה יש חזקה מה שת"י אדם הוא שלו דחזקה אלימתא היא וכ"כ הנוב"ק סי' נ"א. אך בנ"ד שהיה בעל מרה שחורה אין שייכים כל הסברות הללו כי אין לו דעת שלימה להתנהג ככל בנ"א

עתה הגיעני מכתב מעכ"ת השני אשר כתב שהגב"ע ששלח אלי הועתק בטעות ותוכן הדבר כי הלך האיש מביתו ברגליו ולא בעגלה. ושמו נקרא בפי כל אשר בע"ג ושכפר ליסיף סמוך ממש ליעדלינסק וכתוב שם שהעדים והאשה באו לכפר הנ"ל. וראובן הגיד שהמטפחת היתה על פניו. וששאר האצבעות היו כפופים מעט והיו יכולים לכופפם כפי שירצו וראובן אמר שלא שם לב לראות אם הוסר העור מעל האצבע. ושהפאס הוציאו הא"י מצלחתו. וראובן הוציא הכיס והסכין קטן והכל היו לחים. וישראל מאיר הגיד ג"כ שם האיש ושהכירו שהוא זה וגם מצאו כיס גדול אצלו. רק לא היה שם זהב. והאשה אמרה שהיה אצלו זהב. וגם כותב שבשעת הטהרה היה לבוש בבגדיו וצ"ל דהיינו קודם התחלת הטהרה ושאשתו והעדים אמרו שהכירוהו בטב"ע. וכן הכירו בטב"ע את המכנסים והט"ק והוועסטיל והמנעלים. והגבשושית היתה למעלה מהגומא סמוך ממש להגומא. ועל חוטמו לא היתה שום חבלה רק אוף גישארצט ואיין גיפלאשצעט

ונבוא לבאר לפי דבריו אלה. והנה מה שהכירוהו בטב"ע אין להעמיד ע"ז כיון שראוהו ביום השני להוצאתו מן המים ובפרט שנתפח פניו ובזה כל הפוסקים ס"ל שא"א להכירו בטב"ע ע' אה"ע סי' י"ז סכ"ו ואחרונים שם ואין להאריך בזה ואנשי יעדלינסק שראוהו תיכף הרי אמרו שלא הכירהו רק יש לדון בזה שאם היה יודע בפרטות את צורת חיתוך אברי, פניו ומכירם עתה היטב לא גרע זה מסימנים בגופו. ואף שאפשר שע"י התפיחה נשתנה קצת תואר אברי פניו. בכ"ז ודאי דלא אתרמי שישתנה ממש לצורת אותו האיש בכל אברי פניו וכמ"ש כל האחרונים שהרבה סימנים אמצעים הוי כסימן מובהק לפי שא"א שיזדמנו כל הסימנים הללו באיש אחד. ועוד נראה דהא העדים רואים שנתפח פניו ומכירים שכל אבר שלו הוא כמו שהיה בהאיש אשר בע"ג רק שנתפח א"כ הוי שפיר לכל הפחות סימנים אמצעים. ואף אי נימא שצורת אבר אחד מצוי כן בהרבה אנשים. דודאי מצוי שיזדמן בהרבה אנשים שיהא צורת פיהם ומדתו שוה. אבל שיהיו רוב צורת אברי הפנים שוים הוא דבר רחוק והוי סימן מובהק ואף אחד מאלפי אלפים לא יזדמן כן. והתפיחה גורמת רק לשנות את הטביעת עין בצורת האדם שלא יוכלו להכירו כ"כ אבל לצורת חיתוך פרטי אבריו לא שייך זה ולא אאריך בזה באשר בנ"ד לא הוזכר שיגידו העדים שמכירים צורת חיתוך אבריו בפניו או בגופו רק כתבתי מה שיש להעיר בזה להתלמד למקום אחר. ועל הכרת הבגדים אין להעמיד כמש"ל דהרבה אחרונים חששו לשאלה אף בכל בגדיו ומכ"ש בנ"ד שהיה בעל מרה שחורה. ועוד יש לדון בנ"ד ע"פ שיטת הרא"ש פ' האשה שלום והובא בטור סי' י"ז שאם לא ראו הטביעה שפיר יכולים להעיד עליו בטב"ע דכיון שלא ראו הטביעה לא יאמרו בדדמי ובנ"ד לא ראו הטביעה. ובמה"צ הביא כן בשם הר"ח. ואקצר בזה באשר רוב הפוסקים חולקים על שיטה זו אבל עכ"פ יש כאן צירוף לזה. ועוד יש לדון בזה דהכא לא ראה שום איש מישראל בשעה שהוציאוהו מן המים והא"י אינם נאמנים בזה להחמיר וא"כ שפיר יש להתירה ע"פ העדים שמכירים אותו בטב"ע דמאן לימא לן שנטבע שמא מצאוהו הא"י באיזה מקום. רק מחמת שיראו לומר שמצאוהו שלא יאמרו שהם הרגוהו. לזה אמרו שמצאוהו במים ושפכו עליו מים שיהיו כליו לחים. אך לפ"ז יש לחוש שמא כבר שהה ג' ימים אחר מיתה ואין מעידין עליו בטב"ע. ואף לשיטת המקילים בספק שהה ג"י. מ"מ הכא יש כאן ס"ס שמא נטבע במים ואין מעידים עליו בטב"ע. ואף אי נימא שלא נטבע מ"מ שמא שהה ג' ימים אחר מיתתו והוי ס"ס לחומרא ואף שי"א דלא מחמרינן בטביעה שיראוהו לאלתר רק אם לא עברו ג"י ממיתתו מ"מ בנ"ד דחזינן שנתפח נראה דכ"ע מודו. ובפרט דמסייע לזה חזקת א"א וחזקת חיים של האיש אשר בע"ג. ועוד נראה שע"פ התפיחה יש להכיר אם נעשה זה מטביעה. ועכ"פ שיטת הרא"ש והטור יש לצרף בנ"ד אבל אין להתיר נגד דעת רוב הפוסקים החולקים עליו. ויש לדון בזה ע"פ שיטת ר"ת שמתיר אף לאחר ג"י אם אין בו חבלה ואקצר

אכן יש לדון להקל ע"פ הסימנים. כי הגבשושית נראה דהוי סימן מובהק דהוי כנקב בצד אות פלוני כיון שהגידו שהשומא סמוך ממש לגומא שבעורף וכמ"ש הנוב"ק סי' נ"א שצמצום מקום בכה"ג הוי סימן מובהק. ואף שכתבו קצת פוסקים שאחר ג"י יש לחוש לשינוי גם בסימנים מובהקים מ"מ הרי כתבו שהכל לפי ענין הסימן. ובנ"ד לא שייך לומר שתתהוה גבשושית לאחר מיתה. ומ"ש הנו"ב שם שאפשר שישתנה מקום הסימן ע"י מה שנתפח הבשר. הנה לענ"ד יש לדחות זה דהא כל הבשר נתפח וא"כ שוב הוי באותו מקום כמו בחייו ויש לדחות. אך בנ"ד על הגולגולת אין דרכו ליתפח כי אין שם בשר. וגם כי הרי הגומא שבעורף ניכרת לפנינו והגבשושית