דברי מלכיאל ה קיא

גיפס ובאופן כזה לא יוכלו למולו בזמנו כשיהי הרגל בגיפס ואם לא ישימו כעת הרגל בגיפס יצטרכו לחכות עד שיתרפא מן המילה ואז כבר יתקשה עצם הרגל ויהי קשה להישיר הרגל. כן אומר הרופא. ונסתפק מעכ"ת אם מותר להשים רגלו כעת בגיפס שעי"ז תדחה המילה שלא יוכלו למולו בזמנו וחפץ לדעת דעתי בזה ובאשר אנכי טרוד כעת אשיב בקוצר

והנה גוף הדבר מה שאפשר שתשאר רגלו עקומה ע"י המילה אין מקום לדחות בשביל זה מילה בזמנה דזה לא הוי אף סכנת אבר ואף בסכנת אבר קיי"ל באו"ח סי' שכ"ח סי"ז שאין דוחה שבת במלאכה דאורייתא והרבה פוסקים ס"ל שם דאף בדרבנן אינו דוחה ע"ש. אך הכא י"ל דכיון שבשעה שחובשים רגלו לא הגיע עדיין זמן המילה ורק אח"כ לא יוכלו למולו מפני הסכנה דשרי וכמ"ש הריב"ש סי' ק"א וכן קיי"ל באו"ח סי' רמ"ח ס"ד שמותר לצאת קודם שבת למקום שידוע שיהא מוכרח לחלל שבת מפני הסכנה ולדבר מצוה מותר לצאת אף בע"ש ע"ש וכ"כ הש"ך ביו"ד ס"ס רס"ו להלכה והיינו משום דבשעה שיוצא אינו עושה שום איסור ובשבת כשיהי חשש סכנה יהא מותר לחלל שבת. וה"ה הכא בנ"ד עכשיו אין איסור לחבוש רגלו ואח"כ תדחה מילתו ע"פ דין מפני הסכנה וי"ל דבנ"ד מותר לחבוש רגלו אף בפחות מג"י קודם יום שמיני דזה הוי ודאי דבר מצוה לרפאות רגלו שלא יהי כל ימיו בעל מום וגם שלא יהי לו כ"כ צער בשעת החבישה וכדברי הרופא. והמג"א שם סקי"ד הביא דברי המהריב"ל ח"ב סי' נ"ג שהחמיר שלא לצאת למקום שיצטרך לחלל שבת. אבל באמת לא החליט שם כן רק כתב שאפשר לא התירו רק להפליג בים שאפשר שינוחו בשבת באיזה נמל וכן לצור על עיירות של נכרים מותר כי אפשר שיכבשם קודם שבת ואף שהדבר רחוק לפי דרך הטבע בכ"ז כיון שהוא אפשרות התירו אבל לצאת למדבר גדול שבודאי יצטרכו לחלל שבת מודו דאסור. וא"כ גם בנ"ד הרי אפשר שיתרפא עד זמן המילה והרופא יתן רשות אז למולו ובאמת דברי המהריב"ל שם צ"ע דגם במדבר אפשר שיפגוש על יום ש"ק שיירא גדולה עם כלי זיין ויוכלו לשבות שם יחד. וגם דיוקו שם צ"ע ואכמ"ל בזה. ואף שהרדב"ז ח"ד סי' ע"ז כתב לחלוק על הריב"ש והוכיח שהרמב"ם ועוד פוסקים ס"ל שאסור לצאת למקום שיצטרך לחלל שבת מ"מ נראה שמודה בנ"ד שלא יצטרכו לעשות עבירה בפועל רק שלא יוכלו למולו. ועוד דהא כתב המחה"ש סי' תמ"ד שדעת קצת פוסקים שמצות מילה בשמיני הוי על האב. ובנ"ד אין האב עושה דבר לבטל מצוה זו רק הרופא חובש רגל התינוק והאב גורם זה רק במה שאינו מעכב את הרופא מלעשות זאת בזה נראה ודאי דשרי. ואף אם הרופא הוא ישראל י"ל ג"כ דשרי לדעת הסוברים דמילה בשמיני חלה רק על האב וע' חיבורי ח"ד סי' פ"ז בזה ובלא"ה כבר דחה הא"ר סי' רמ"ח סקי"ב את דברי הרדב"ז וכתב שהעיקר כהריב"ש וכהטוש"ע

ולכאורה יש להביא ראיה מהא דאיתא ביבמות (ד' ע"א ע"ב) שישראל לא מלו במדבר משום חולשא דאורחא וקשה דא"כ האיך הלכו לכתחילה למדבר כיון שידעו שעי"ז ידחו מצות מילה בזמנה. אבל באמת ז"א דהתם נצטוו ע"פ הדיבור לילך למדבר וכן איתא בנדרים (דף ל"א ע"ב) גבי מרע"ה שהוצרך ללכת למצרים ולזה לא מל את בנו ואיתא שם אמול ואשהה ג"י הקב"ה אמר לי לך שוב מצרים. וה"ה הכא היה זה בשביל שנצטוו ע"פ הדיבור. ובזה מיושב מה שקשה למה לא מלו בעת חנייתן. ולפמ"ש א"ש דבכל יום היו יראים שמא יעלה הענן ויצטרכו ללכת הלאה ע"פ הדיבור ויהא סכנה וכדאיתא בנדרים שם אמול ואצא סכנה היא. ולכאורה יש להביא ראיה מנדרים שם להיפוך דאיתא שם (ד' ל"ב ע"א) שנענש מרע"ה על שנתעסק במלון תחילה ופירש"י שהיה לו להתעסק במילה תחילה ואותו מלון היה סמוך למצרים דלא היה סכנה והתינוק לא היה באותה שעה אלא בן ח' ימים. וקשה למה פירש כן דהא אף אם כבר עברו שמונה מ"מ מוטל עליו למולו ושהויי מצוה לא משהינן וצ"ל דמשמע ליה דקאי על המשנה דמפרש גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות ושדוחה שבת ונגעים וכ"ז קאי על מילה בזמנה. ולכאורה קשה דהא מדקאמר שם בש"ס אמול ואצא סכנה היא משמע שכבר היה בן ח' קודם שיצא ודוחק לומר דרישא דסוגיא וסיפא פליגי במציאות. ועכצ"ל דהכוונה בש"ס דכיון שידע משה שיגיע יום שמיני בדרך ולא יוכל למולו היה לו למנוע מלילך עד שיגיע יום שמיני וימול אותו ומשני דסכנה היא ומוכח מזה דאף שעכשיו עדיין לא הגיע זמן מילה מ"מ כיון שעי"ז יתבטל מצות מילה בזמנה אסור לו לצאת לדרך. אבל ז"א דא"כ טפי הו"ל לשנויי הקב"ה א"ל לך למצרים וכדמשני בתר הכי דהא משמע שהקב"ה א"ל שילך תיכף וקמי שמיא גליא שיש לו בן למולו וכ"כ בשטמ"ק שם. ועוד דכיון שהגיע סמוך למצרים ביום שמיני שלו וכפירש"י א"כ היה מותר לצאת לכתחילה וגוף פירש"י צריך ביאור ואכמ"ל בזה

ובשבת (דף ק"מ ע"א) ובטש"ע סי' שכ"א סי"ח איתא שתה חילתית לכאב הלב יום ה' ועש"ק מותר לו לשתות גם בשבת אף שיצטרך לעשות מלאכה דאורייתא מפני שסכנה הוא לו ולא בארו הפוסקים אם מותר לכתחלה להתחיל לשתות ביום ה' ולשון הפוסקים משמע דרק בדיעבד שרי אך י"ל שהעתיקו הדין כמו שהוא בש"ס ובש"ס שם הוא מעשה שהיה ע"ש. ובאמת י"ל דשרי אף לכתחילה דהא ודאי הוי זה דבר מצוה לרפאות א"ע אף מחולי שאב"ס ובדבר מצוה שרי להתחיל אף בע"ש כדקיי"ל בסי' רמ"ח ס"ד וכמש"ל ולפי הגירסא שבש"ע שם שצריך לשתות חילתית ז' ימים מוכח שמותר לכתחילה אף שיחלל שבת דהא ז"י א"א בלא שבת ואי נימא שאסור א"כ הוי להש"ס לפרש זה ולמה הביא הש"ס שם רפואה זו התם. ואף שקצת אחרונים כתבו להגיה בש"ע שם ג"י. מ"מ הרי כתב הא"ר שם שאין להגיה כי נראה שכן היתה גירסתם בש"ס. ועכ"פ מדעת האחרונים דס"ל שאין זה ט"ס בש"ע ולבוש מוכח דין זה כנ"ל. והתם עכצ"ל שהמחלה אינה מסוכנת ורק כיון ששתה שני ימים הוי סכנה דאי נימא שיש בו סכנה א"כ שרי בלא"ה לחלל שבת בשביל זה ודוחק לומר דרק כששתה שני ימים הוי סכנה כשלא ישתה ביום השלישי אבל אם שתה כבר ג' או ד' ימים שוב אין סכנה כשיפסיק יום אחד. אכן מלשון הש"ע שכתב ששתה יום ה' ויום ו' משמע דרק שני ימים. ואף דבש"ס ג"כ איתא כן י"ל דשם המעשה היה כן משא"כ לדינא ויש להאריך בזה

ולכאורה ילה"ר מהא דאיתא בגיטין (דפ"א) שהיו מכניסין פירות דרך גגות לפוטרן מן המעשר אלמא שהיו גורמים לפטור א"ע ממ"ע דהפרשת תרומ"ע. ויש לדחות דשם אם ישאר הדבר כמות שהוא לא יבוא לידי חיוב כל זמן שלא יראה פני הבית משא"כ הכא שאינו רק מחוסר זמן והחיוב יבא מאליו ולמכור תבואה תלוי במחלוקת הפוסקים מתי לקוח פטור ע' תו' ב"מ (דף פ"ח ע"א) ד"ה תבואת ובכורות (דף י"א) ובמהרי"ט אלגזי שם. ועוד יש להביא ראיה מהא דאיתא בפסחים (דף ע' ע"ב) שבן דורתאי פירש לדרוס ופירש"י שם כדי שיופטר מלעלות לרגל ולהקריב פסח וחגיגה אלמא שמותר לפטור א"ע מלעלות לרגל. אך י"ל דס"ל דכיון שלא היה יכול להקריב קרבן חגיג' כדין לזה יותר נכון לפטור א"ע ממצוה זו ויש לדון עוד בזה מהקנאת חלק בבהמה לנכרי כדי לפטור מבכורה וע' בכורות (דף ג' ע"ב) דכלאי חיותא דרב מרי וע"ש בתו'. אך לא דמי לנ"ד דשם צריך הולד להשתנות מעובר לבהמה וגם דבנ"ד הוי מצוה להציל מן הצער שיהי לו אח"כ כשיתקשו עצמותיו ויצטרכו לישר רגלו ומכ"ש אם לא יוכלו לישר רגלו ויהי כל ימיו בצער. וע' מנחות (דף מ"א) דאמר מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא וכו' מצות ציצית מה תהא עליה משמע שמחוייב אדם להביא א"ע לידי חוב מ"ע. אבל כל זה כשאין טעם וצד מצוה בזה שפוטר א"ע ממצוה זו.