דברי מלכיאל ה קי

(דף נ"ב) ובכ"ד וכן איתא בירושלמי שם ובפוסקים דלתוך שלו מותר לפנותו אף ממכובד לבזוי מפני שערב לו להקבר במקום אבותיו משמע דקאי על גוף הקבר כמש"ל דאי נימא דאיירי שאבותיו לא היו הגונים כ"כ הו"ל לפרושי בהדיא [וצ"ע באמת בכה"ג אי ניחא ליה להקבר אצל אבותיו ואכמ"ל בזה] ואם הנקברים אצל הש"צ נקברו במקום שפל בשביל שלא שמרו תו"מ כראוי אזי פשוט שמותר לפנותו דהא אסור לקבור צדיק אצל רשע ואף חסיד אצל צדיק או רשע חמור אצל רשע קל אסור כדקיי"ל בסי' שס"ב. ובזה מותר לפנות וכדאיתא בסנהדרין (דף מ"ו) שכשנתעכל הבשר מפנים את העצמות וקוברים במקומם דכיון שנתכפר הו"ל כצדיקים ע"ש. ואף אם גם בנ"ד כבר נתעכל הבשר של הקבורים אצלו בכ"ז לא דמי למי שהיה צדיק בחייו ומי יודע מדריגת חטאם וגם דהא ודאי יקברו שם עוד מתים כאלה ואי נימא דכל שנתעכל הבשר דינו כצדיק א"כ יהא אסור לקבור אצלו מת אחר שהיה בחייו במדרגה אחת עמו וזה לא מצינו ועכצ"ל כמש"ל. והא דסנהד' (דף מ"ו) היינו דאף שהנידונים בב"ד צריך לקוברם בביה"ק מיוחד. מ"מ כשנתעכל הבשר מותר לקברו במקום אחר אבל גם שם אין קוברים אותו אצל מי שהיה צדיק בחיו וע' חיבורי ח"ב סי' צ"ה בזה. ונלע"ד דודאי שרי בכה"ג לפנות כדי לקברו אצל צדיק שכמותו וכ"מ מעובדא דאלישע

ולזה בנ"ד נלע"ד שאם האנשים הנקברים אצל הש"צ הלז היו יראי ד' ושומרי תורה כפי ערך הש"צ הלז רק שהיו עניים ובשורה שרוצים לקברו כעת קבורים אנשים שהיו עשירים ודאי שאסור לפנותו והאדם מכבד את המקום ולא המקום את האדם. אכן אם האנשים הקבורים אצלו כעת אינם דומים לו במדריגת יראת ד' והאנשים הקבורים בשורה שרוצים לקברו עתה היו יראי ד' כפי ערך הש"צ הנ"ל או אף יותר ממנו אזי אף שאין זה במדריגת צדיק אצל רשע בכ"ז לענ"ד יש להתיר לפנותו ולקברו במקום הראוי וכמש"ל דזה הוי כגזילה מה שקברוהו במקום שאינו שלו ודינו כנקבר בטעות וצריכים הגבאים לבקש ממנו מחילה על שגרמו לו להתבזות שיטלטלוהו אחר קבורתו. והנה בזה צריך התבוננות רבה לשקול הדבר בפלס בערך האנשים הנקברים עמו והנקברים בשורת הנכבדים והעיקר כי רחמנא לבא בעי והחכם עיניו בראשו שלא להודיע זה לאנשי העיר כי בזה יוגרם בזיון להמתים כי כ"א יתחיל לשקול את מעשי כל אחד מהם ויבואו להזכיר את מגרעותיהם וגם להמורה בזה יוגרם עג"נ. ולזה לדעתי יראה מעכ"ת לחקור מן הצד על ערך הנקברים בשורות ההם וכפי שיוסכם בדעתו יגיד להם מותר או אסור מבלי לבאר להם הטעם על בוריו ויותר נכון להטות הדבר שלא לפנותו כי אם יתירו זה אפשר שכמה אנשים שנתעשרו כעת יחפצו לפנות מתיהם לשורה נכבדת ומי יוכל לדון עם שהתקיף ממנו ומי יוכל להסביר להם את החילוק האמתי בין ענין זה לענין אחר. ולכן לענ"ד נכון שלא להתיר לפנות אם לא שגלוי לכל שהנקברים אצלו לא היו שומרי תורה ויהא הטעם מפורסם לכל. וניתן לבאר אשר אם יוסכם לפנותו צריך ליקח עמו עפר תיחוח מהקבר כדין כי אף, שכתב מעכ"ת שקוברים בעירם בארונות של ברזל מ"מ ודאי שיש נקבים בארון כדאיתא בירושלמי דכלאים. וגם יטוחו הנקבים בזפת ונתבאר בע"ה פרטי דין זה בחיבורי ח"ד סימן צ"ה יעו"ש. ובפרט לפמ"ש מעכ"ת שמנהגם ליתן עפר לתוך הארון א"כ יש לטוח כדי שלא יצא העפר דרך הנקבים. אכן אם אין נקבים בארונותיהם נראה שא"צ לקחת עמו עפר תיחות דבארונות ברזל אין לחוש שיצא מוהל המת לחוץ. ד' יזכנו לראות במהרה בישועתו ויקיים מ"ש שיבולע המות לנצח במהרה בימינו אמן: סימן קמז. כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה יצחק ארי' נ"י דרב דק"ק רודקאה

ע"ד שחפץ לדעת דעתי אם מותר להגריל ס"ת לצורך מצוה והאריך בזה בדברים ישרים ובאשר עלי להשיב כעת כמה תשובות לא אוכל להאריך. והנה מפורש דין זה באחרונים להקל וכ"כ הפמ"א ח"ג סי' מ"ג והביאו גם כת"ר ומ"ש כת"ר בשם הח"ץ לאסור הנה הוא לא אסר רק למכור בהכרזה ע"ש סי' קכ"ג אבל בהגרלה י"ל דס"ל דשרי, וכן מצינו גבי עבודות שבמקדש שהיו מפיסין עליהם אלמא שאין זה בזיון למצוה ואדרבה הוא כבוד שהכל משתדלים להשיגה. וא"ל שהאנשים שנתנו כסף על הגרלה יהי דינם כמוכרים חלקם למי שיזכה דהא דעת כמה פוסקים שהקונים ס"ת בשותפות יוצאים ידי מצות כתיבת ס"ת ז"א דהא נתנו מתחלה ע"מ כן ולא לקנין. ומ"ש מעכ"ת משום שאין אנו בקיאים בחסירות ויתירות ולזה כל קדושת ס"ת שלנו הוא בספק ופלפל בזה אי הוי זה ספק דרבנן אי לא. הנה אין לי פנאי להאריך בזה. אבל חלילה לומר כן ולדון שכל הס"ת תפילין ומזוזות שלנו אין בהם קדושת ס"ת ואף שהש"א סי' ל"ו כ"כ מ"מ מפשטות כל הפוסקים באו"ח סי' קנ"ג וביו"ד ה' ס"ת מבואר שיש בזה"ז דין קדושת ס"ת וכ"נ פשטות הש"ס ואף דרב יוסף אמר בקדושין (דף ל' שאין אנו בקיאים בחסירות ויתירות [וגם בבכור בעל מום קיי"ל בבכורות (דף נ"ג) שאסור למכרו באטליז בדרך בזיון ובס"ת שיש בה טעות כתבו הפוסקים שדינם כהקדש בעל מום] ולזה נראה דאף אם נתפוס שספק חסרון ידיעה לכל העולם הוי ספק גמור מ"מ כל זמן שלא נתברר לנו שאנו טועים בשום דבר יש לנו לתפוס שאנו מקובלים לכתוב חסרות ויתירות כהוגן ואף שיש כמה מקומות בתורה שיש מחלוקת במסורה וכמו מה שיש בין מדינחאי למערבאי וכדומה מ"מ כל מקום שתפס לכתוב כמנהגו הרי שתופסים שהלכה כן ויש לס"ת שלהם קדושה גמורה. רק הנוהגים באופן אחר י"ל שאין מחויבים לנהוג דין ס"ת גמורה בס"ת שנכתבה שלא כשיטתם וכן בכ"מ שיש מחלוקת בתפילין ומזוזות. וכ"כ הפוסקים שבמקום שיש ספק צריך לכתוב כמו שנמצא ברוב הס"ת ע' פ"ג במסכת סופרים ובשו"ת המיוחסת סי' רל"ב. ושוב מצאתי בספר מהרמשי"ק על תרי"ג מצות בסופו ובגדולי הקדש ס"ס ע"ר שכתבו ג"כ כנ"ל. ועמ"ש בזה בספר מנחת חינוך בסופו לחלק בין טעות שהענין משתנה ובין טעות אחר. ולענ"ד ז"א והעיקר כמש"ל ומטרדותי ההכרח לקצר

וע"ד שהקשה למה התירו בשבת (דף מ"ב) לכבות גחלת של מתכת וקוץ בר"ה ושפוד שצלו בו בביצה (דף כ"ח) כדי שלא יוזקו בהם ובסי' שכ"ח קיי"ל דבסכנת אבר אסור לעבור אף על שבות. והנה ע' בפירש"י בשבת שם שכתב משום דבחשש היזק רבים התירו וכ"כ בש"ע סי' ש"ח סי"ח והר"ן והרמב"ן ורשב"א כתבו בשבת שם לדעת בה"ג דחשש היזק דרבים הוי כסכנת נפשות שדוחה אף איסור תורה ועיין מג"א שם ובס"ס של"ד ויש לדון ג"כ דהוי כמו צריך למקום שמונח הגחלת והקוץ. אבל הלא הותר גם כיבוי וטלטול פחות מד"א דהוי שבות גמור: סימן קמח. כבוד הרב הגאון וכו' מו"ה צבי יחזקאל נ"י הרב דק' פלונסק

ע"ד שנולד ילד ורגלו עקומה ואמר הרופא אשר כעת בעוד העצם רך יוכלו להישיר את רגלו כשישימו הרגל בתוך