דברי מלכיאל ה יא

דאיכא למידרש דרשינן. ולזה היה ר"י מחפש למצוא איזה דרשא על בבקר. משום דס"ל דהא דמילתא דאתיא בק"ו וכו' אמרינן זה רק היכא דליכא שום דרשא. ולזה לא אמר בבקר לבן בג בג קשיא. משום שאינה קושיא גמורה וכנ"ל

ועפ"ז יש ליישב פירש"י הנ"ל. דהנה הוקשה לרש"י למה לא אמר ר"י דלבן בג בג אצטריך בבקר משום מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ועוד הוקשה לרש"י דאיך אפשר לרבות גיזה בלא עור דכיון שאינו קונה העור א"כ הוי הגיזה דבר בפ"ע ואינו נקשר עם גוף הצאן ובודאי אסור לקנותו בכסף מעשר. ולזה פירש"י שקונה שניהם העור והגיזה יחד. וא"כ הוי שניהם אגב גוף הצאן. וממילא מוכח מהכא דבצאן שמותר לקנות גם העור. וא"כ אין שייך לומר בזה מילתא דאתיא בק"ו דלפמ"ש בכוונת רש"י הרי נתרבה העור מפורש מקרא דבצאן ולא בקו"ח מגיזה. ולפ"ז תשאר הקושיא שהזכרנו למה לא חשיב בבקר בב"ק (דף נ"ד ע"א) ויש לפלפל עוד ולומר דתלי בפלוגתא אם כל העומד לגזוז כגזוז דמי. דלמ"ד לאו כגזוז דמי י"ל דגיזה היינו כעור וההכרח לקצר

ועוד נראה דלכאורה אין מוכרח לומר שמותר לקנות שניהם דהא אפשר דקרא מרבה הגיזה שעל עור הראש והפרסות דאי' בחולין (דקכ"ב) שראויין לאכול בעגל הרך ואפשר דה"ה בשה רך ועוד דעור בית הפרסות ובית הבושת משמע שם דבכל בהמה ראוי' לאכילה והוי כבשר ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דמרבה להתיר לקנות הגיזה שעל מקומות הללו שאין הפסק בין הבשר להגיזה. אבל הגיזה שעל העור בכל הגוף י"ל דאסור לפי שהעור מפסיק. ולקנות שניהם אסור. ולפ"ז י"ל דאצטריך בבקר לרבויי עור וממילא נדע דבצאן אתא לרבויי שמותר לקנות שניהם עור וגיזה. וי"ל דבזה לא שייך לומר מילתא דאתיא בק"ו דכיון דילפינן שמותר לקנות דבר הטפל לבשרו כגון גיזה שעל מקומות שהעור ראוי לאכילה ממילא ה"ה לעור שעל הבשר. ושפיר לא מיותר לבן בג בג קרא דבבקר. אכן לר' יוחנן דס"ל בפסחים (דף פ"ד) וחולין (דף נ"ה ע"ב) דהא דתנן דעור הראש ובית הפרסות ובית הבושת הוי כבשר יחידאה היא ולית הילכתא כוותיה ע"ש. וא"כ מוכח מדמרבינן גיזה דגם העור בכלל כי היכי דלא ליהוי הפסק בין הבשר להגיזה. כיון דלדידיה ליכא כלל עור שיהא כבשר לענין אכילה. וא"כ בבקר מיותר. דמבצאן נדע ג"כ שמותר לקנות שניהם כנ"ל. ובזה מיושב ג"כ פירש"י שפירש בדברי בן בג בג דבצאן אתא לרבויי שמותר לקנות שניהם כדי ליישב שלא יהא בבקר מיותר וכמש"ל והיינו משום די"ל דס"ל כהא דתנן בחולין (דף קכ"ב) דעור בית הפרסות ובית הבושת הוי כבשר ושם אין הפסק בין הגיזה לבשר. ולזה אצטריך קרא מיותר לרבות שמותר לקנות שניהם העור והגיזה. אבל ר"י דס"ל שאין נמצא בבהמה כלל עור שיהא כבשר. ממילא נדע דשרי לקנות שניהם מקרא דמרבה גיזה לפי שא"א בלא"ה כדי שלא יהא הפסק וכמש"ל ולזה קאמר ר"י דבבקר מיותר. ומיושב ג"כ הדקדוק דקאמר ר"י מאן דמתרגם לי. דהיינו לשיטתו דס"ל דליכא בבהמה עור דהוי כבשר. ומיושב ג"כ פירש"י שפירש בברייתא הרבותא שקונה שניהם. נגד המפורש בש"ס דהרבותא היא משום דגיזה לאו גופה. והיינו משום דבסוגיא מפרש לה אליבא דר' יוחנן. ולדידיה הרבותא היא משום דלאו גופה. אבל הא דשרי לקנות תרווייהו מוכח ממילא כי היכי דלא ליהוי הפסק וכמש"ל: סימן ט. כבוד הרה"ג וכו' מו"ה משה צבי נ"י הרב דק' ראמאנאווא

ע"ד שהיו תלוים שני ליווארעס אחד של פסח ואחד של חמץ. וקודם פסח השאילו אותו של חמץ לנכרי להוציא בו יי"ש מחבית. ואחר שעברו ג' ימים הוציאו בו ביום ב' של פסח יין מחביתין של פסח. ונשאל מעכ"ת ע"ז והורה להקל מהא דתנן בפ"ד דמכשירין מ"ט דהממלא מקילון אחר ג"י אמרינן דמסתמא כבר נתיבש מהמים שהיו בתוכו. ואף דבהכשר בעינן טופח להטפיח מ"מ הא מפורש ברמב"מ פי"ב מהמ"א דבעינן עכבת יין. ואף להכ"מ שם. מ"מ הכא קיל דהוי חמץ של נכרי שאינו אוסר במשהו כמ"ש השע"ת סי' תס"ז וחפץ לדעת דעתי בזה. ומטרדותי כעת וגם כי אינו נצרך כעת למעשה. אשיבנו בקוצר

הנה לפי פי' הר"ש והרע"ב במכשירין שם שקילון הוא בור שיש בו מים. ודאי אין ראיה. כי ידוע שהקרקע בולעת בנקל משא"כ בכלי. אלא אף להרמב"ם שכתב בפיה"מ שם דהיינו כלי עץ או חרס. אין ראיה לנ"ד. כי ליוואר ידוע שהוא של מתכות. ומתכות אינו בולע כדתנן בפי"ב דפרה מ"ה ובנדה (דף י"ג ע"ב) ע"ש. ולפלא שהרמב"מ פי' בפיה"מ ריש מ"ק שקילון הוא בור עמוק ואכמ"ל בזה. ואף שהליוואר עשוי מריקועי פחים. בכ"ז היינו מתכות. ואף שבזמן ארוך מתנגבים המים אף על מתכות לפי שהאויר שואב את הלחלוחית. מ"מ לא שמענו בזה שיעור ג' ימים. ואדרבא מוכח מהא דמכשירין דבעינן טפי. דכיון דבקרקע או עץ וחרס להרמב"מ שבולעים לתוכם וגם האויר שואב בעינן ג"י. ע"כ דבמתכות שאינו בולע ורק האויר שואב בעינן טפי ועוד כי ליוואר העשוי מריקועי פחים יש בו באמצע כמו סדק במקום שנפגשים שתי הקצוות מהפחים ומחברים אותם שם יחד. ובסדק ההוא נכנס לחלוחית יותר כידוע והוי כעין עכבת יין הנזכר בש"ס ופוסקים שאוסר אף אחר זמן גדול. ושם קשה שיתנגב באשר האויר אין שולט שם כ"כ. וגם י"ל דיי"ש שהוא חריף מאוד. אינו מתנגב כ"כ במהרה כמו מים וכ"נ ביו"ד סי' קל"ז ס"ד דאיתא שם שבכלי שהשתמשו בו יין נסך אסור ליתן בו שאר משקים עד שידיחנו. והוא מדברי הרשב"א ומשמע דאף שכבר עברו כמה ימים בכ"ז צריך הדחה וכ"נ ברמב"מ פי"א מהמ"א הי"ח ע"ש. והיינו משום שיש בו חריפות וממשות ונשאר איזה ממשות על הכלי אף אחר שנתיבש הכלי וכן הוא האמת כידוע. והנה אף שיש פוסקים הסוברים ביו"ד ר"ס ק"ה דבכלי מתכות יש דין כבוש ע"ש בט"ז ושאר אחרונים. וגם יש פוסקים דס"ל דרק בנחושת ליכא דין כבוש וכדמשמע בש"ס בנדה (דף י"ג) שהזכרנו וע' תו' שבת (דף מ"ב) וזבחים (דף צ"ה) מה שהביאו מהירושלמי. מ"מ ודאי שאינו נבלע במתכות בנקל כמו בשאר דברים. ולזה אף דבכל הכלים מתנגבים לגמרי בג"י. מ"מ כלי מתכות נהי דבלעי. מ"מ אין מתנגבים לגמרי בג"י וכמש"ל. וע' יו"ד בטוש"ע סי' קל"ה לענין מכניסו לקיום שנחלקו הפוסקים אם כלי מתכות בולע ואקצר

ומ"ש כת"ר דהרמב"ם פי"ב מהמ"א כתב דבעינן עכבת יין הנה הכ"מ נדחק שם בזה. וגם דברי הלח"מ שם אין להם ביאור. אבל כוונתו פשוטה לענ"ד דהא קיי"ל דבמכניסו לקיום בעינן ניגוב. ובאין מכניסו לקיום סגי בהדחה. ולזה כשיש במשפך עכבת יין. א"כ נשאר היין ועומד שם תדיר. לזה הוי כמכניסו לקיום דהא במשפך שופכים היין מכלי לכלי לזה סגי בהדחה. אבל בלא הדחה כל זמן שיש משהו יין עליו אוסר את כל היין וכשיש עכבת יין נשאר שם תמיד משהו יין וא"כ כ"ש בנ"ד בחמץ בפסח

ומ"ש כת"ר לצדד עפמ"ש השע"ת באו"ח סי' תס"ז סקי"ב דחמץ של נכרי אינו אוסר במשהו. והכא היה היי"ש של נכרי ז"א דהא כשהשיב הנכרי את הליוואר להישראל נשאר לחלוחית היי"ש בתוכו והוי של ישראל ונאסר אצל הישראל תיכף כשנכנס חג הפסח. ודוחק לומר שהישראל לא נתכוין לזכות בו ויש להאריך בזה. ועוד דהשע"ת עיקר יסודו