דברי מלכיאל ה קח

שכתוב שם החק לקבור כומר באריגת כסף דהא הרבה פוסקים כתבו דערכאות מהימני אף מדאורייתא ומכ"ש במנהג כזה דעביד לאגלויי ודאי דמהימני ולבד זה הרי כבר כתב הרשב"א בתשובה סי' פ"ג שקבר שנמצא אצל ביתו של ישראל אזלינן בתר רובא דעלמא שהם עכו"ם ומכ"ש בנ"ד שלא דרו שם ישראלים כלל. ולזה נראה ברור שאין לחוש בנ"ד לקברי ישראל וגם דהוי ס"ט בר"ה וע' ח"ס סי' של"ז שהיקל אף במקום שהגידו עכו"ם שהיו שם קברי ישראל

ומ"מ לכאורה י"ל שצריך לפנות כל החצר דהא רוב הפוסקים ס"ל שעכו"ם מטמא במגע ואף שהעצמות קבורים בעומק הנה כבר בארתי בחבורי ח"ג סי' פ"ד דטומאה רצוצה הויא כמו מגע ואסורה בעכו"ם. ואף דקיי"ל בברכות (דף י"ט) דרוב ארונות יש בהם פותח טפח. הרי כבר כתב הרשב"א בתשובה סי' כ"ד ועוד ראשונים דבזמנינו לא שייך זה כיון שאין המנהג כן וע' טוש"ע סי' שע"ב. וגם כי הרי הקבר סתום מכל צדדיו והויא טומאה רצוצה ומטמא כל העובר שם כאלו נגע. וכיון שנמצאים כמה גולגלות יחד וניכר שנקברו בשעת דבר או מלחמה. יש לחוש לכל החצר כיון שהוחזק מקום זה בעצמות. אכן צריך לברר כמה יבדקו שם. ואף דבנזיר (דף ס"ה) איתא שיעור שצריך לבדוק כפי רוחב המערות. מ"מ בנ"ד לא שייך זה. כי אצלינו אין המנהג לקבור במערות וכעין מ"ש בחו"י לענין שיעור הרחקה שעתה נשתנה השיעור. ובפרט בנ"ד שאנו תופסים שהם מתי עכו"ם ונקברו בשעת דבר או מלחמה. א"כ אין גבול לדבר ואפשר נקברו בכל החצר ההוא. ואף דבבית הפרס א"צ בדיקה רק מאה אמה. היינו לפי שידוע שהיה שם רק קבר אחד והחשש הוא בשביל שנחרש הקבר ושמא גררה המחרישה עצם כשעורה כדאיתא בפי"ז דאהלות. ואיתא שם דבנכרי שחרש אין שייך דין בית הפרס לפי שלא גזרו עליהם ביה"פ ע"ש בר"מ והר"ש כתב דהוי רק משום קנסא ובעכו"ם שחרש לא קנסו. אבל בנ"ד דחזינן שנקברו כאן הרבה מתים יש לחוש שנקברו גם בכל החצר. אבל באמת ז"א דא"כ אין לדבר סוף ונצריך בדיקה בכל העיר והרי לא גזרו על ארץ העמים רק כדין בית הפרס כדאיתא בע"ז (דף י"ג) אף דודאי יש לחוש על כל ארץ העמים שמא קבורים שם עצמות אדם. ועכצ"ל דלא מחזקינן טומאה מספק ואזלינן בתר רובא דעלמא כי רוב הקרקעות אין בהם קברים.. ואין זה שייך לדון קבוע כיון שהאיסור אינו מחמת עצם הקרקע רק מחמת המת הקבור שם וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' פ"ג. ואף דקבר ישראל אסור בהנאה וא"כ הספק הוא על עצם הקרקע. אבל ז"א דהא קרקע עולם אינו נאסר כדאיתא בסנהדרין (דף מ"ז). ואף לדעת הסוברים שהעפר שנתנו אח"כ על הקבר נאסר ע' חיבורי ח"א סי' ס"ז. זה לא מיקרי קבוע כיון שהטעם הוא משום דמיקרי תלוש. והנה כבר האריכו האחרונים אם יש ביטול בקרקע ואי שייך קבוע כשאין האיסור ידוע. ואכמ"ל בזה דעכ"פ בנ"ד לא הוי קביע כי אפשר אין כאן איסור כלל. וגם דהא כבר בארנו דבנ"ד אין לחוש כלל לקבר ישראל. וקברי עכו"ם מותרים בהנאה דהא גם מת עכו"ם מותר בהנאה. וגם דהא מפורש בפי"ד דשמחות שהנקברים בשעת דבר ובשעת מלחמה אין לו דין שכונת קברות. ובנ"ד נראה שנקברו מחמת דבר או מלחמה שהרי נקברו הרבה במקום אחד, ולזה נלע"ד שא"צ לבדוק את החצר ודינו ככל ארץ העמים. ובפרט שיש לצרף דעת הפוסקים שעכו"ם אין מטמא אף במגע ויש לעשות מזה ס"ס לפמ"ש בחיבורי ח"ב סי' נ"ו שאף מיעוט יש לצרף לס"ס. ואף שי"ל דכיון דהלכה כהרוב שוב אין כאן ספק כלל מ"מ בנ"ד עדיין אין מוכרע ההלכה בזה ע' שו"ת פמ"א סי' קנ"ב. ובפינוי המתים א"צ להוציא העפר. כי לנכרי אין לו דין תפוסה ונראה שעכ"פ יש לבדוק ד' אמות ממקום שמצאו העצמות דהא אפשר בגולגולת אחת שמצאו שם היה מונח הגוף לאורכו לצד ההוא. וגם דהא קיי"ל ס"ס שע"א שצריך להרחיק ד"א מן המת שמא יגע וע"ש בפ"ת ואף שכבר פינו את המתים מ"מ הרי היה מקום ד"א אלו בחזקת איסור לכהנים וא"כ לשיטת הפוסקים הסוברים שמחזיקין מאיסור לאיסור יש להעמיד המקום בחזקת איסור שיש כאן עוד עצמות. ואף שיש לדחות זה. מ"מ נראה שנכון לבדוק ד"א מכל המקומות שמצאו שם עצמות ושער החצר א"צ לבדוק. וע' חיבורי ח"ג סי' פ"א

ובגוף דין טומאה רצוצה יש לדון עדיין. דהנה לכאורה קשה למה מטמא קבר התהום באהל כיון שיש עליו קרקע עולם והרי בכל דין אהל קיי"ל שאם יש הפסק בינתיים אינו מטמא וכמפורש בפ"ו דאהלות ובכ"מ שכשיש הפסק לא מיקרי אהל. וצ"ל שזה נלמד מקרא דאו בקבר דיליף מינה בנזיר (דף נ"ג) לרבות קבר סתום. ולפ"ז י"ל דגם טומאה רצוצה אינה שייכת בכה"ג כיון שיש קרקע עולם הפסק על הטומאה ורק כיון דמרבינן קבר סתום מקרא נלמד שלענין טומאה אין קרקע עולם מפסקת ושייך בה אהל וכן טומאה רצוצה. וא"כ זה שייך רק בקברי ישראל וממילא אין לו דין טומאה רצוצה כשיש הפסק קרקע עולם. אבל ז"א דהא ילפינן בנזיר (דף נ"ד) מאו בקבר לרבות קבר לפני הדיבור. וע"ש בתו' ובחיבורי שם. ובאמת קשה מנ"ל מקרא דקבר סתום מטמא כל סביביו. דהא אצטריך קרא שמטמא כנגדו אף שקרקע עולם מפסיק ואכמ"ל בזה דבנ"ד בלא"ה פשוט שא"צ לבדוק החצר וכמש"ל

אכן לפמ"ש מעכ"ת דהוי שעה"ד גדול והפ"מ עצום ויש חשש שיקחו את כל הקרקע מהקונה לזה יוכלו להקל שלא לבדוק עוד כלל וכמש"ל מכמה טעמים. ולחוש שיש גוף אצל הגולגלות י"ל שאין שייך בנ"ד שמצאו הרבה גולגלות במקום אחד. וגם בדין טומאה רצוצה יש לדון דל"ש בנכרי. ולפמ"ש מעכ"ת שיעשה כעין גשר על ד"א סביב המקום שמצאו העצמות. ודאי דא"ש ויעשהו גבוה טפח מן הקרקע: סימן קמו

ע"ד אשר לפני שלש שנים קברו ש"צ דמחנם שהיה נכבד מאוד במקום בזוי לפי ערכו. וזה נעשה בטעות באשר ביום הקבורה נמנו גבאים חדשים בחברת הקברנים ולא ידעו עדיין איזה שורות הקברים הם לנכבדים. ועתה חפצים האפוטרופסים שעל עזבונו לפנותו מקברו ולקנות עבורו קבר במעלה הקברים לפי כבודו. וגם כי המנוח צוה לפני מותו שיקנו עבורו קבר משלו ולא משל ציבור וא"כ דמי כאלו נקבר בקבר שאינו שלו והאריך מעכ"ת בדברים ישרים ובאשר כתב כי הענין נחוץ אשיב בקוצר

הנה מפורש ברמב"מ ובטוש"ע ס"ס שס"ג שאין מפנים מקבר בזוי למכובד. ורק בד' אופנים מותר לפנות. אם צוה שיוליכוהו למקום אחר ומקורו מתשובת הרשב"א סי' שס"ט. ואם מוליכים אותו לקבורת אבותיו. ואם הוא קבור במקום שאינו משתמר. ואם קברוהו לשעה והתנו בפירוש שיפנוהו אח"כ. ובנ"ד דליכא כל הנהו כמובן לכאורה פשוט שאסור לפנות ובפרט למאי דקיי"ל שם שאין מוליכין מת מעיר שיש בה ביה"ק לעיר אחרת וכתב הש"ך הטעם לפי שהוא בזיון להמתים הקבורים שם. א"כ גם בנ"ד הוי בזיון להמתים הקבורים בשורה ההוא. ונהי דלכתחילה כשמקברים בשורה אחרת אין שייך לומר שהוא בזיון להם דודאי יש לקבור כ"א לפי כבודו וכן מצינו במ"ק (די"ז) שהיתה מערתא דחסידי לחוד ומערתא דדייני לחוד. אכן בנ"ד שכבר נקבר ועכשיו יפנוהו משם הוי בזיון גדול להם. ואף דבחיבורי ח"ד סי' צ"ה בארתי שדברי הש"ך תמוהים דבמקור הדין באו"ז סי' תי"ט מפורש הטעם מפני שהוא בזיון להמת לטלטלו למרחוק ולא משום בזיון המתים שבעיר הזאת מ"מ סברת הש"ך מתקבלת על הלב.