דברי מלכיאל ה קד

החומץ אינו נאסר אם החליפו כיון שהאיסור לא שהה בו כשיעור

והנה קצת אחרונים כתבו שאם נשרה היתר במים ובסוף המעל"ע נתנו לתוכם איסור נאסר הדבר תיכף לפי שהמים הם כבר כמבושלים וכן הדבר הגוש שבתוכם. אבל לענ"ד ז"א דהא ודאי אין המים רותחים כאשר החוש מעיד רק שהמים פועלים במשך מעל"ע להבליע ולבלוע. וא"כ מה שנפל אח"כ אינו בולע ואינו נבלע וכדין צונן בצונן. וראיתי בטוטו"ד סי' רכ"ו שכתב ג"כ כנ"ל אך כתב הטעם משום שאחר המעל"ע הוי כאלו נצטנן הדבר וצריך לחזור ולהרתיחו ע"י מעל"ע וכבר כתבתי שהוא תמוה דהא אין המים מתחממים במשך המעל"ע ורק שפועלים להבליע ולהפליט וזה נמשך גם אחר המעל"ע. ובכ"ז אם נותנים בהם אחר המעל"ע דבר איסור או משקה אסורה אינו אוסר. דהא על איסור זה עדיין לא פעלו המים להבליע ולהפליט ולא עדיפא מאילו היו מוסיפים מים שבארנו שמבטל הכבישה. ואף דבמליח נחלקו הפוסקים אי הוי רותח או רק מפליט ומבליע אבל אינו רותח ממש. מ"מ בכבוש במים נראה דאף להסוברים שיש בזה דין כבוש. מ"מ אינו רק מפליט ומבליע ולא מרתיח דרק במלח שיש בו חריפות שייך זה. ועוד נראה דגם במלח אין הכונה דהוי רותח ממש דהלא החוש מכחיש זה. ורק הכוונה שהמלח פועל שמתפרדים חלקי הדבר ההוא ומתרככים כמו ע"י רתיחה ומה שהאש פועל יפעול ג"כ כח המלח. והחולקים ס"ל שפועל רק בענין פליטה ובליעה ולא שמתרכך כמו ע"י אש. ולפ"ז יש לישב דברי הטוטו"ד הנ"ל כי כוונתו שע"י הכבישה מתרכך כמו ע"י אש. אבל כשמוסיף מים אחרים גורם לפעול על הדבר ההוא להקשותו ולצמות חלקיו יחד כמו שפועל כשנותנים צונן על דבר חם. ועדיין יקשה על טוטו"ד דודאי כשמונח בכבישה יותר ממעל"ע נתרכך עוד יותר ולא נצטנן. ובגוף חקירה זו יש לדון בדברי הירושלמי פ"י דתרומת הל"ה ובדברי התוס' פסחים (דף נ"ב) ד"ה הכובש בשם ר"נ גאון ואין הפנאי מסכים לזה: סימן קמב. כבוד הרב הגדול וכו' מוהרח"מ נ"י הרב דק' טשערווין

ע"ד שאחד קנה מאדון אחד החלב מהפרות שלו ושכר איש שיעמוד בעת החליבה להשגיח וע"י מכונה מסירים מהחלב את השמנונית מלמעלה והמותר קונה השכיר הנ"ל ועושה מזה גבינה ע"י בישול בתנור. והנה השכיר הלז בא לשם בתוך החליבה ולפעמים אחר החליבה. וכן החלב שהוסר השומן ממנו מובילים נכרים לבית הישראל בלי שומר ובלי חותם. ונסתפק כ"ת אם מה שמסירים השומן מהחלב מיקרי העמדה שיהי הוכחה מזה שהוא חלב טהור כי טמא אינו עומד וחפץ לדעת דעתי בזה ואשיבנו בקוצר באשר אני טרוד מאוד

הנה בסי' קט"ו מפורש שאם בא הישראל אחר שנחלבו כולם אסור החלב. וא"כ ה"ה בנ"ד. ואף שיודעים שתיכף יסירו ע"י מכונה את השומן מלמעלה וחלב טמא אינו עומד והוי כהא דאיתא שם בסעיף ב' שאם דעתו לעשות גבינות שרי בדיעבד והפ"מ אף שלא ראה החליבה ע"ש בש"ך סקכ"ב ובנ"ד הוי הפ"מ. מ"מ נראה שז"א דשם איירי רק שהעכו"ם חושב לעשות גבינות ולזה ודאי לא יערב חלב טמא שאינו עומד. אבל הכא הרי העכו"ם מוכר להישראל את החלב והישראל קולט השומן מעל החלב וא"כ יש לחוש שעירב חלב טמא ולא יתברר ע"י קליטת השומן דהא עכ"פ יהא שומן מחלב הטהור ולא מירתת לערב וכהא דאיתא בע"ז (דף ל"ה ע"ב) דכיון דאיכא נסייבי דלא קיימי אף בטהור יש לחוש לתערובות חלב טמא ע"ש. ועוד דהא כתב הש"ך ס"ק כ"ג שאם קונה החלב במדה אסור. וא"כ ה"ה הכא הרי קונה החלב במדה. ועוד נראה דהעמדה מיקרי רק כשהחלב מתחמץ וכל שומן שיש בו עולה למעלה. אבל בנ"ד שהחלב עדיין לא נתחמץ רק תיכף אחר החליבה מסירים החלב השמן שלמעלה. נראה שזה אפשר גם בחלב טמא. כי כן טבע כל דבר שהשומן צף למעלה ובודאי גם חלב טמא יש בו קצת שמנונית וכטבע כל דבר הבא מן החי. רק שהחלב טמא אינו מתחמץ באופן שכל כח שמנונית ומתיקות שיש בהחלב יקפה למעלה. וכ"ה לשון הרמב"ם בפ"ג מהמ"א הי"ב שאינו נקפה ועומד משמע שאינו נקפה אבל מעט שמנונית בודאי יש למעלה. וכ"נ ברש"י ע"ז (דף ל"ה ע"ב) שפירש ניקום יעמידנו ע"י קיבה לגבינה. משמע דרק להחמיץ ולהקפותו לגמרי א"א אבל מעט שומן יש עליו. ולכאורה נראה שיש חילוק בין רש"י להרמב"ם דרש"י מפרש שאינו נעשה גבינה. ורמב"ם מפרש שאינו נקפה באופן שהשומן והמתיקות יעלה למעלה והחמוץ ישאר למטה. והנראה דלא פליגי דהא חמאה כתבו כל הפוסקים שאינו נעשה מחלב טמא הרי מבואר שאינו נקפה ורק רש"י נקיט הכי משום דשם איירי בסוגיא בגבינה ע"ש. ואין להקשות דאי נימא שאף בחלב טמא צף קצת השומן למעלה. א"כ הרי אפשר לעשות משומן זה חמאה ז"א דהא ידוע שאף מחלב קודם שנקפה אפשר לעשות חמאה ע"י עירוב ונענוע בכלי כי חמאה נעשה ע"י שנפרדים מהחלב כל חלקי השומן שבו ונעשה לגוש אחד ומי החלב נשארים לבדם וזה נעשה ע"י הנענוע בכלי. אבל חלב טמא אין טבעו להתפרד ואף השומן שעומד למעלה צריך ג"כ להפריד ממנו את מי חלב שבו ובחלב טמא א"א להפריד

ועדיין יש לדון דכיון שיודעים שהישראל יבוא מרתתי דילמא השתא אתא וכעין הא דאיתא בחגיגה (דף כ' ע"ב) ובע"ז (דף ס"ט) דאף היכא דאפשר שיבוא בדרך עקלתון מירתתי ודמי ליוצא ונכנס דסגי בחולב כדאיתא בע"ז (דף ל"ט). ועוי"ל דבנ"ד ודאי אין נמצא המוכר בשעת החליבה רק השכורים לאותו דבר. וא"כ למה נחוש שיערבו חלב טמא דהא אין להם תועלת בזה. וכבר כתבו הפוסקים דלאיחלופי חיישינן רק היכא שיש לו הנאה בזה וכן קיי"ל בסי' קי"ח ס"ב. ומקורו מהא דמורייס בע"ז (דף ל"ד) וכמ"ש התוס' שם (דף י"ב ע"א) ד"ה ושדי. ואין לחוש שהמוכר צוה את משרתיו שיערבו חלב טמא להרבות המדה. דהא מירתת מהם שיגלו להקונה ויהי נידון כמזייף את מקחו שיש עונש גדול בדיניהם וכן קיי"ל בסי' קי"ח שבמקום מעבר רבים ל"ח לזיוף וכתב שם הט"ז דהיינו אף כשעכו"ם עוברים שם וכן קיי"ל בסי' קכ"ט ס"ד. ואף התו"ח שכתב שם דבעינן דווקא שכונת ישראל היינו שאפשר שהעכו"ם לא ידעו של מי הוא כדי להודיעו אבל ישראלים יחקרו ע"ז כדי להצילו מאיסור. ואף דאיתא בכתובות (דף כ"ו) דשפחתה אינו נאמנת להעיד לה וכן קיי"ל באה"ע סי' ז' ס"ב היינו רק בשפחה אבל לא בשכירו ולקיטו. וע' בח"מ סי' ל"ג אם משרת נאמן להעיד. ובתומים שם הביא דברי הרמב"ם פ"ד מה' גזילה דשכירו ולקיטו כשרים להעיד. ורק יש לדחות דאף דאמרינן שלא יעיד שקר מ"מ ישתוק ולא יגיד וכדאיתא כה"ג בכתובות (דף כ"ו ע"ב). ונראה דאף למ"ד שא"נ להעיד מ"מ לעשות בפניו זיוף י"ל דמירתת. ואף דבגיטין (דף ע"ג) איירי לענין דלא מירתתה ליבעל בפני שפחתה י"ל דשאני התם שאינו דבר עבירה כ"כ כיון שהיתה אשתו. אבל בזיוף י"ל דמירתת. וא"ל דעכו"ם שאני דהא אמרינן בחולין (דף קל"ג) וערכין (ד"מ) דעכו"ם מפעא פעי שוב ראיתי שהפ"ת באה"ע סי' כ"ב סק"ד הביא בשם השב יעקב לענין יחוד סברא זו דעכו"ם מפעא פעי ורק הביא שהנו"ב חולק ע"ז. ונראה דגבי יחוד אשה שהחשש הוא שיסכימו כולם לעשות עבירה א"כ העכו"ם לא יגלה על עצמו וממילא אינה יראה ממנו. אבל לעשות זיוף בפני עכו"ם והעכו"ם לא יהנה מזה שפיר מירתת וכן קיי"ל בסי' קכ"ט ס"ב דהיכא שהעכו"ם יחד