דברי מלכיאל ה קא

שם ועכצ"ל כנ"ל. עוד נלע"ד בישוב דברי הירושלמי דהנה קיי"ל שמצות קבירת מת מצוה הוי רק אם יש ראשו ורובו כדאיתא בירושלמי רפ"ז דנזיר וע' דילן נזיר (דף מ"ג ע"ב) וכן קיי"ל בטוש"ע סי' שס"ד ס"ג. ולפ"ז י"ל שכשאלו את ר"ח כבר נאכל חצי הגוף או ראשו ולזה הורה ר"ח דכיון שפטורים ממצות קבורה אסור להם לסלקו מלפני הכלבים. ואף דבירושלמי איתא רק שהכלבים היו מלקקים דמו מ"מ י"ל שהירושלמי קיצר בזה וכן משמע שמכבר אכלו ממנו דאיך אפשר שהכלבים ילוקו את הדם ולא יאכלו את הבשר כלל עוי"ל שעל נופו לא שאלו כלל כי ידעו שצריך לקברו רק שאלו אם צריך לאסוף את דמו ולקבור כדי שלא ילקקו. הכלבים וכדקיי"ל בסי' שע"ד שקוברים גם את הדם ולזה הורה שכיון שקוברים גופו א"צ להחמיר לקבור גם דמו כי מעיקר הדין אין מחוייב בקבורה על זה כדאיתא בירושלמי רפ"ז דנזיר. וכמו בטומאת כהן שאינו מיטמא למקצתו ע' סי' שע"ג דחד דינא אית להו כדאיתא בירושלמי וע"ש מפרשים ואף דקיי"ל בסי' שע"ד ס"ב שאם נטמא לראשו ורובו מותר לטמאות גם לאבר הנמצא אח"כ ממת זה ומשמע שיש בזה מצות קבורה מ"מ י"ל דזה הוי רק באבר ולא בדם וליחות וכן מוכח מהא דאיתא בנזיר (דף ס"ה) שצריך ליטול תפוסתו דהוא רק משום טומאה כפירש"י ותו' שם. ולזה לא הובא דין בזה ביו"ד סי' שס"ד. וקרא דיעקב דמייתי שם הוי אסמכתא בעלמא כמובן וגם י"ל דהא דסי' שע"ד דאף שהותר לגמור הקבורה היינו לפי שכבר נטמא והוי כמחולל ועומד וע' חיבורי ח"א סי' ס"ה אבל חיוב קבורה אפשר דליכא בכה"ג. ואף דאיתא בנזיר (דף מ"ג ע"ב) ובירושלמי רפ"ז דנזיר דאף עצם כשעורה צריך לקבור כשהיה מקודם ראשו ורובו ע"ש. הנה יש בזה פלוגתא שם וגם הפוסקים נחלקו בזה. וא"כ י"ל דר' חנינא ס"ל שא"צ לקבור אם נשאר קצת שאינו אבר שלם. ולפלא שבש"ע סי' שס"ד לא נזכר זה לענין מת מצוה רק בסי' שע"ד לענין טומאת כהן ויש לדון דס"ל כש"ס דילן שנזכר דין זה רק לענין כהן בנזיר (דף מ"ג ע"ב) ויש להאריך בזה ואכ"מ. ועכ"פ דברי הירושלמי יש לישב כנ"ל ואף למאן דס"ל שצריך לחזור על עצם כשעורה אם היה מקודם לפנינו ראשו ורובו י"ל דדם ומוהל גרע כדמשמע ברש"י ותו' בנזיר (דף ס"ה) ובטוש"ע וכמש"ל. וכן נכון שלא נצטרך לדחוק שהיתה הוראת שעה דכל כה"ג הו"ל להירושלמי לפרושי. ולכאורה י"ל שאין לקבור הרשעים האלה דאי משום בזיונא הא רשע מותר לבזותו כדאיתא בסנהדרין (דף פ"ה) ואי משום בזיון קרוביו וכל ישראל י"ל דניחא לכל ישראל שיתבזה כי היכי דליהוי ליה כפרה כדאיתא בסנהדרין (דף מ"ז) גבי אחז ואי משום כפרה הא משמע שם דבכה"ג שלא נקבר הו"ל טפי כפרה. וזה קשה באמת אכן אמרינן שם (דף מ"ו ע"ב) גבי בית ירבעם דלהכי לא נקברו משום שהיו רשעים ניחא לו שלא יהי' להם כפרה ע"י קבורה. וקשה דאדרבא י"ל דלהכי לא קברום כי היכי דליהוי להו כפרה טפי אך דא"כ קשה מה שייך לומר קבורה משום כפרה הא בלא קבורה איכא כפרה טפי וכבר הקשו זה בתו' שם ד"ה קבורה ותירצו דלא הוי כפרה רק כשנקבר לבסוף וא"כ ה"ה הכא אם לא יקברום כלל לא תהי להם כפרת קבורה וממילא לא ניחא לישראל ובפרט לקרוביו שיתבזה המת בלי תועלת כפרה. ועוי"ל דהא אמרינן בש"ס שם דלא ניחא להקב"ה בכפרת הרשעים וכפירש"י שם לפי שאינם חוזרים אף על פתח קברם רק באחז שהיה מזרע דהמע"ה ומוטל בין שני צדיקים יותם וחזקיהו והיה מלך ישראל לזה י"ל דהוי ניחא שיהא לו כפרה אבל בשאר רשעים י"ל דודאי יש אחד דלא ניחא ליה שיתבזה מת זה בשביל כפרתו וכעין הא דכתובות (דף מ"א ע"א) גבי פגם משפחה ע"ש. וע' ח"ס סי' שכ"ו. ודבריו צ"ע שם דכיון דלא ניחא להקב"ה שיהי' לרשעים כפרה א"כ אסור להשתדל בכפרתו וצ"ל דהש"ס קאמר לה רק היכא שאנו רואים דלא ניחא להקב"ה בזה וכמו גבי בית ירבעם דמייתי התם, וכדאשכחן בפרעה שהוכבד לבו. אבל בסתם רשעים י"ל שעדיין לא הגיעה רשעתו למדרגה כזו ואקצר. עכ"פ נראה עיקר שצריך לקבור אף את הרשעים ואף את אוכלי טריפות ופוק חזי מאי עמא דבר שתפסו כן להלכה וא"כ יש לקבור את אפר הנשרפים בביה"ק

אבל באמת נראה שאסור לקברם בביה"ק דהא כיון שנשרפו אין בהם חיוב קבורה כלל דהא חיוב קבורה הוי רק כשראשו ורובו קיים כדאיתא בירושלמי רפ"ז דנזיר ובטוש"ע סי' שס"ד ס"ג והכא אין כאן מאומה מן הגוף ואין בו טומאה כלל כדקיי"ל בפ"ב דאהלות מ"ב ורק אם שלדו קיימת טמא כדאיתא בנדה (דף כ"ז ע"ב) וכ"כ הנוב"ק חיו"ד סי' פ"ט שברקב ואפר ליכא מצות קבורה וא"כ אין כאן מצות קבורה כלל ובכה"ג כ"ע מודו לדעת האו"ז וההג"א שאסור לקברו וכדמוכח מהירושלמי פ"ח דתרומות ופ"ב דע"ז וכמש"ל דאיירי שם כשלא היה בו ראשו ורובו או דאיירי רק לענין דמו שאין ע"ז חיוב קבורה. ולא נחלקו הפוסקים על האו"ז בזה רק משום דאיכא חיוב קבורה ואף ברשעים כדמוכח בסנהדרין (דף מ"ו) וכן מקרא דקבור תקברנו. אבל היכא שאין חיוב קבורה כ"ע מודו שאסור להתעסק בקבורתו. ונראה דבזה לא שייך משום בזיונא דהבזיון הוא רק כשרואים שגוף האדם מתבזה שהכלבים אוכלים ממנו ומתגולל באשפה אבל הכא שאין ניכר שהאפר הוא מאדם אין בזה בזיון ובפרט דבאמת ראוי לבזותו כדקיי"ל בסנהדרין (דף פ"ה) ובכ"מ שאין איסור בושת ברשעים רק משום איכא בזיון כל החיים וכמ"ש הרמב"ן בתוה"א שער ההספד אבל באפר אין שייך זה וכמש"ל וגם כפרה נראה דלא שייך כאן דקבורה דהויא כפרה פירש"י שם (דף מ"ו ע"ב) לפי שמורידים אותו בתחתיות וזה שייך רק כשהגוף בשלימות אבל לא כשנעשה אפר ושם (דף מ"ז ע"ב) איתא שעיכול הבשר הוי כפרה וכ"כ הרמב"ן בתוה"א דלהכי איתא בירושלמי שהיו קוברים מתחילה במהמורות שיתעכל הבשר כדי שיהא לו כפרה ואח"כ קוברים בכוכים וע' חיבורי ח"ד סי' ע"ג. אבל כשקוברים אפרו נראה דלא הויא בקבורה זו משום כפרה וגם דהא הרשעים צוו בפירוש שישרפו גופם. וא"כ לא ניחא להו בכפרה. וכן איתא בסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) דבכה"ג א"צ לקברו כי אף אם יקברוהו לא יהי לו כפרה כיון דלא ניחא ליה בכפרה וכמו בקרבן שבא לכפרה שאין כופין אותו כדאיתא בערכין (דף כ"א) וכן איתא בכריתות (דף ז') שאם אמר שלא תכפר לו חטאתו אינה מכפרת. ולזה אף לפירש"י בסנהדרין (דף מ"ז) דצערא דקיברא היינו חיבוט הקבר י"ל דכ"ז שייך היכא דניחא ליה בכפרה. וגם דנראה דחיבוט הקבר שייך כשגופו שלם ומתחיל להרקיב דאלת"ה יקשה על רש"י דמפרש (בדף מ"ז ע"ב) שהכפרה היא בשביל שמורידין אותו לתחתות ואכמ"ל בענין חיבוט הקבר וע' בס' מעבר יבוק בזה

והנה הלהיפ כתב בסי' שס"ד שאפר הקדושים שנשרפו על קדושת השם צריך לקברו בשביל שיש בהם. עצם הנקרא לוז שאינו נשרף והוא גדול כשעורה וממנו חוזר ונברא לעתיד לבוא. וכהן אסור ליטמא לאפר זה בשביל עצם זה אם לא כשהוא לצורך מצוה שאין מניחים לקבור האפר. והכהן יוכל להציל האפר ולקברו דמותר הכהן לטמא להאפר בשביל העצם הנ"ל עכ"ד. והביא מעכ"ת שאחד הביא ראי' מזה שצריך לקבור את אפר הרשעים ששרפו גופם לאחר מיתה ע"פ צוואתם. ומעכ"ת כתב דחזינן שאפר זה הוא טחון דק ואין בו שום עצם. וזה יש לדחות דכיון דהוי רק כשעורה אפשר שנמצא שם כזה והוא שחור כמראה אפר. כי מי בדק את כל האפר וראה שלא נמצא עצם כזה. ואם בדקו אחד ולא מצאו. י"ל שהעצם נפל באיזה מקום אבל בשארם יש לחוש שנמצא שם העצם. ובספק קבורה אזלינן לחומרא כמ"ש הפוסקים דהא הוי דאורייתא. אבל באמת דברי הלה"פ תמוהים דהא קיי"ל בסי' שפ"ד שאין חיוב קבורה רק בראשו ורובו וביותר תמוה מ"ש שמותר לכהן ליטמא כדי לקבור את עצם לוז דהא