דברי מלכיאל ה ק

מותרים בהנאה. וא"כ יש לחוש שע"י אפר זה יזדבל הקרקע ויצמחו עשבים הרבה ויבואו לידי הנאה ומה קאמר שם דלהכי צריך ליתנם בביה"ק כדי שלא יזבלו בהם. וביותר קשה לפמ"ש הב"י בסי' קל"ג הטעם דביה"ק לאו בר זריעה הוא. דהא מ"מ יהנו מעשבים שיצמחו שם. וזה יש לישב ע"פ מה שהקשו התו' בע"ז שם דהא קיי"ל דזה וזה גורם מותר והכא יגרמו הקרקע והזבל. ותירצו דמ"מ לכתחילה חיישינן לסברת רבנן דזוז"ג אסור. וא"כ הכא הרי לא יזרעו בביה"ק. רק אם יצמחו עשבים ימכרום זה לא מיקרי לכתחילה. וגם אפשר דבעשבים אין נ"מ כ"כ בזבל. ועוד נראה דבביה"ק שיש בו ליחות המתים הנקברים שם אין נ"מ באפר שיתנו שם. ומ"ש הב"י הטעם משום שאין זורעים שם. היינו כי אם היו זורעים שם היה נראה כאלו הוא מזבל בכוונה כדי לזרוע. אבל קושייתינו הקודמת קשה

והנראה בזה דאף דהאפר אסור בהנאה מ"מ אינו מאיס. דהא אף אם טחנו חטים שנעבדו במחובר קיי"ל בע"ז (דמ"ז) שהקמח מותר למנחות וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהא"מ משום דכיון שנשתנה מחטים לקמח תו לא מאיס לגבוה ומכ"ש כשנשרף לאפר ודאי דהוי שינוי גדול ולא מבעיא חטים שניתנו בשכר יי"נ דשרי ליתן אפרם בביה"ק דהא לא נעשה מכירה בגוף החטים אלא אף אפר ע"ז שרי ליתנו דכיון שנשתנה תו לא מאיס כ"כ ואין בזה גנאי למתים דלא עדיפי מלגבוה דשרי כמש"ל. ואף שכתבו כמה פוסקים ביו"ד סי' ק"ד ואו"ח סי' קנ"ד דאף בדבר האסור לאכילה אסור לדבר מצוה משום הקריבהו נא לפחתך מ"מ אין בנתינתו על ביה"ק גנאי למתים ומה שנתן יאשיהו את אפר ע"ז על קברי עובדי ע"ז היינו כדי להזכיר עוונם ושיבושו בזה עוע"ז החיים אבל מדינא מותר לתת האפר גם על קברי ישראלים כשרים ועוד דהכא לא שייך לומר שיהא מאיס בשביל שאסור בהנאה דהא גם המתים בעצמם אסורים בהנאה ומשום דררא דע"ז לא מאיס כיון שנשתנה וכמש"ל. ויותר נראה דהש"ס בע"ז (דף ס"ב) איירי בביה"ק של בנין דזהו סתם ביה"ק שבש"ס וכהא דעירובין (דף ל"א) דאיירי בשל בנין כמ"ש המג"א סי' ת"ט שכן היה דרכם אז ולזה הותר לפי שאינו מקום זריעה. וגם דהא קבר בנין אסור בהנאה ולזה אין קפידא שיתנו עליו אפר איסורי הנאה. אכן התו' בע"ז שם כתבו דאיירי שם בקבר קרקע עולם. וע' חיבורי ח"א סי' ס"ז שבעפר שעל הקברים יש מחלוקת הפוסקים אי מיקרי תלוש ולבסוף חיברו ויאסר בהנאה

עכ"פ בנ"ד י"ל שצריך לקבור אפר הנשרפים בביה"ק דלא גרע מאפר שכר יי"נ ואפר ע"ז כנ"ל ובפרט שי"ל שנתכפר להם. ועדיין יש לדון בזה דהא תניא בפ"ב דשמחות דהפורש מדרכי ציבור אין מתעסקין עמו לכל דבר. ומשמע שא"צ לקברו וכן הבין הח"ס סי' שמ"א רק שהוכיח שם מדאצטריך קרא שכהן אינו מטמא לקרובו שפירש מדרכי ציבור, משמע דעכ"פ טעון קבורה. וזה יש לדחות דהא גופא קמ"ל שא"צ קבורה. ואף דהרוגי ב"ד טעונים קבורה י"ל דשם אפשר ששבו בתשובה דהא איתא בסנהדרין (דף מ"ג) שהיו מתודים קודם מיתתן. משא"כ הפורש מדרכי ציבור שאפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים. ומ"ש הח"ס ראי' מדברי המג"א סי' תקכ"ו סק"כ שהביא ראי' שצריך לקבור נפלים מדאצטריך בת"כ למעט נפלים מטומאת כהן. הנה גם שם י"ל כן דהא גופא ילפינן שאין טעון קבורה ובדעת המג"א דלא ניחא ליה בזה נראה דס"ל דכיון דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) שטעם קבורה הוא משום כפרה או משום בזיונא. וא"כ מסברא הוי ידענא שאין לנפלים קבורה. דהא כפרה לא שייך בהו. וגם בזיונא לא שייך דקטן לאו בר בושת הוא כדאיתא בב"ק (דף פ"ו) וכיון דמחיים לית ליה בושת ה"ה לאח"מ ומדאצטריך קרא שלא יטמא לו מוכח מזה שצריך קבורה שוב ראיתי שהבינה לעתים על ה' יו"ט כתב באמת דמהכא ילפינן שא"צ קבורה בנפלים וכמש"ל וחולק על המג"א ות"ל שכוונתי לדבריו ומש"ל לישב דברי המג"א ז"א דבאמת הבזיון הוא לכל אדם כשיתבזה אדם מת וכ"כ הרמב"ן בתוה"א שער ההספד. וע' חיבורי ח"ד סי' צ"ה וע' ח"ס חא"ח סי' קמ"ד מ"ש בזה [ושם נסתפק אי נפל אסור בהנאה ולפלא שלא הרגיש שהוא מפורש בסנהדרין (דף מ"ח ע"א) ע"ש]

והנה באו"ז סי' תכ"ב כתב שאסור להתעסק בקבורת פורש מדרכי ציבור ואינך דחשיב בפ"ב דשמחות והובא זה בהג"א פ' גיד הנשה. ולפמש"ל י"ל שזה תלוי בפלוגתא אי נפלים טעונים קבורה דמ"ד שטעונים קבורה א"כ מפרש שממעטים כהן מלטמא לנפלים אבל קבורה בעי וא"כ ה"ה בפורש מדרכי ציבור דממעטינן מטומאת כהן מוכח שצריך קבורה כמ"ש הח"ס. ומ"ד שנפלים א"צ קבורה צ"ל דמפרש דמטומאת כהן ילפינן שא"צ קבורה כמש"ל. א"כ ה"ה בפורש מדרכי ציבור וכנ"ל והאו"ז לטעמו דס"ל שם שאין לנפלים דין קבורה ע"ש. אבל באמת ז"א דהא בהרוגי ב"ד קיי"ל ג"כ שאין כהן מטמא להן וכ"כ ביו"ד סי' שע"ג ובהם מפורש בתורה שטעונים קבורה ועיקר קבורה ילפינן מינייהו בסנהדרין (דף מ"ו) והח"ס שם מחלק בין הרוגי ב"ד לשארם וקשה דהא לענין טומאת כהן שניהם שוים ולדינא צ"ע דהא מפורש ביבמות (דף כ"ב) וסנהדרין (דף פ"ה) שאם עשה תשובה הוי בכלל עושה מעשה עמך והכהן מטמא לו. וא"כ גם בהרוגי ב"ד הו"ל לחלק בין עשה תשובה ללא עשה תשובה וכ"כ האו"ז סי' תכ"ח לענין אבלות לחלק בזה ולפלא שלא חילקו כן לענין טומאת כהן ועכ"פ דברי האו"ז צ"ע לענ"ד. ומש"ש ראיה מסנהדרין (דף מ"ו) דאיתא שם הני לא ליהוי להו כפרה הוא תמוה דהא קאמר שם ג"כ דהוי משום בזיונא של כל קרוביו וכמש"ל וזה שייך גם ברשעים וכ"כ באו"ז שם סי' תכ"ב שצריך לחוש לחומרא כהטעם משום בזיונא. ומש"ש ראי' מירושלמי פ"ח דתרומות ה"ג שטבח האכיל טריפות ונפל מן הגג ואכלו ממנו כלבים ואמר ר"ח שיניחום לאכול בשביל שהאכיל טריפות השייכים לכלבים דכתיב לכלב תשליכון. לענ"ד צ"ל דזה היתה רק הוראת שעה כדקיי"ל ביבמות (דף צ') דמשום מיגדר מילתא מכין ועונשין לצורך שעה והראיה שלא הביאו הפוסקים זה לדינא שאוכל טריפות יתנוהו לאחר מותו לפני כלבים. וגם כי י"ל דר"ח ס"ל דקבורה הוי משום כפרה. אבל אנן קיי"ל כש"ס דילן דהוי משום בזיונא כמ"ש האו"ז שם בעצמו. ולזה לענ"ד העיקר כדעת שאר פוסקים שלא הזכירו דין זה והך דפ"ב דשמחות הזכירו רק לענין שאין מתאבלין עליו ע' טוש"ע סי' שמ"ה וכמ"ש הח"ס סי' שמ"א. ואפשר שגם האו"ז כתב זה רק למיגדר מילתא אך לשונו לא משמע כן. ואפשר לדון שזה תלוי במחלוקת הפוסקים אם טומאת כהן לקרובים הוא דווקא לצורך קבורה או אף שלא לצורך קבורה והובא זה בטוש"ע סי' שע"ג ס"ה דלהסוברים שמטמא אף שלא לצורך א"כ שפיר י"ל דפורש מדרכי ציבור א"צ לקוברו ומ"מ הוצרך למעט שאסור לטמאות לו אבל להסוברים דשרי רק לצורך קבורה א"כ מוכח דבני קבורה נינהו וכמ"ש הח"ס כנ"ל. אכן לפמש"ל נדחה זה בלא"ה ואקצר כי העיקר נלע"ד להלכה שצריכים קבורה וראיתי בח"ס סי' שכ"ו שכתב בשם הרמב"ן שאין מתעסקים בקבורת הפורש מדרכי ציבור והמאבד עצמו לדעת והובא בב"י סי' רמ"ה ותמהני שאין נמצא כן לא בב"י ולא ברמב'"ן ואדרבא מבואר שם שאין מתאבלים עליו אבל קוברים אותו וביותר קשה שסותר דברי עצמו בסי' שמ"א

שוב ראיתי בבשמים ראש סי' ס"ד שכתב דהך דירושלמי היתה רק הוראת שעה למיגדר מילתא וב"ה שכוונתי לדעתו וכתב שם להלכה שצריך לקבור אף את הרשעים והכסא דהרסנא שם כתב שר"ח נשאל שם בירושלמי אם מותר לטלטל ביה"כ ולזה הורה שלא יטלטלוהו. והנה זה י"ל רק לפי מה דאיתא בירושלמי פ"ב דע"ז ה"ג שזה היה עי"כ עם חשיכה אכל בפ"ח דתרומות איתא שזה היה ע"ש ולא נזכר עם חשיכה וא"כ לא שייך זה ובלא"ה היה לר"ח לצוות שיעמידו שומרים