דברי מלכיאל ד צז

נסתם מעינה דאצלינו הם רק חשש ספק זבות. ורובן ככולן הוי רק נדות. ואין מחזיקין אותה שתראה בימי זיבה ע' נדה (דף י"א ודף ל"ט). וגם כי יש מחלוקת הפוסקים בענין זה]. וכעין זה קיי"ל ביו"ד סי' צ"ח בנשפך וא"י אם היה בו ששים שרי בדרבנן ואף שודאי נפל שם דבר איסור. ויש לדון בזה מסוגיא דנדה (דף ס"ב) וע"ש בתו'. ומהא (דדף ע"א) גבי דם תבוסה וע"ש בתד"ה ר"י וכן מסוגיא דפסחים (דף י' ע"א) גבי ספק חמץ כשביטלו ע"ש בתוס'. וע' רפ"ב דטהרות דמקילינן בספק טבל לטומאה דרבנן וע' עירובין (דף ל"ו) ואקצר באשר לדינא ברור כמש"ל

סימן סח כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה אברהם נ"י רב דק' יאקשיץ

ע"ד מ"ש החת"ס להחמיר בעד שאינו בדוק שצריך לשער כפי מאכולת הנמצאת אצלינו. והקשה כת"ר דהא מפורש בש"ס (דף י"ד) דגם בעד שא"ב צריך כגריס ועוד. לא הבנתי מה מקשה מעכ"ת כי הלא החת"ס הביא שם בעצמו בסי' ק"נ את הש"ס הנ"ל. וכתב דמכ"מ כיון דהאידנא אין מצוי מאכולת כזאת לזה יש להחמיר כמו שביאר שם הטעם. ובכ"ז צדק כת"ר בדבריו שאין להחמיר למעשה כדברי החת"ס. ונראה ראי' לזה. דלדברי החת"ס דהא דבעינן כגו"ע הוא כדי להוציא מספק מאכולת. א"ל ל"ל שיעור מאכולת. דהל"ל כפשוטו דכל שאין לנו במה לתלות ה"ז טמאה. ומ"ש דנקיט מאכולת. וע"כ צ"ל דזה ג"כ הוי מצד תקחז"ל שאין כתם טמא בפחות מכגו"ע. רק כיון דנפיק מתקנה דכגו"ע. ס"ל לרבי שם דטמאה נדה כיון שיש לה חזקת טהרה שלא בשעת וסתה. ולזה בעי כגו"ע כדין כתם וז"ב. ולדעת החת"ס תקשי דנהי דאינו בדוק. מכ"מ הלא צריך לדקדק אם הי' שייך שיהא בו דם מאכולת. דהא מאכולת אינה מצויה. רק בדברים הנלבשים על האדם וכדומה. אבל העיקר כנ"ל דגם בזה עיקר הטעם משום תקחז"ל בכתם וכמש"ל

סימן סט

ע"ד המקוה שבעירו אשר במשך עשרה רגעים מתמעטים המים קרוב למחצית המקוה וחפצים לחפות כותלי המקוה בטסים הנקראים צינק בלעך, כי עי"ז חושבים שלא יתמעטו המים. וחפץ כת"ר לדעת דעתי בזה. וכן חפץ לדעת דעתי בדבר הנשים שטבלו במקוה זו אם צריכות טבילה אחרת. ובאשר זה דרוש לשעה ואני טרוד מאוד כעת. לזאת אשיב בקוצר

הנה כבר בארתי בחיבורי ח"ג סי' ס"ד שיש להחמיר בזה ובפרט בנ"ד שנבלעים המים במהרה ובלי ספק נראה לעין שמתמעטים המים בכל רגע. והוי ניכר הזחילה וכמש"ש בחיבורי. ונראה שהנשים שטבלו צריכות לטבול שנית. והנה כת"ר כתב להקל בדיעבד כיון דהרבה פוסקים ס"ל דזוחלין הוי מדרבנן. ומצינו שבסי' קצ"ח סי"ח הקילו האחרונים כששכחה מליטול ציפורן וטבלה אף דהוי מיעוט המקפיד. אלמא דבדרבנן מקילינן בדיעבד. וזה תמוה דהא פשוט בש"ס חולין (דף י') ובנדה (דף ס"ו) דאף בחציצה על מיעוט גופה צריכה לחזור ולטבול וכ"ה פשוט בפוסקים סי' קצ"ח. רק בציפורן הקילו משום דלא הוי מיעוט המקפיד וכמ"ש בש"ך שם סקכ"ה דלדעת כל הפוסקים הוי זה הוי זה רק חומרא בעלמא. רק הראב"ן כתב שחוצץ בשביל שעתידה ליטלו. ומש"ש ראב"ד הוא ט"ס. ולזה כשכבר שימשה לא חשו לדעת יחיד בזה ע"ש ובר"ס קצ"ז וז"ב. והנה כת"ר הביא דברי שו"ת עין יצחק סי' כ"ב. ושם כתב דרק כשאין ניכר הזחילה מלמעלה א"צ לטבול שנית. ומבואר שאם ניכר הזחילה. צריכה לטבול שנית. אכן בזה יש לחלק אם אחר המיעוט נשארים מ' סאה. וע' חיבורי שם. וגם צריך לדעת אם מי המקוה הוא מעין נובע או לא (עמש"ל סי' ע"ז בזה)

וע"ד חיפוי הטסים, שכתב כת"ר דהוי פשוטי כלי מתכות שמקבלי טומאה ופלפל אי מהני חבור לקרקע לבטלן לקרקע. עמ"ש בחיבורי ח"ב סי' ס"ד. אכן בנ"ד הטסים אינם מקבלים טומאה דהוי גולמי כלי מתכות וכמפורש בפי"א דכלים וברמב"ם פ"ח מהלכות כלים דעשת ברזל אינו מקבל טומאה. ונ"ד הוי כעשת ברזל שעשוי רק לעשות מזה כלים הצריכים. ופשוטי כלי ברזל מקבלים טומאה כשיש עלי' שם כלי רק שאין לו בית קיבול. וע' חיבורי שם אות א' וט'. וע' בנו"ב מ"ת סי' קל"ז שכתב דמסמרים לא הוי כלי והביא מהרמב"ם פ"ח מה' כלים ה"ב ע"ש. ודבריו תמוהים לענ"ד ולא אוכל כעת להאריך בזה. אכן אפשר כשיחפו הכותלים בזה יהא כעין כלי עם דפנות. ויודיעני כבודו אם המקוה ממעין נובע. או שהמים יוצאים מכותלי המקוה. ואם המים מתפשטים מעצמם על פני כל רוחב המקוה בלי הוספת מים אחרים. ובאיזה אופן יחברו הטסים להמקוה אם במסמרים או באופן אחר. ואם אחר החיבור יהיו הטסים יחד כתיבה שלימה. ואז אי"ה אודיעו דעתי בזה. כי קשה עלי כעת לבאר כל ספק שאפשר ליפול בזה

וע"ד אם מותר לסתום הנקב בצימענט. הנה ודאי דהוי צימענט סתימה מעליא. אכן כבר כתב הנוב"ת סימן קמ"ב לחלק בין סתימה בתלוש לסתימה במחובר. ועדיין יש לדון באופן חיבור הכלי אם יש בו ביטול גמור אי לא. ואם כשיוציאו הכלי מתוך המקוה ישאר הצימענט במקוה. אז אין חשש בזה. כי אין זה סתימה רק כאלו מניח הכלי באופן שהנקב יהא על גבשושית שבקרקע. ואשר הביא כת"ר ראיה מיומא (דף ע"ז ע"ב) אין מובן לי דהא שם הוי נהר שמימיו זוחלין. והוי מים חיים שהזבים טובלין בהם כדאיתא בסוגיא שם. שוב ראיתי שכ"כ הפמ"א ח"ג סי' קמ"ב לדינא ע"ש. וע' שו"ת הרשב"א סי' ת"ת

ואשר הקשה כת"ר על מ"ש דהוי גולמי כלי מתכות מחגיגה (דף כ"ו) גבי ציפוי המזבח. לא דמי כלל דשם כבר נתקנו לצפות בהם המזבח ועשו כלי מהם. אבל הטסים הנמכרים בחנות אינם מיוחדים עדיין לשום דבר. וכשיעשו מהם איזה דבר צריכים איזה תיקון כמו לעשות להם אוגנים או לנקוב בהם נקבים וכדומה ועדיין אינם כלים. וכמו נסרים שאין נקראים פשוטי כלי עץ עד שייחדם לאיזה תשמיש ויתקנום אם צריכים איזה תיקון. וההכרח לקצר: סימן ע כבוד הרב החו"ב ובו' מו"ה חיים שלמה נ"י

ע"ד אשר הקשיתי בחיבורי, ח"ב סי' ע"ג דמאי מייתי הש"ס בקדושין (דף ל"ב) ראיה שמותר לתלמיד לקבל שימוש מרבו מאברהם שקיבלו המלאכים שימושו. והקשיתי דהא הם ידעו שהם מלאכים ואין חייבים בכבודו. ותרצתי דכיון שעשו א"ע לפניו כאנשים. היה להם להזהר בכבודו. והקשה כבודו דהא מפורש בש"ס בקדושין שם הקושיא והתירוץ. הנה כבודו מיהר להשיב בטרם עיין כראוי. דהא הש"ס מייתי שם שאברהם שימש עליהם. ומקשה דשאני התם שידע שהם מלאכים. ותירץ שנדמו לו כערביים ע"ש. אבל אנכי הקשיתי דמ"מ מה מייתי הש"ס מהכא. די"ל דלפי שהם ידעו בעצמם שהם מלאכים. לזה קיבלו השימוש מאברהם. ותרצתי דמ"מ כיון שהשתדלו להתראות כאנשים היה להם לנהוג כדין אנשים. וראיתי במהרש"א שכתב להוכיח שהאיסור הוא על הרב מהא דמייתי מאברהם אף שהם ידעו שהם מלאכים. ולענ"ד העיקר כמ"ש בחיבורי שם.