דברי מלכיאל ד צו

יש על כל הכלים רק ספק אם נשתמש בהם נבילה. והכלים הם עתה אינם בני יומם והוי ספק דרבנן. וגם כי אפשר שדיבר שקר בשביל שנדמה לו שצוו אותו להגיד כן להרב. וגם כי בלשון שנהג בקלות בשחיטה אין במשמעות ששחט בסכין פגום רק אפשר שלא דקדק בחליקת הסכין וכדומה. וגם הלא יש פגימות שהם רק ספק פגימה וע' מקום שמואל סי' צ"ג. ואף שאומר שרוצה לשלם. מ"מ אין שומעין לו כיון שע"פ דין אין חשש בזה. וגם כי עתה חוזר מדבריו. ובודאי לא ירצה לשלם וע"פ דין אינו מחויב לשלם כיון שא"צ לשבור. ואם היו צריכים לשבור יש ג"כ עדיין לדון בזה. ואקצר כי א"צ לזה בנ"ד

סימן סה כבוד הרב וכו' מוהר"ט נ"י מו"צ בקריוואזאר

ע"ד שנשחט גדי שנפל מתנור אצל הא"י המוכר ולא נבדק אם יכול לילך ד"א. ונאכל הבשר. והטבח לא הגיד זה להשו"ב. ואמר ששכח להגיד. מה דין הכלים. ומה דינו של הטבח. הנה לא ביאר כבודו כמה גבוה התנור. כי יש תנורים שאינם גבוהים. גם לא ביאר אם הישראל ראה הנפילה או הנכרי הגיד זה. לזה לא אוכל לבאר משפט הכלים. וגם כי כתיב במכתבו ביני שיטי תיבות שא"א לקראם. וע"ד הטבח. הנה בח"מ סי' ל"ד ס"ה קיי"ל דשכחה הוי פשיעה וכן קיי"ל ביו"ד סי' קי"ט סי"ז שאין הטבח יכול לומר שוגג או אנוס הייתי: וכבר בארתי בע"ה בחיבורי ח"ב סי' ס"ט הסברא בזה ודלא תקשי מהא דקיי"ל באו"ח סי' ק"ח ותקכ"ז דשכחה הוי אונס דכל מילתא דרמיא עליה הוי פשיעה אם שוכח. וה"ה הכא מוטל על הטבח להזהר שלא להכשיל בטריפות. ואף דהכא י"ל שיש לו מיגו שהיה אומר שלא ידע כלל מזה. או שלא ידע שיש בנפילה זו חשש טריפות. מ"מ י"ל שירא להגיד כן שמא יוחזק כפרן אם יתברר שידע מזה. וגם כי רחוק שטבח לא ידע שיש חשש בנפולה. והוי כמיגו נגד הרוב ע' בכללי מיגו. אך כבר כתב הרא"ש בתשובה כלל כ' סי' כ"ט והמהרי"ו הובא באחרונים בסי' קי"ט שהכל לפי מה שהוא אדם. ואם ידוע שהוא מדקדק במעשיו יש להאמינו שהיה שוגג. וכן קיי"ל בח"מ סי' ל"ד סכ"ד. ולזה גם בנ"ד יש לעשות כן כפי ראות עיני הדיין בטיב האיש הזה ועמ"ש בחיבורי ח"ב סי' ו' איך לנהוג בכגון זה. ובנ"ד יש לדון דהרי עכ"פ מודה הטבח ששכת. וכבר בארנו דשכחה היכי דרמיא עליה הוי פשיעה. וא"כ אף שנאמין לו ששכח. בכ"ז יש לקנסו כפי ראות עיני הדיין. ואם יתברר שהגדי טריפה יש להחמיר עליו יותר. ובעתים הללו ראוי להחמיר על הטבחים כי יש הרבה קלי הדעת. ואם יש רב בעירו ויש בזה ח"ו שמץ מחלוקת. אזי יהיו דברי כלא היו עד אשר יבואו גם דברי הצד השני

סימן סו

מכתבו היקר הגיעני ומאוד נהניתי אשר עמד בפרץ אשר פרצו בני הנעורים לגלח זקנם במספרים כעין תער. ועי"ז רבתה המכשלה שההמון מגלחים אף בתער, כי אין יודעים לחלק בין מספרים לתער. והלוחדים המזוייפים אשר עמדו כנגדו וחרב בידם בהראותם דברי השו"ע סי' קפ"א שמתיר במספרים כעין תער. זה מורה כי אין יראת ד' בלבם ולא יחושו לפרצת הדור שנעשה עי"ז הגילוח כהיתר. ובהמשך זמן יהא נשכח ח"ו כל איסור גילוח זקן. ומוטל על כל ירא שמים לעמוד בפרץ בזה. וביותר ראוי לבני תורה ליזהר בזה כי מהם ילמדו כל ההמון והקולר יהא תלוי בצוארם

ובאמת יפה כתב כת"ר דאף ע"פ דין יש לדון דאסור דאף דבשו"ע סי' קפ"א החליט שמותר. מ"מ דעת כמה פוסקים דאסור. וכ"כ החינוך במצוה רנ"ב והבין כן דברי הרמב"ם שכתב דבמספרים כעין תער פטור. משמע דמ"מ אסור. וכ"כ בשו"ת חיים שאל סי' נ"ב שגם המעשה רוקח ומרכבת המשנה פירשו כן בדעת הרמב"ם. ועוד כי המגלחים לא ידעו לחלק בין מקום ששייך לפיאות הראש או לפיאות הזקן. כי פיאות הראש מגיעים עד לחי התחתון. ובפיאות הראש דעת התוס' והרא"ש ועוד הרבה פוסקים שאסור במספרים כעין תער והובא דעתם בשו"ע סי' קפ"א. וגם דהא כתב בשו"ע שצריך להזהר בזקן שלא יחתוך בזוג התחתון שבמספרים דהוי כתער. ובודאי אין יודעים להזהר בזה. והב"י שהכריע להיתר בשו"ע הוא מפני שפירש כן בכ"מ בדעת הרמב"ם. אבל כיון שהרבה גדולים מפרשים שהרמב"ם אוסר יש להחמיר. ואף שהחיים שאל שם מכריע כהב"י בפירוש דברי הרמב"ם. בכ"ז יש מקום לדון בדבריו יעו"ש. ועוד יש לדון דכיון שכבר נהגו אבותינו מעולם שלא לגלח במספרים כעין תער. הוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאסור מדין נדר וכדאיתא בפסחים (דף נ"א). ובפרט שיש דיעות פוסקים המחמירים בזה הרי חזינן שקבלו עליהם לנהוג כדעת הפוסקים הללו. וע' פר"ח בדיני מנהגי איסור. וגם כי המקובלים החמירו בענין זה מאוד וכ"כ בשו"ת מן השמים סי' ל"ו שאסור להשחית במספרים כעין תער ע"ש ואוי לאותה בושה כי הלא הרבה מבני נכר מגדלים זקנם. ולמה יכבד זה על אחב"י אשר אנחנו מצווים על זה

ולזה יישר כחו של כת"ר ותחזקנה ידיו על אשר עמד בפרץ בדבר הזה. ולא ישים לבו לדברי המתלוננים. וע"ז אמר הנביא שצריך שיהא כחומת ברזל לעמוד נגד המתפרצים. ואותם בני תורה העומדים כנגדו ניכר שאין בהם יראת שמים. ולא זכה נעשה לו סם המות. וכל המרפה את ידי מי שרוצה לחזק מוסדי הדת הרי הוא בארור אשר לא יקים את דברי התורה וכמבואר בירושלמי הובא בתוס' סוטה (דף ל"ז) וברמב"ן על התורה וכל המחזיק במעוז תוה"ק הרי הוא בכלל ברוך

סימן סז כבוד הרה"ג מוהר"מ נ"י רב בק' פעסטשאנקא

ע"ד אשה שמצאה כתם בימי טהרתה ונאבד קודם שהראתה אותו לחכם. הנה לא ביאר כת"ר מה אומרת האשה אם היה אדום וגדול או לא. כי נאמנת ע"ז דקיי"ל בנדה (דף כ' ע"ב) שנאמנת לומר כזה ראיתי ואבדתי. ואם אומרת שספק לה אם היה מראה אדום. או שא"א לה להגביל את גודל הכתם. נראה ודאי שטהורה. דהא הוי ספק דרבנן וגם יש לה חזקת טהרה וכמ"ש כת"ר ג"כ ימ"ש כת"ר בשם ספר קנאת סופרים שהחמיר והביא ראי' מהא דכזה ראיתי דמשמע דווקא שאומרת כזה. ולא בסתם ונאבד. הנה אין ספר זה ת"י וראיתו אין בה ממש דשם איירי בראיה ממש מגופה. וכן מוכח מלשון ראיתי. ולא קאמר מצאתי. וכן הטוש"ע הביא דין זה בסי' קפ"ח ולא בסי' ק"צ בדיני כתמים. ובירושלמי ספ"ב דנדה איתא ראתה על הכר. ומשמע לכאורה דהיינו כתם. אבל כבר פירש שם המה"פ דהיינו מגופה. וצ"ל דדייק לה מלשון ראתה כמש"ל. ואף דבר"ס ק"צ קיי"ל שאם הרגישה ובדקה ולא מצאה טמאה. היינו רק כשהרגישה דהוי ספק דאורייתא אבל לא בכתם. וגם שם חלקו הרבה אחרונים על דין זה והובאו בפ"ת שם. והביא זה גם כת"ר. ובבינת אדם סי' ה' שכתב להחמיר בבדקה בעד ונאבד ומסופקת אם היה מראה אדום. היינו בבדיקה דהוי חשש ספק דאורייתא. וגם בזה יש לדון אבל בכתם מודה דטהור [ואף בג"י הראשונים נראה שיש להקל בזה. דהא מ"מ הוי רק דרבנן כיון שלא הרגישה. וגם דהא