דברי מלכיאל ד צה

ונראה דאף אי נימא דהוי כשאר עבירות. ואינו חשוד על השחיטה. מ"מ ידוע שהרגיל בעון זה משתנית הרגשתו בשעה שהוא נחלש מרוב הוז"ל ודעתו מתבלבלת. וא"א להעמיד על בדיקתו הסכין. וגם כי כבר כתבו הטוטו"ד ושאר אחרונים וע' ח"ס סי"ח שחלילה להחזיק שו"ב ממונה לרבים הרגיל לעבור על איסור חמור. ואין נאמנות לאיש בזוי כזה. ולדעת הרמב"ם צריך מדינא לבדוק לו סכין כמבואר סי' ב' ס"ו. וא"כ בנ"ד ממ"נ או שהוא שוטה או שהוא מומר לאיסור הוז"ל. כי הלא הודה שהוציא ז"ל הרבה פעמים ושנדמה לו כאלו פורחים באויר ובאומר בתורת הודאה כתבו הפוסקים שנאמן על עצמו. אך זה יש לדחות שהרי לא אמר בפירוש שהוציא בידים. ולא נעשה מומר לאותו דבר רק בג"פ

ואף דכתבו הפוסקים דדוקא בג"פ נעשה שוטה. מ"מ הא כתב התב"ש סי' א' סקמ"ו לחוש אף בפעם אחד. ועוד נראה דבנ"ד ששטותו היתה שנדמה לו ששומע שקוראים לו ומדברים אליו. א"כ הרי לא היה זה תדיר רק לפרקים ובנתיים התנהג כראוי ככל אדם א"כ הרי הוחזק יותר מג"פ והוי ע"ח וע"ש. ואף שלא היה לו זמן קבוע לזה. כבר בארתי בע"ה בחיבורי ח"ג סי' קל"ו שהעיקר דמיקרי אף בכה"ג ע"ח וע"ש ודלא כהב"א ע"ש. ואף שאפשר שבנתיים היה במרה שחורה. וא"כ השתא דחזינן שאינו במרה שחורה. ניכר שאין לחוש שיחזור לשטותו. והוי כעין וסת הגוף מתעטשת ואינך דקיי"ל בנדה (דף ס"ג) וביו"ד סי' קפ"ט שאם אין לה מקרים אלו א"צ לחוש לוסתה. מ"מ הרי נראה מתוכן השאלה שבכל החורף לא היה ניכר עליו מרה שחורה. ובכ"ז אמרו הזובחים שאינו שפוי בדעתו. וגם מי הוא זה המעיד שהיה ניכר בו בכל העת מרה שחורה. והלא גם מעכ"ת לא הכיר בו שום מרה שחורה כשהתודה לפניו. רק כשאמר שצוו לו לומר כן אזי דן שאמר זה שלא בדעת. ולכאורה יש לדונו ג"כ מצד שיצא יחידי בלילה כ"פ. אך הטו"א כתב ריש חגיגה דלא מיקרי שוטה עד שיצא יחידי חוץ לעיר. ויש לדון בדבריו. ואקצר באשר בלא"ה קיי"ל להלכה כדעת הרמב"ם דמיקרי שוטה אם נשתבש דעתו בשום דבר מהדברים. וכבר בארנו שאין שייך להאמין לו שבשעה זו הוא חלים. כי אולי אינו מרגיש בעצמו. וגם דהא בכלל שטותו הוא לעשות דבר האסור ע"י מה שנדמה לו שאומרים לעשות זה. ואף שעשה רפואות ואומר שהועילו לו. יש לדון שלא נאמין לו בזה וכמש"ל. ובפרט שהרי ראינו שמקודם נסע לעסטרייך. ובכ"ז שב לשטותו. ואף בתוך הזמן אמרו עליו שני זובחים שאינו שפוי בדעתו. ואף שמעכ"ת דיבר עמו בהלכה והשיב כהוגן. כבר כתבתי שמזה אין ראיה. וכ"כ הפוסקים ביו"ד סי' א' ס"ה ששוטה אסור לשחוט אף שהוא בקי בדינים אלמא שגם שוטה אפשר שישיב כהוגן בדבר הלכה. ויש לדחות וביו"ד סי' קפ"ז ס"ט מצינו שאף ברפואה שמוזכר בש"ס לענין רואה מ"ת. אין לסמוך לכתחילה בזמה"ז. ואף דבס"ח שם איתא שאם אמר לה רופא ישראל שנתרפאת יש מי שמתיר מ"מ הכא לא שמענו מרופא מומחה שיאמר שנתרפא. וגם הא חזינן שלא נתרפא כי הלא שב אליו החולי. ומה שאומרים הקצבים שלא היה מכשיר טריפה רק מטריף כשירות ע"י שעשה נקב בצפרנו. הנה אין לך שגעון גדול מזה לעשות נקב להטריף וממ"נ הוא שוטה או רשע. וכעין זה איתא בירושלמי ספ"ב דע"ז הובא בתו' שם (דף מ') לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור. וכיון שדעתו משובשת יכשיר גם את הטריפה. ועדות הקצבים אין בו ממש. כי איך יוכל הקצב לדעת אם לא העלים פגימה או סירכא וכדומה ואין הקצבים נאמנים על כגון זה. ואם אמת, הדבר שהטריף ע"י נקב שעשה לא היו הקצבים שותקים. והלואי שישתקו בשעה שמטריף להם השו"ב כדין. וקטיר קחזינא הכא

ואף שיש אצלם עוד שו"ב ואפשר שישחוט כשהשני יבדוק הסכין ויעמוד ע"ג בשעת שחיטה. מ"מ הוא דבר קשה שהשו"ב השני יהי' תמיד עוע"ג. ואולי לפעמים יחלה קצת או שיסע לאיזה מקום וכדומה. ואיך אפשר להכניס את הרבים בספק חשש נו"ט. וגם אם נכשירנו כעת בודאי לא יזהר שלא לשחוט בלא עוע"ג. וגם הלא בעופות א"א שיהי' עוע"ג. וע' ח"ס סי' ז'. ועוד דהא בודאי נהגו שם להחמיר שלא ישחוט אחד בלא השני עוע"ג. והיא תקנה נחוצה כמבואר בפוסקים ובחיבורי ח"ג סי' מ"א. ובאופן כזה אין כאן רק אחד. אחרי ששו"ב זה יש עליו חשש שוטה. וגם מה נעשה בבדיקת פנים דשם אין שייך עוע"ג. ואף דבדיקת הריאה הויא רק מדרבנן. מ"מ חלילה להקל בזה לסמוך על בדיקת מי שאין דעתו מיושבת וע' בחיבורי ח"א סי' ע"ח וח"ג סי' קל"ו קל"ז קל"ח. ואם לסמוך על בדיקה שאין בו שטות. כבר בארתי בחיבורי ח"ג סי' קל"ו שהוא דבר קשה וע"ש בסי' קל"ט. וגם איך אפשר שיבדקוהו בכל פעם שירצה לשחוט בהמה או עוף

ולזה לדעתי אף שקשה עלי מאוד שיעבירו שו"ב מפרנסתו במקום דטפלי תלוי בו. בכ"ז אין הדעת נותן שבשביל זה יהיו מחויבים לאכול משחיטתו אשר יש בזה חשש גדול ע"פ דין. וכבר כתב הר"ן הובא בריב"ש סי' ש"צ שאף בצרכי עוה"ז בורר כל אדם את היותר טוב ובטוח שאפשר. ומכ"ש בצרכי הנפש. וע' חיבורי ח"ג סי' צ'. ולהעמיד בביתו משגיח כמ"ש הח"ס סי' ז'. הוא דבר שא"א. ובפרט שיש לחוש שהשו"ב לא ישמע לו וישחוט לבדו לפי שמחזיק א"ע לפיקח. ולזאת לענ"ד ראוי לע"ע ליקח שו"ב אחר על משך חצי שנה. והקהל יתנו לו בכ"ז את צרכי פרנסתו במשך זה. ואם יראו שבמשך זה לא יארע לו ממקרים שקרו לו בחורף העבר ולא יהי ניכר בו שום שינוי בדעתו או מרה שחורה. ויעמוד למבחן אם הוא מרגיש כראוי בפגימה דקה. ומעמיד הסכין כראוי. אזי יוכלו להשיבו לחזקתו. אבל אם יראו במשך זה איזה שינוי בדעתו. או שימצא שאינו מרגיש כראוי. אזי יקחו במקומו שו"ב קבוע. ויעשו אנשי הקהל עבורו סיפוק לפרנסתו כדרך בנ"י רב"ר. ובפרט שעובר מאומנתו מחמת אונסו ולא מחמת רשעו. וכן המנהג בכל תפוצות ישראל להספיק לעת זקנה את המשרתים בקודש. ויש סמך לזה דגבי לוים שניתנו לעבוד עבודת ד' עבור ישראל ועליהם נאמר יורו משפטיך וגו' וכתוב בתורה שהמעשר ניתן להם חלף עבודתם ועל יסוד זה קנס עזרא את הלוים מן המעשר בשביל שלא עלו לא"י כדאיתא ביבמות (דף פ"ו ע"ב) לפי שהמעשר הוגבל בעיקר חלף עבודתם ומצינו דאף לעת זקנת הלוים ששבו מן העבודה מותרים ליקח מעשר. והיינו דג"ז מיקרי חלף עבודתם שעבדו בנעוריהם. וקודם שנכנס לעבודה מותר לקחת מעשר בשביל שיתלמד ויתרגל בעבודתו. ואף בכהנים שעבדו ע"ז כתיב במלכים ב' כ"ג וכן קיי"ל במנחות ק"ט שאוכלים בקדשים כבעלי מומין אף שאסורים לעבוד בבהמ"ק ע"ש ואכמ"ל

ומ"ש שימתין חצי שנה הוא מפני שבחודש מרחשון התחילו לראות שינוי בדעתו. ובפ' שמיני נראה שנתרפא. וכיון שצריך בע"ח וע"ש חזרה ג"פ כאותו המשך שהיה בג"פ הוחזק בשטות וכמ"ש בחיבורי ח"ג סי' קל"ז. לזה כתבתי להצריך שבמשך כזה לא יראו בו שינוי בשכלו. וצריך להעמיד איזה איש שיהי תדיר בביתו. כי מי יעיד אח"כ שלא אירע לו מקרים הקודמים. כי הוא אינו נאמן ע"ז כמש"ל. ולהאמין את אשתו א"א כיון שנוגע לפרנסתה וכבודה. וגם שהוא טורח גדול לעיין בכל עת עליו. ובדבר שיש בו טורח אין הנשים נאמנות כדאיתא בתוס' ריש פסחים. ויש לדון שיצטרכו שני עדים ע"ז ע' חיבורי ח"ג סי' קל"ט. אך בנ"ד יש להתיר באיש אחד. כיון שלא הוחזק לשוטה גמור. וביחוד צריך האיש הלז לשים לב אם אינו שונה בחטא להוז"ל. כי מי שהורגל בזה ר"ל. קשה לו לפרוש. וזה צריך להגיד להאיש בסוד, לא ידע השו"ב מזה מטעמים שונים. ואם ח"ו ישנה בחטאו. אזי אדמה כי אסור להשיבו לחזקתו. לבד שהוא איסור חמור ומטמא הנפש מאוד הנה עי"ז מתקלקלת הרגשתו ודעתו וכמש"ל

וע"ד שחיטתו לשעבר. יפה דן מעכ"ת שאין לחוש לדבריו דהא אף לפי דבריו היו רוב שחיטותיו מתוקנים. וא"כ