דברי מלכיאל ד צד

בקש השו"ב שיבוא כ"ת לביתו: ובבואו אמר לו שבא על אשתו בנדתה ב' פעמים כי לא הלכה לטבול זמן רב. ואמר לאשתו שתתודה ג"כ לפני הרב. והיא בכתה ואמרה שאין לה מה להתודות ואמר עוד ששומע קול הרב מאלעסק שאין רשע וחצוף כמותו בכל העולם ובכה הרבה. ואמר ששומע שקוראים לו מבחוץ ויצא ובא ואמר דברים שאין להעלותם על הכתב. ואמר ראו בעד החלון שמהשז"ל שהוציא נעשו בנים ופורחים באויר. ואשתו ספרה לכת"ר שזה איזה חדשים שהתחיל לדבר בשגעון ואמר שאינו רוצה להיות שו"ב. ונסע אז לצדיקים ושב משם בריא כראוי. ועתה שב עוד הפעם לשמוע קולות. ומאז לא שחט מאומה ובלילה ההיא ראה איש אחד שהולך בכל רבע שעה לחוץ באומרו כי קוראים לו. ופעם אחד יצא האיש אחריו וראה שמוציא שז"ל ע"י משמוש וא"ל הלא זה איסור חמור. והשיב כי האנשים אומרים לו לעשות כן. ואח"כ נסע לצדיקים ובא ואמר לו שהוא בריא ובקש שינסה אותו בדינים. ודיבר עמו בדינים עמוקים והשיב לו על הכל כהלכה. וגם קודם שנתודע לו זה אמרו לו שני קצבים שפעמים אינו שפוי ודיבר עמו אז בדינים והשיב לו כהלכה. ואח"כ ראו בו עוד כמה ימים מרה שחורה קצת. ומד' שמיני ואילך נראה שהוא בריא כראוי ואומר שברי לו אשר בעת ששמע קולות השמיט א"ע מלשחוט. והקצבים אמרו אשר היה בודק הרבה פעמים במקום אחד בשביל המרה שחורה שהיתה בו. ולפעמים כשהסיר סירכא תחב צפרנו במקום הסירכא כדי שיבצבץ והטריפה. אבל להכשיר טריפה לא היה חשוד כלל. והשו"ב חבירו אומר שלא ראה בו שום דבר. רק שהיה מביט זמן גדול על מקום אחד ואמר שעושה כן בשביל שמביט ע"י בתי עינים. ומעכ"ת האריך בדברי חכמה. וחפץ לדעת דעתי אם צריך לשבור הכלים. ואם מותר להיות שו"ב להבא. ובאשר אני טרוד גדול וכת"ר ביקש שאשיב במהירות לזאת אשיבנו בקוצר

לכאורה יש להכשיר השו"ב הזה. דאף דשוטה שחיטתו אסורה. מ"מ הכא הרי חזינן שנתרפא משטותו. ואף שכתב הח"ס דבעינן בחזרה משטותו פקחות יתירה. כבר בארתי בע"ה בחיבורי ח"ג סי' קל"ז דליתא. וסגי בחזרה מדבר שנשתבש בו. והכא כיון שראו בו סימני מרה שחורה והיה שומע קולות לפרקים קרובים. ועתה אינו שומע ולא נראה בו מרה שחורה. הרי שחזר משטותו. ואף שבארנו שם דבעי חזרה ג"פ. היינו רק בע"ח וע"ש שהוחזק ג"פ. אבל בנ"ד לא הוחזק ג"פ. כי במרחשון נראה בו שגעון. ואח"כ כשנסע לעסטרייך נתרפא. ועתה בפ' תצוה קרה לו שנית הוי רק שני פעמים. ואף ששני זובחים אמרו למעכ"ת באמצע החורף שנראה שאינו שפוי בדעתו. הרי בחנו מעכ"ת ומצא שהשיב כהלכה ונתברר שדברו שקר או שטעו באומדן דעתם בזה. ועוד דכיון דמה ששב לחלימותו מקודם וכן עתה. היה ע"י הרפואות וסגולות שנתנו לו צדיקי עסטרייך. לא שייך לקראו ע"ח וע"ש. דהא חלימותו לא היתה עצמיית רק ע"י עסק ברפואה. וא"כ נתרפא אז לגמרי. וכמו אם שור ראה שור ונגח ואח"כ ראה שור ולא נגח בשביל שהיה אז חולה או שהחזיקוהו בקרניו שלא יגח. ודאי דזה לא מצטרף שיהי' עי"ז מועד לסירוגין ובנ"ד עדיפא שעי"ז שנתרפא אין השגעון הראשון מצטרף כלל. שהרי נתרפא ממנו ע"י רפואה. ועוד דהרי לא ראינו בו שגעון גמור דהא הרבה פוסקים ס"ל דבעינן דוקא הנך תלתא דחגיגה (דף ג') וכ"פ ביו"ד בסי' א' ס"ה לענין שחיטה. ואף להרמב"ם פ"ט מה"ע שכתב שאם נשתבש בדבר מן הדברים מיקרי שוטה. כבר כתבו הנו"ב ועוד אחרונים דבעינן שיעשה מעשה בשטות ולא בדברים בעלמא. ובעינן שיעשה המעשה ג"פ. ובנ"ד שהוציא זר"ל לא ראינו רק פעם אחד. וזה לא היתה בשטות רק בשביל שנדמה לו שמצוים אותו כן. והוה כאונס בדבר ואינו רק בעל דמיון שנדמה לו ששומע קול דברים וכעין דאמרינן בחגיגה (דף ג') אימא בעל מחשבות הוא. וגם משמע שם ברש"י על גנדריפוס דחולי מרה שחורה לא מיקרי שוטה וכ"כ הב"א סי' פ"ט ומהרי"מ סי' ל'. ומה שהודה שנהג קלות בשחיטה ובאשתו נדה. לכאורה אין בזה ממש שהרי אמר שנדמה לו שמצוים אותו לומר כן להרב. ובפרט שהשו"ב השני והקצבים אומרים שלא ראו ממנו שום קלות בשחיטה ובבדיקה ואדרבא החמיר יותר מדאי. וגם הלא אמרה אשתו שבעת שהחל לשמוע קולות לא שחט כלל. והרי חזינן שאף בעת המרה שחורה נזהר כראוי

אכן למעשה צ"ע טובא בזה דהנה אף דלכל דבר ס"ל להרבה פוסקים דלא מיקרי שוטה רק אם הוחזק בהני דריש חגיגה. מ"מ לענין שחיטה יש לחוש גם אם נראה בו איזה פרט שאין דעתו מיושבת ככל אדם. דהא כתבו רבינו יונה והרא"ש וש"פ שלבדיקת הסכין צריך מתינות ודיעה מיושבת. ואיש כזה הרי אין דעתו מיושבת כראוי. ואף אם נבדקנו בשעת שתופסתו המרה שחורה ונראה שמרגיש בפגימה כראוי. מ"מ כיון שאין דעתו מיושבת ככל אדם אפשר שתשתנה דעתו בכל עת. ואין ראיה ממה שיבדקוהו איזה פעם. ובפרט דבנ"ד לא בדקוהו כלל בשעה שלא היה שפוי כראוי. ואף שבדינים השיב כהוגן. אין מזה הוכחה שמחשבתו מיושבת לענין הרגשת פגימה וכן לענין בדיקת הריאה שצריך לזה ג"כ מתינות וישוב הדעת הרבה בעתים הללו בהסרת הסירכות. ויש הרבה אנשים אשר הרגשתם חלושה ומבוהלים בדעתם ובמעשיהם. ובכ"ז יבינו בדברי תורה כראוי. ובפרט שו"ב שחזר הרבה על הלכותיו ושגורים בפיו. ישיב כהוגן אף כשאינו מיושב בדעתו. ומ"ש בטוש"ע דמיקרי שוטה לענין שחיטה רק כשיש בו הסימנים דריש חגיגה. היינו דבזה הוי שוטה גמור. ואף כשבדקו לו סכין אין שחיטתו שחיטה כשאין אחרים רואים אותו. אבל ודאי אף שאינו שוטה גמור. מ"מ אין לסמוך עליו על בדיקת הסכין ובדיקת הריאה. והח"ס סי' ז' כתב ג"כ שלשחיטה צריך דקדוק היטב יותר מבעדות. והתיר שם במי שיש לו חולי הנכפה כשהעמידו משגיח בביתו שלא ישחוט סמוך לשעת כפייתו שמתקלקלת דעתו. אבל בנ"ד יש לחוש שתדיר אין דעתו מיושבת כיון שיש לו מרה שחורה ונדמה לו כאלו קוראים לו

ומה שאומרת אשתו שבעת שהחל לשמוע הקולות נמנע מלשחוט. וא"כ נאמין לו שאם ירגיש שאין דעתו מיושבת לא ישחוט. ז"א דהא רוב שוטים אומרים שהם בריאים ואין מרגישים כלל. ויש לחוש שלא ירגיש בשינוי דעתו וישחוט. וגם דכיון דחזינן שעשה איסור חמור כזה להוציא ז"ל בשביל שנדמה לו שמצוים אותו כן. וכן הוציא לעז על עצמו ועל אשתו בשביל שחשב שצוו לו כן. א"כ יש לחוש שדמיונו יתעהו שמצוים לו לשחוט בסכין פגום או שישהה וידרוס וכדומה ויעשה כן. ובאמת יש לדון שבעת ששומע קולות וכדומה הוא שוטה גמור וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' ע"ח וח"ג סי' קל"ז שהעיקר דאף אם שטותו הויא רק בדיבור מיקרי ג"כ שוטה. ובפרט דבנ"ד עושה מעשה בשטותו שהוציא ז"ל. ואף שעשה זה ע"י שחשב שצוו לו. אבל עכ"פ הוי זה מעשה שטות. וכל שוטה כשעושה דבר שטות חושב שכן צריך לעשות. והשערתי שגם מה שאמר שנהג בקלות בשחיטה ובאשתו נדה הוא אמת. כי אולי נדמה לו שצוו אותו לעשות כן. וגם כי נראה שהורגל בחטא הוז"ל וכבר אמרו חז"ל משביעו רעב ונכשל מרוב תאותו באיסור נדה. וכ"נ שהוא אמת דאם הוא שקר רק שדיבר כן בשביל שצוו אותו שיאמר כן מ"מ למה אמר לאשתו שתתודה לפני הרב. והלא לא נזכר שנדמה לו שצוו אותו לעשות כן. ואדרבא הגיד שאומרים לו שיהרגוהו בשביל שהודה לפני הרב. ומוכח שהדבר אמת. ומה שאמרה אשתו שאין לה מה להתודות. י"ל שלא נתעוררו בה רגשי הנוחם והתשובה כראוי. ובאמת היה ראוי לאיים עליה וכן להבטיחה שלא יאונה לה רע עי"ז למען תתן תודה. וכל עיקר חליו נראה שבא ע"י שהורגל בעון הוז"ל. שזה מחליש מאוד את העצבים ואת מיתרי המוח. ועי"ז באים לו דמיונות כזב כידוע. ויש לדון בחשוד על הוז"ל אם הוי חשוד על השחיטה