דברי מלכיאל ד צג

הערמה בדאורייתא. דמכירת הצורות הגמורות הוי איסור דאורייתא

אבל באמת נראה דלא מיקרי בכה"ג רוצה בקיומו. דהא כתבו הפוסקים והובאו בש"ע ס"ס קל"ב דהיינו רק אם אין לו מקום אחר ממה לגבות חובו. אבל אם יש לו מקום אחר לגבות חובו שרי. והכא בנ"ד כתב מעכ"ת שעיקר מלאכת בית החרושת ההיא הוא לעשיית מכונות. ומלאכת הצורות הוא רק טפל. ונראה מזה אשר יספיק להישראל דמי המכונות ושארי דברים. ודמי הצורות יספיקו לצרכי תשלום העכו"ם עושה המלאכה. ואף דגבי שותפים איתא בע"ז (דף ס"ד) שאסור לחלוק היתר נגד עכו"ם. ורק בירושת הגר הקילו כדי שלא יחזור לסורו. היינו רק שם שבתחילת העסק יש לו חלק בהעכו"ם ויי"נ. ואם לא היו שם העכו"ם והיי"נ היו מחלקים את ההיתר בין שניהם. ועתה כשהעכו"ם שותפו לוקח את הע"ז והיי"נ הישראל לוקח לעצמו את כל ההיתר. וכן בירושת הגר אבל בנ"ד לא מיקרי רוצה בקיומו מה שיכול העכו"ם לגבות שכר מלאכתו מהע"ז. דאטו המלוה לכומר לעכו"ם שפרנסתו הוא מה שעובד עכו"ם נימא שאסור לגבות ממנו שהרי רוצה בקיום העכו"ם. כי אם לא היתה העכו"ם לא היה להכומר ממה להתפרנס. והיה צריך להוציא את נכסיו על פרנסתו. ולא היה לו ממה לגבות. ומעשים בכל יום שמלוים להם וגובים מהם. וכן מוזכר בפוסקים בכ"מ שמלוים לכומרים. ועכצ"ל דכיון שעיקר סמיכת גבייתו הוא על נכסי הכומר לעכו"ם. רק ששכרו שמקבל מעכו"ם גורם שלא יצטרך להוציא נכסיו לצרכי עצמו הוי כזוז"ג דשרי באיסורי הנאה

ועוד נלע"ד לדון בגוף הדבר דאף דקיי"ל דעכו"ם של עכו"ם אסורה תיכף משעת עשייה ולא בעינן שתעבד. היינו רק כשעושה הנכרי העכו"ם לעצמו. אבל מי שעושה צורות למכירה אינה נאסרת עד שיקנה אותה עכו"ם אחר. וייחד אותה לעבדה. וכעין הא דאיתא בפסחים (דף ל"ח) גבי לחמי תודה שהיו עושין למכור בשוק. ואם לא מצאו למכור היו אוכלין אותן בחולין כי לא היה עליהם שום קדושה. וה"נ להבדיל בין טל"ט לא חל עליו שם עכו"ם כיון שלא נתייחד עדיין לזה. אכן ז"א דזה שייך רק כשאפשר להשתמש בו לתשמיש אחר. אבל בנ"ד ודאי לא ישתמשו בצורות הללו לצורך ענין אחר. ועוד דהא איתא בתוספתא דכלים ב"מ ספ"א שאומן העושה זגין לבהמה ולדלתות אזלינן בתר רובא ואם רובם קונים לבהמה טמאים עד שיפרישם לדלתות וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מה' כלים. הרי שתלוי בדעת רוב הקונים והוי כנתייחד לזה. וכן בנ"ד הרי כל הקונים קונים זה רק לעכו"ם (ושם יש לפרש התוספתא קצת באופן אחר ואכמ"ל בזה וע' נו"ב חיו"ד סי' קל"ז ובחיבורי ח"ב סי' ס"ד)

אכן נראה להקל בנ"ד מצד אחר דממ"נ אם נתפוס שהשכירות שהשכירו להעכו"ם הוא שכירות גמורה הרי כבר בארנו דשרי בכה"ג דלא מיקרי זה רוצה בקיומו ואי נימא דלא הוי שכירות. א"כ הוי עכו"ם של ישראל ועכו"ם של ישראל אסורה רק לכשתיעבד. וא"כ כל זמן שלא נעבדה אינה נאסרת. ואף שעושה אותה על דעת שיקנו עכו"ם לעבדה. בכ"ז הא גזה"כ הוא דשל ישראל אין אסורה רק משתיעבד כדאיתא בע"ז (דף נ"ב). ואין זה מטעם שישראל אפשר שלא יעבדנה

ולכאורה יש לפקפק בזה דכיון דהבעל מלאכה הוא עכו"ם א"כ אסורה במעשיו כיון שעכו"ם של עכו"ם אסורה מיד. דהא ע"י מעשה יכול לאסור אף שאינו שלו כדאיתא בע"ז (דף נ"ד). אבל ז"א דזה שייך כשעושה בה מעשה ובמעשה זו עובדה. אבל הכא ע"י מעשה זו מייחדה לעכו"ם. וזה לא מהני בשל אחרים. וכדאיתא בב"ק (דף ס"ו ע"ב) דרק מצד שקונה הגזלן בשינוי מעשה לזה מהני לענין טומאה מה שמייחד הדבר. אבל אי לא קני לא מהני מעשה בשל אחרים. והכא בנ"ד אינו מכוין לקנות ולגזול רק עושה בתורת פועל. ואי נימא שעושה על דעת עצמו בשביל שטר השכירות שעשה עמו הישראל. א"כ הדר דינא דהוי שלו לגמרי וכמש"ל. ואין לדון בנ"ד שיאסור כיון דניחא לישראל שיהא עכו"ם שהרי רוצה שיקנום נכרים לעכו"ם. וכדאיתא בע"ז (דף מ"ו) דהיכא דגלי ישראל דעתא דניחא ליה יכול נכרי לאוסרה אף שאינה שלו. ז"א דשם אוסרה הנכרי בהשתחואה יעו"ש אבל לא במה שמייחדה לעכו"ם. דהרי גם הישראל מייחדה לעכו"ם ובכ"ז אינה נאסרת עד שתיעבד דהוי גזירת הכתוב. וגם דהא בנ"ד אין הישראל מגלה דעת דניחא ליה שיעבדו עכו"ם כי בודאי רוצה שתעקר עכו"ם מכל העולם. רק ניחא לו שיקנו סחורה שלו. וגם אין לדון בנ"ד מצד אומן קונה בשבח כלי דמ"מ הוי עכו"ם של ישראל ואין נאסרת עד שתיעבד. ואף בעכו"ם משותפת לישראל ולנכרי נראה שאינה נאסרת עד שתיעבד. וגם דהא דקונה בשבח כלי אינו מוסכם. וגם די"ל דזה שייך רק בישראל ולא בנכרי. ויש להאריך אבל אני טרוד גדול כעת וא"א לי לבאר כל פרט על מכונו

ובעיקר הדבר נלע"ד שכיון שאנו תופסים השכירות לשכירות גמורה לענין שבת ממילא הויא שכירות לענין כל האיסורים. ואף שי"ל דלענין שבת שאני דסגי בהפקר כדאיתא בשבת (דף י"ח). וא"כ י"ל דאף דאפשר שהנכרי לא סמכא דעתו ואינו חפץ לקנות. ואף שכתוב בשטר שקונה תיכף אף שלא נעשה כחוק הממשלה. שע"פ דין מהני תנאי בזה וכדאיתא בקדושין (דף כ"ו) דבהתנה סמכא דעתו. מ"מ הכא מובן הדבר שאינו חושב זה לשכירות גמורה ואנן סהדי דלא סמכא דעתו. והוי כאומדנא שגלוי לכל העולם דלא שייך לומר בזה דהוי דברינו שבלב וכמ"ש התו' בגיטין (דף ל"ב). ונהי שהישראל אמרינן דגמר ומקני משום איסור שבת. מ"מ העכו"ם אינו קונה. ולזה י"ל דהוי כהפקר וכדאיתא בב"ב (דף נ"ד) שאם הנכרי מקנה לישראל והישראל לא סמכא דעתו הוי כהפקר. וזה מהני לענין שבת וחמץ ובכור כמפורש בתוספתא הובאה בפוסקים אבל בשאר איסורים לא מצינו דין הפקר ומ"מ י"ל דאף גבי שאר איסורים מהני הפקר דהרי אין הנכרי עושה בשל ישראל. רק בשל הפקר. ואינו זוכה בו כיון שאינו מכוין לזכות. וגם כבר האריך הח"ס סי' ס"ב שהעיקר דמכירה זו מהני אף בדאורייתא (ובגוף הדבר יש לדון אם שייך הפקר בשכירות שאין גוף הדבר שלו ואכמ"ל בזה)

וראיתי שמעכ"ת כתב לחוש בזה שהישראל רוצה שהשכירות תהי רק על ימי השבתות ולא על ימות החול לדעתי אין לומר כן. דכיון שבשטר כתוב שמשכיר לו לגמרי איך אפשר שתהא השכירות לחצאין. וגם דהא הנכרי שכר על כל הימים. ואיך יכול הישראל לומר שהשכירות יהא רק על שבתות והעיקר דהוי שכירות גמורה כמש"ל

היוצא מדברינו לדינא דבנ"ד א"צ להישראל למחות ביד העכו"ם העושה בבית החרושת צורות אדם למוכרן ומותר לו לקבל מהעכו"ם דמיהן. רק שהישראל לא יצוה לו לעשותם ולא יעסוק במכירתם. דזה הוי עכ"פ רוצה בקיומו

סימן סד

ע"ד השו"ב שבא לפני מעכ"ת ואמר שיכריזו שישברו הכלים מה שהשתמשו מלפני שני שנים עד היום כי נהג בקלות בשחיטה ובאשתו נדה. וכששב לביתו שלח מעכ"ת איש לביתו לחקור הדבר. והאיש שאלו מה אמר להרב והשיב שאנשים ציוו אותו שיתודה כן לפני הרב. ועתה אומרים שיהרגוהו בשביל זה שסיפר להרב. ופתאום צעק איפוא בתי כי האנשים רוצים להרגה. ובכל רבע שעה הלך לחוץ באמרו כי אנשים קוראים אותו. ויצא האיש ג"כ לחוץ ושמע שאומר מה תחפצו ממני הלא אתם שלחתם אותי להתודות לפני הרב ולמה תאמרו עתה להרגני עבור זה. והאיש הזה לא ראה שום אדם שם. ולמחר