דברי מלכיאל ד צב

וכידוע שמצוי שמערבים במיני משקים ומיני מאכל דברים המזיקים לבריאות כמו מה שנקרא סאחמורין ומי סיד ועוד כאלה. ולפ"ז נבוא לפרסם האנשים העושים זה. ומובן המכשול הגדול שיכול לצאת מזה. ולזה נראה כמש"ל דלא מיקרי חשוד. משום שאינו רק חשש סכנה. והמוכרו אין זה בשביל שמתרצה להכניס את חבירו בסכנה. רק שחושב שבאופן כזה לא יהי' סכנה להאוכלו או השותהו. וכאשר באמת רוב פעמים אינו מזיק כלל. והרי אף במוכר או אוכל טריפות אם ידוע לנו שהיה שוגג אינו נעשה חשוד. ודי לנו להזהירו שידע שאסור למכור דבר כזה. וגם כבר כתבנו שיותר קרוב שלא יבוא לידי סכנה כי תיכף כשיתחילו לאכול ירגישו שהוא מוסרח. ואם בכ"ז יאכלו הבשר הרי הם מתחייבים בנפשם שאוכלים בשר מוסרח. ואין המוכר אשם בזה ורק בדבר שמפורש בש"ס שאסור וכמו גילוי דהוי תקנת חז"ל אם נחשד למכור דבר כזה. הו"ל חשוד על איסור דרבנן אבל בנ"ד שאין בזה תקנת חז"ל אין שייך לקוראו חשוד וכמש"ל

והנה ראיתי שמעכ"ת הביא קושית הב"ש וההפלאה על רש"י כתובות (דף ס') שפירש דלהכי דם שבין השינים מוצצו משום דליכא דחזי ליה. דהא קיי"ל דכל שאסור משום מה"ע אסור אפילו בחדרי חדרים. ותירץ הב"ש דהטעם שמא יפלו המחיצות. ובפיו לא שייך זה. וז"א דהא אף במקום שאין מצויים בנ"א אסור ג"כ משום מה"ע. ואף בשבת שאין לחוש שמא יבואו בנ"א חוץ לתחום. ולדעתי י"ל בזה דהנה בכריתות (דף כ"א) פירש"י הטעם משום דהוי כמחובר ואין תורת דם עליו וקשה ל"ל פירש"י כמו בכתובות. ונראה דרש"י ס"ל כר"נ גאון שפוסק דלא כרב משום דסתם משנה בשבת (דף קמ"ו) דלא כרב. וכן דעת הי"מ בתו' שבת (דף ס"ה ע"א) וע' תו' חולין (דף מ"א ע"א) בזה. ולזה מפרש בכתובות אליבא דהלכתא שהטעם משום דליכא דחזי ליה. אבל בכריתות איירי שם אליבא דרב ע"ש. ורב הא ס"ל דאסור בחדרי חדרים. ולזה הוכרח לפרש הטעם משום שהוא מחובר. ומה שלא פי' בכתובות ג"כ משום מחובר. נראה דהנה בעירובין (דף צ"ט) מייתי פלוגתא דתנאי ברוק כשנתלש בפיו דר' יהודה ס"ל שם דהוי כתלוש ור"מ ס"ל דהוי כמחובר ע"ש. ולזה פירש בכתובות באופן דא"ש אף למ"ד דהוי כתלוש. ובכריתות דאיירי לרב הוכרח לפרש משום מחובר. ויש לדון בזה דתלוי בהא אי העומד לבצור כבצור דמי. וע' ב"ק (דף נ"ט ע"ב) דרב ס"ל דהוי כבצור וע"ש בתו'. וע' שו"ת רעק"א סי' כ' שדן דרוק הוי כמחובר. ולפלא שלא הרגיש מהא דעירובין (דף צ"ט) ורש"י כריתות (דף כ"א) שהזכרנו. אכן יש לפרש כוונת רש"י בכריתות דכיון שהיה מחובר אין לחוש לרואים דהא הכל יודעים שהוא דם אדם שהרי מצצו מן המחובר לאדם. ובמק"א הארכתי בס"ד בסוגיא דעירובין הנ"ל ואכ"מ. ובב"ש סי' ל"ז כתב ליישב פירש"י דכיון דדם אדם אף כשפירש הוי דרבנן. לזה שרי אם ליכא דחזי ליה וכמ"ש התו' בכתובות (דף ס') ד"ה ממעכן, והוא תמוה דהא פירש"י בהדיא בכתובות שם שהחשש הוא שיסברו שהוא דם בהמה. ושם מייתי זה מפירש"י בכריתות. ותמהני דהא בכתובות פירש כן ולא בכריתות וכמש"ל

עכ"פ בנ"ד נראה שאף שאין להעבירו לגמרי ע"פ ד"ת בכ"ז כיון שניכר שהקצב הזה הוא קל הדעת. והוקל בעיניו להונות אנשים ולמכור דבר המזיק. ראוי שיוקנס ע"י מעכ"ת כפי ראות עיניו אם באיזה סך לצדקה או באופן אחר למען ידע להזהר לימים יבואו

סימן סג

ע"ד אחד ששכר מעכו"ם בית חרושת שקורים גסארניא. אשר יוצקים שם מכונות שונות. ושוכר זה השכירו בשטר להעכו"ם הבעל מלאכה בביהח"ר הנ"ל. כדי שיוכלו לעשות שם בשבת. והשטר נעשה כנוסח שבשו"ת דברי חיים. ושם יוצקים ג"כ צל' וצורת אדם שקונים העכו"ם להעמידם על קבריהם. ואת כו' כו' וצורת אדם הנ"ל צובעים ג"כ וקודם הצביעה לא נחשב כלל. ומלאכת הצביעה אינה שייכת להישראל כי העכו"ם המשכיר התנה עם הישראל השוכר שמלאכת הצביעה שייכת לו לבדו. ובשטר שכירות שהשכיר הישראל להעכו"ם נתבאר שהישראל מתחייב להלוות להעכו"ם כסף לצרכי העסק הזה. ונסתפק מעכ"ת אם מותר לעשות שם כו' כו' וצורת אדם. ואם מותר להישראל לתת כסף לצרכי עסק זה. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים וישרים וחפץ לדעת דעתי בזה. ואשיבנו בקוצר לפי מסת הפנאי כעת

הנה מ"ש צורת אדם לא נתבאר אם הוא צורת אדם בעלמא או צורה שעובדים לה. ואם הוא צורת אדם בעלמא פשוט שאין כאן חשש. דהא אינו רק איסור דרבנן כשנעשה ע"י עכו"ם כדאיתא בר"ה (דף כ"ד ע"ב) ובתו' שם. ובדרבנן שרי הערמה כדאיתא בשבת (דף קל"ט) ובכמה דוכתי. וגם דהכא אינו מצוהו בפירוש לעשותו. רק מעצמו עושה כן הבעל מלאכה. ומשום דאסור להשהות אין חשש. דהטעם הוא משום חשדא שעשה עכו"ם לעצמו כדאיתא שם. והכא לא שייך זה. כי ידוע שעושים זה בבית החרושת. וגם דהא אינו משהה אותו רק עד שיזדמן לו למכור. וכעין הא דאיתא בב"ק (דף פ') שמותר להשהות בהמה דקה עד יום השוק למכרה. וע' ישועות יעקב ס"ס קמ"א שביאר דכמה פוסקים לא ס"ל סברא דחשדא

אכן אם הוא צורה שעושים לשם עכו"ם. הוי איסור דאורייתא שנהנה מדמי עכו"ם. וגם יש לדון דהא עכ"פ אף אם נדון את השכירות להעכו"ם לשכירות גמורה מ"מ ודאי שכל העסק הוא ממושכן ומשועבד להישראל בעד הכסף המגיע לו. וא"כ הוא נהנה מהעכו"ם במה שגובה את חובו ממחיר העכו"ם. ואולי כתוב מפורש כן בהשטר שכירות וכן אני נוהג כשמזדמן לידי לכתוב שטר כזה [אף שאני נמנע מזה בכל האפשרות כי ע"י הערמות כאלה בטלו בעו"ה כל דיני התורה. ועל כגון זה אמרו בב"מ (דף ס"א ע"ב) שתולה מעותיו בעכו"ם. אך בשעה"ד וצורך גדול אני מסדר כתב כזה] ושו"ת דברי חיים אינו נמצא פה. וכן קיי"ל בע"ז (דף ס"ד) ובשו"ע ס"ס קל"ב שאם א"ל העכו"ם המתן עד שאמכור עכו"ם ואביא לך מעות אסור להישראל דהוי רוצה בקיומו ואף דאיסור רוצה בקיומו הוי רק מדרבנן כדמוכח התם שהקילו בזה בירושת הגר ע"ש. מ"מ הוא אסור. ואין מועיל לזה הערמת השכירות

ולכאורה יש לדון בזה ע"פ מה דאיתא בע"ז י"ט ע"ב) דעכו"ם לא מיתסרא רק במכוש אחרון וא"כ הכא כל עוד שלא נגמרה לא נאסרה. והרי כתב מעכ"ת שכל עוד שלא צבעה אינו כלום. וא"כ הוי עשיית הצורה בהיתר. ורק נאסרה בעת הצביעה. וא"כ כבר נתחייב העכו"ם להישראל בעד העכו"ם קודם הצביעה כדאיתא בע"ז בסוגיא שם שמותר ליקח שכרו לבד משכר מכוש אחרון. והכא שייכת הצביעה להעכו"ם. כמ"ש מעכ"ת במכתבו. ולזה אם עושים שם הצורות עבור עכו"ם שמבקשים לעשות עבורם יש לדון שמותר לקבל מחירם. דהא העכו"ם נתחייב תיכף בעת שנעשה הצורה קודם הצביעה ועכ"פ קודם מכוש אחרון. ואז עדיין לא נאסרה ועמ"ש התו' בע"ז (דף י"ט ע"ב) לבאר שאין לאסור כל השכר בשביל שכר פמש"פ של המכוש האחרון. וגוף קושית התו' שם צ"ע. דלמה יהא שכרו אסור. תיסגי ליה בהשלכת שיווי מכוש אחרון לים המלח. דהא גוף הממון אין בו איסור רק שאסור לו ליהנות מזה. וסגי בהשלכה לים המלח ואכמ"ל בזה] וממילא יוכל לגבות מהעכו"ם אף אחר שכבר צבעו את הנורה. אכן אם עושים הצורות למכור למי שיזדמן. אין צד להקל בשביל סברא זו. דהא כשנגמרה הצורה נאסרה כולה. ואסור לקבל את דמיה. דהוי רוצה בקיומו וכמש"ל. ובפרט אי נימא שהשכירות להעכו"ם הוי רק הערמה דאסור דהוי