דברי מלכיאל ד צא

משום בל תשקצו וגם דהא הוי אונאה. והאריך בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה מטרדותי כעת וגם כי אני עסוק בהגהת חיבורי ח"ד. אשיבנו בקוצר

הנה בדבר אשר לא נתברר שהודח הבשר ביום השלישי לדעתי אין לנו לקנסו. כי ע"פ דין האשה נאמנת לומר שהודח הבשר כדקיי"ל שכל איש ואשה נאמנים על האיסורים וכמ"ש התוס' ריש גיטין וביבמות (דף פ"ח) ובפרט שהיה בידה להדיח. וגם דהוי דרבנן וגם אין בהדחה טורח כ"כ לפי מנהגינו דסגי רק בהדחה בעלמא ע' פסחים (דף ד') ובתוס' שם. ובפרט דהא אף בספק אם שהה ג"י קי"ל דשרי ע' סימן ס"ט סי"ג ובחיבורי ח"ג סימן נ"ג. ואף אם לא היתה האשה נאמנת ע"פ דין. מ"מ אין לקנסו בשביל זה שהאמין לה ולא ידע שא"נ ע"פ דין. ומה שלא ניקר תוך ג"י. הנה לפמ"ש בטוט"ד ח"ג סימן קט"ו שהאיסור בזה הוא רק כשלא הדיח במים. א"כ לפי דבריו שהבשר הודח תוך ג"י אין כאן איסור. אכן בש"ך סימן ס"ט סק"נ מוכח דאיירי שם כשהדיח הבשר. דהרי כתב שם דבדיעבד אם ניקרו אחר ג"י שרי אף לקדירה. וכבר הרגיש בזה הפ"ת בנ"צ בסימן ס"ד סי"ח

ונראה שנעלם מהטוט"ד דברי הש"ך וכן דברי התו"ח בכלל ד' והמנ"י שם שמפורש בדבריהם דאיירי אף אם הדיחו הבשר תוך ג"י. וגם ראיתי שהאחרו' לא הרגישו שיש חילוק בין ניקור מחוטי דם לניקור מחלב. ובלשונות הפוסקים נראה שיש חילוק בזה. ולא אאריך כיון דבדיעבד שרי לכ"ע. וגם דהא אפשר הדיחה אותו היטב. ובמנ"י שם כתב דרק אם הדיחו מעט אסור לשהות ג"י בלי ניקור וכיון שמותר בדיעבד ומעיקר הדין אין לחומרא זו יסוד כלל כמ"ש בתשובות הרא"ש כלל כ' סי' כ"ח וגם דאפשר הדיחה היטב והיה מותר לכתחילה. לזה אין להעבירו רק לקנסו קצת אחרי שחבירו עורר אותו ע"ז היה לו לעשות שאלת חכם ולא להקל בעצמו

ומ"ש מעכ"ת לדון שאם הוא ע"ה אין שייך לחלק בין חשוד על דרבנן או על דאורייתא כיון שהוא אינו יודע שהוא דרבנן. לדעתי ז"א דכל כה"ג הו"ל להפוסקים לפרושי וכמ"ש בחיבורי ח"ב סימן ט' אות ה' וכמו גבי מיגו שהאמינו במיגו אף דלא גמיר לדעת המיגו כמ"ש הש"ך בח"מ סימן נ"ו. והסברא י"ל דאף ע"ה יודע במה שמקילין לפעמים כששואל להמורה וכמו בבשר ששהה ג"י שידוע שמקילים בזה בכמה פרטים כגון בספק שהה וכה"ג. ורחוק הדבר שישראל כשר יכשל באיסור דאורייתא. ואקצר בזה כי בלא"ה כתבתי בחיבורי שם שבטבח יש להחמיר אף בדרבנן דהא בדיקת הריאה ג"כ מדרבנן ע"ש

ומה שמכר בשר מקולקל ורחץ את התולעים דהוי אונאה הנה מפורש בש"ס וביו"ד ר"ס ב' שהחשוד על גניבה אינו חשוד על השחיטה. ואף שהאחרונים כתבו דהאידנא יש להחמיר בזה. היינו רק בשו"ב. אבל בקצב אם נבוא להעבירם בשביל אונאה לא ישאר אף קצב אחד. ובעוה"ר כל הסוחרים נכשלים בזה בעתים הללו וכמ"ש כנען בידו מאזני מרמה. וע"ז נאמר שיאכלו לחמם טמא בגוים. ורק בשו"ב הקבוע לרבים ופרנסתו אינו ממסחר. אם אינו נזהר באיסור גזל. אזי ודאי שאינו ירא שמים כראוי וגם בשו"ב יש לחלק בין גניבה לאונאה. כי באונאה מורי היתירא וכידוע וכעין הא דלא תחמוד בלא דמי משמע להו וכן לאו דלא תשימון משמע להו דקאי רק על המלוה. ועוי"ל דהא קיי"ל בח"מ סימן רל"ב דבדבר שאפשר להבחינו ליכא דין אונאה. והכא ודאי אפשר להבחינו ולדעת בטעם הבשר ובריחו ובמשמושו וכמ"ש מעכ"ת שהבשר היה נימוק במשמוש היד

וע"ד שרצה להכשיל באיסור בל תשקצו. נראה דבזה ליכא בל תשקצו כיון שלא ידעו זה. ואין שייך בל תשקצו רק היכא שמאוס עליו. וכ"כ הפר"ח בסימן פ"ד סק"ב והביא ראיה מהא דחולין דף ס"ז ע"ב) אבלע לי ואנא איכול. ואף להחולקים שם על הפר"ח וס"ל דכל שהוא מאום לרוב אנשים אסור גם למי שאינו מאוס עליו. מ"מ בכה"ג שאינו יודע כלל מזה מודו שאין שייך איסור בזה. ואף שכתב הפר"ח בסימן קט"ז סקי"א דהנהו דחשיב שם דאסור משום מיאוס אסור לכ"ע. היינו משום דהנהו מפורשים בש"ס שאסורים משום שקץ ומשמע שאסור לכ"ע משום דמי שאינו מאוס עליו בטלה דעתו. אבל בשר מוסרח אינו מפורש שיש בזה בל תשקצו. וע' תו' מ"ק (דף י"א ע"א) שכתבו דדגים סמוך להסרחתם הוי סכנה לאוכלם. ולא הזכירו שיש בזה איסור בל תשקצו. אך י"ל דעדיפא מינה נקטו. וגם דב"ת י"ל דליכא רק אחר שנסרחו. ועכ"פ נראה דבנ"ד ליכא ב"ת. וע"ל סימן א' דהא דמאוס תלוי בדעת האדם האוכלו. ואף שכתב הדע"ק סימן ט"ו דאפרוחים שלא גדלה נוצתם י"ל שאסור להאכילם למי שאינו יודע זה משום לא פלוג. י"ל דהיינו משום שדין זה נזכר בש"ס דראב"י ס"ל דכל שלא נפתחו עיניהם אסורים משום שקץ. וקצת פוסקים כתבו שהמחמירים עד שיגדלו הנוצות ס"ל כראב"י ע"ש באחרונים. ולזה רוצה הדע"ק שם לומר דאסור בכל גווני וכעין מ"ש הפר"ח בס"ס קט"ז וכמש"ל. ובאמת חולקים שם איזה אחרונים על הדע"ק בזה וגם הדע"ק בעצמו לא החליט כן וכ"נ עיקר לענ"ד. ועכ"פ בנ"ד אין להעבירו בשביל זה. וגם דלא משמע לאינשי איסור בכה"ג ורוב ההמונים אין יודעים כלל איסור זה

וע"ד שבשר מוסרח יש בו חשש סכנה לאכלו. ועכ"פ רצה להכשיל באיסור דהא חמירא סכנתא מאיסורא. הנה כ"כ התוס' במ"ק (דף י"א) דדג מוסרח הוי סכנה. ומשמע דה"ה בשר וכן איתא בשבת (דף קכ"ח ע"ב) דבשר מוסרח אינו ראוי לאדם ע"ש ברש"י ותוס' דה"ה בשר. אכן לדעתי אין זה נקרא אכילת איסור. רק שיש לדונו כנותן סם המות לחבירו. ובזה אינו נעשה חשוד לאיסור נבילה וטריפה דאף הורג נפש לא מצינו שיהא חשוד לכל התורה. ורק בעובד עכו"ם ומחלל שבת קיי"ל ביו"ד סימן ב' וסימן קי"ט שחשוד על כה"ת. אבל בשאר איסורים אינו נעשה חשוד רק לאותו דבר ואף באיסורי אכילה אינו חשוד מאיסור אחד לאיסור אחר כדאי' בבכורות (דף ל'). ומכ"ש הכא שאין זה דבר איסור עצמיי. רק מצד סכנה. ואם היה יודע איזה רפואה לזה. ודאי דמותר לאכלו וע' סנהדרין (דף ע"ז ע"ב) גבי זרק חץ וסמנים בידו ועוד דאינו ודאי סכנה רק חשש סכנה. ונראה שזהו טעם הלבוש סי' קט"ז שכתב דכל הנהו שאסור משום סכנה הוא מדרבנן ותמהו עליו האחרונים וע' תב"ש סי' י"ג סק"ב. ולענ"ד הדין עמו דכל הנהו אינם ודאי סכנה רק חשש. וכמו גילוי דהוי רק מדרבנן בשביל חשש שמא שתה ממנו נחש. ואף שיש לזה חזקת היתר וגם שתיית נחש אינו מצוי כ"כ. מ"מ החמירו חז"ל בחשש סכנה יותר מבאיסור כדאיתא בחולין (דף ט' ע"ב). וכ"כ התוס' בביצה (דף ו') ד"ה והאידנא דאיסור גילוי הוי רק מדרבנן וכ"כ כמה פוסקים. ועוד נראה דבנ"ד י"ל שלא היו באים כלל לידי סכנה כי היו מרגישים תיכף שהבשר מוסרח ולא היו אוכלים אותו וגם כי בארתי בחיבורי ח"ג ס"ס מ"א שאין לדונו כחשוד רק כשכבר נאכל על ידו דבר איסור ע"ש. ובנ"ד לא נאכל עדיין. וגם דבלא"ה אין האיסור ידוע כ"כ וקיל להו לאינשי למכור בשר כזה וכדקיי"ל בבכורות (דף ל') ובש"ע סי' קי"ט שהעיקר תלוי אם חמור האיסור בעיני ההמון

ואשר דקדק מעכ"ת מדברי האחרונים שנתקשו בלשון המשנה מותרת משום טריפה ואסורה משום סכנה. ולא כתבו לחלק לענין הטבח שמכר הבשר. הנה די לנו אם נדקדק כן בדברי הראשונים. ולא באחרוני אחרונים. וגם בש"ס כדדייקינן כה"ג משני חדא מיגו תרי ותלת טעמי נקיט ע' יבמות (דף מ"ח)

ולכאורה י"ל דכיון שחשוד למכור בשר שיש בו חשש סכנה. אסור לקנות ממנו בשר שמא ימכור עוד הפעם בשר כזה. ואף שאינו חשוד על טריפות וכמש"ל. מ"מ הרי הוא חשוד על מכירת בשר מוסרח. ולפ"ז נימא שיהא אסור למכור כל דבר שמא ימכור דבר שיש בו איזו ארס וכידוע שמצוי בעתים הללו ולפ"ז נימא דה"ה כשמתברר שחנוני או אופה מכר דבר שמעורב בו דבר המזיק יהא אסור ליקח ממנו