דברי מלכיאל ד ט

ולפ"ז נראה דה"ה היין שבשולי החבית. שהחשש הוא משום תערובת שמרים כפי' רשב"ם. לדעת הא"ח צריך סינון מהשמרים. כי מאי שנא קמחים משמרים. והא דאיתא בסוגיא דיין של שמרים יין מעליא הוא לקידוש. י"ל דהכוונה ג"כ ע"י סינון. כדי שיהא נקי. דלנסכים ודאי שצריך שיהא נקי משמרים דשמרים לאו יין הוא ע' תוס' ב"ב (דף צ"ז ע"א) ובפוסקים. ולדעת ההג"מ דמשמע דלא מהני סינון בקמחים וכמש"ל. צ"ל דס"ל דלמסקנא דאסור מגולה שסיננו. אסור ג"כ של שמרים ושל קמחים שסיננו. דכל יין שאינו נקי אף שניקוהו ע"י סינון אסור משום הקריבהו נא כמש"ל. ולפז"ק על הרמ"א שהביא דין היתר סינון גבי קמחים כדעת הא"ח. ובדין מגולה לא כתב דליהני סינון. ולהא"ח י"ל דהאידנא דליכא חשש נחש יהא מותר כשסיננו דהא ס"ל דיין נקי ע"י סינון מותר לקידוש. אך י"ל דשאני קמחים שנעשו בטבע כמש"ל. משא"כ כשאינו נקי ע"י דבר שנפל בו מבחוץ. ומיושב דברי הרמ"א והד"מ דלהכי כתב שגם ההג"מ ס"ל כהא"ח. ועפ"ז מיושבים דברי השאלתות שהזכרנו דגרס ג"כ ושל שמרים. ומפרש דלתירוצא בתרא לא מהני סינון אף לדבר שנתערב בו בטבע. ולזה של שמרים לא מהני סינון משום הקריבהו נא וכמש"ל שכוונת הש"ס דלהכי אסור מגולה שנסתנן לפי שהיין אינו נקי. ואף שניקוהו ע"י סינון. בכ"ז הוא מאוס להקריבו לאיש נכבד. ולפ"ז ה"ה ליין שיש בו קמחים לא מהני סינון. והש"ס לפי גירסת השאלתות לא הזכירו. משום דלא הוזכר שם מקודם בסוגיא רק מפי החבית. וס"ל דזה הוי רק חשש קמחים ולא בעי סינון וכמש"ל

ולפ"ז יקשה על המג"א שנראה דס"ל דטעם האיסור במגולה הוא מפני שנמר ריחו וטעמו. והנראה בדעתו דס"ל דכל היכא שהאיסור הוא משום הקריבהו נא. תלוי זה במנהג המקום. ואם במקום ההוא אין מקפידים הנכבדים על כגון זה שפיר מותר לקידוש. וכעין שמצינו חילוק במה שהוא חמר מדינה במקום ההוא כדאיתא בפסחים (דף ק"ז). לזה כתב דבשעה מועטת אין קפידא. דכיון דעכשיו אין חשש לארס נחש. עכצ"ל שהחשש הוא שהיין אינו נקי. ובזה מסתבר שאין לחוש לשעה מועטת שיפול שם איזה דבר. ואף דבע"ז (דף ל') משמע דמאן דקפיד אנקיותא אין מניחו מגולה אף שעה מועטת. היינו לכתחילה נזהר שיהא תדיר מכוסה כדי שלא ישכח וישאר מגולה זמן רב. אבל בדיעבד אם היה מגולה שעה מועטת. אין חוששים שנפל בו איזה דבר. או ששתה ממנו איזה בעל חי. ורק בימיהם שהיו מצויים נחשים חששו אף למיעוט משום דחמירא סכנתא כדאיתא בחולין (דף ט' ע"ב). ולזה כתב זה בלשון אפשר. כי הוא חידוש סברא נגד פשטות לשון הטוש"ע. והוסיף עוד שבמקומותינו שאין היין מצוי אין דרך הפחות והסגנים להקפיד על גילוי באיזה שעות. אם לא שהיה מגולה זמן כזה שיש לחוש שנמר ריחו וטעמו. וא"כ גם לענין קידוש מותר דלא שייך בו סברא דהקריבהו נא. ולפ"ז יפה עשו האחרונים שהעתיקו דבריו בלא לשון אפשר. לפי שבמקומותינו הדין כן בהחלט. רק לפ"ז לשון שעה מועטת הוא לאו דווקא וכמש"ל. ואף דאיתא בשבת (דף צ"ב) שאם יש מקום שנוהג שלא כמנהג כל המקומות בטלה דעתם אצל כל אדם. מ"מ הרי כתבו התוס' שם דהיכא שיש טעם וסיבה לזה באופן שאם היתה סיבה זו גם בשארי מקומות היו נוהגים ג"כ כאותו מקום בזה. לא אמרינן דבטלה דעתם אצל כל אדם. וה"ה הכא אם גם בשארי מקומות לא היה יין מצוי. ג"כ לא היו מקפידים על גילוי אם לא נמר ריחו וטעמו. וכן מצינו בהא דקיי"ל בא"ח סימן קנ"ד סי"ב וביו"ד סימן ק"ד ס"ב דשמן שנפל לתוכו עכבר אסור להדליקו בביהכ"נ משום הקריבהו נא. וכתב שם הש"ך סק"ה מאו"ה ואפ"ר דאם מאוס לו ואינו מאוס לאחרים אסור לו להדליק והביא שם הפמ"ג במשבצות סק"ו שאם מאוס לאחרים ולא לו מותר להדליק. הרי דסברא דהקריבהו תלוי לפי דעת האדם העושה זאת. ומכ"ש בדעת המדינה כולה. ולכאורה קשה דהא דעת איש אחד בטלה דעתו כדאיתא בשבת שם ובעירובין (דף כ"ט) וע"ש בתו'. וצ"ל דבזה לא שייך סברא דבטלה כיון שתלוי רק אם הדבר מאוס עליו. אבל באמת תמהני על הפמ"ג דהא בעינן שיהא ראוי לפחות וסגנים כדכתיב הקריבהו נא לפחתך. ומה נ"מ לנו במה שאינו מאוס עליו. כיון שהוא מאוס להפחות. ועכ"פ יפה כתב המג"א שבמדינתינו שגם הפחות והסגנים אין מקפידים על גילוי כל שלא נמר רו"ט. אין זה בכלל הקריבהו נא

ולכאורה קשה מהא דאיתא במנחות (דף ס"ט) דמיבע"ל בחטים שבגללים אם כשרים למנחות, ופריך הש"ס הא פסול משום הקריבהו נא. וקשה דמיבע"ל משום דאפשר ימצא איש שאינו מקפיד מלאכול חטים כאלו. וכעין שמצינו בכתובות (דף ס"ו ע"ב) שבתו של נקדימון בן גוריון ליקטה שעורים מגללי בקר. ולאיש כזה מותר להקריבם ג"כ לדעת הפמ"ג שהזכרנו. אך י"ל דבדבר שידוע לכל שהוא מאוס אין שייך לומר שלזה אינו מאוס. ורק בדבר שאפשר לומר שאינו מאוס כ"כ. בזה תלוי כפי דעתו של אדם ומנהג המקום. ובסברא זו יש לישב ג"כ קושיית התוס' בעירובין (דף כ"ט) ושבת (דף קמ"ד). והא דבתו של נקדימון אין ראיה די"ל דודאי הוה מאוס עליה רק מעוצם רעבונה הוכרחה לאכלם. ובסוטה (דף י"ד ע"ב) איתא שכפיפה מצרית ופירש"י של נצרים פסולה לכלי שרת משום הקריבהו נא אף למ"ד דשל עץ כשר. וקשה דהא בביכורים פ"ג מ"ח איתא שהיו מביאים הביכורים בסלי נצרים. והרי גם בשארי מצות איתא סברא דהקריבהו נא כמ"ש הפמ"ג באו"ח סימן קנ"ד. אך ז"א דדוקא כשגוף הדבר יש בו קדושה וכגון כלי שרת או מצוה כגון יין לקידוש ושמן לביהכ"נ או לחנוכה שייך הקריבהו נא. אבל בבכורים שהסל היה רק כלי לשאת אותם לביהמ"ק. אין בזה משום הקריבהו. וכן בסוכה (דף מ"ב) איתא דהיכא שנתן את הלולב בכלי מגונה דלא הוי לקיחה היינו כשלא לקח את גוף הלולב בידו רק בכלי. אבל כשלקח את הלולב מתוך הכלי ש"ד ע"ש. ור"פ לולב הגזול כתב הבעה"מ דלולב יבש פסול משום הקריבהו נא וקשה (דבדף ל"א ע"ב) איתא שהיו נוטלים לולב יבש בשעה"ד. ואי פסול משום הקריבהו נא איך הוכשר בשעה"ד. ובמלחמות שם חולק עליו דאין זה שייך להקריבהו נא. רק דלא הוי הדר ע"ש. והרא"ש כתב דהכתוב מסרן לחכמים איזה כשר ואיזה פסול והם אמרו שבשעה"ד כשר ומברכין וכ"כ עוד פוסקים שם עב"י וד"מ סימן תרמ"ט. והוא תמוה דכיון דהוי דאורייתא משום הדר. איך שייך שיהא כשר בשעה"ד. ובהג"א בשם א"ז כתב שם ללמוד מזה דגם בשארי פסולים מברכים בשעה"ד וכתבו הפוסקים דאיירי בפסולי דהדר ויליף לה מיבש. וקשה טובא דמנ"ל זה להקל בדאורייתא בשעה"ד. והראב"ד חלק ע"ז באמת שם וס"ל דאף בשעה"ד אין מברכים על יבש ושאר פסולים. ורק נוטלים בלא ברכה שלא תשתכח תורת לולב. ולפמש"ל א"ש די"ל דהדר ולהבעה"מ סברא דהקריבהו נא תלוי לפי מנהג המקום. דבמקומות שאין מצויים לולבים ירוקים שפיר הוי הדר גם יבש. וכן בשאר פסולי הדר י"ל דבמקום שאין מצויים הוי גם הללו הדר. ולזה שפיר אמרו דבכרכים שאין דקלים מצויים שם כפירש"י שם מותר לברך על יבש. דשם הוי זה הדר כיון שאין מצוי להם לולב ירוק. וזהו מ"ש הרא"ש שהכתוב מסרן לחכמים. הכוונה שחכמים יבארו איזה מיקרי הדר ובאיזה מקום מיקרי הדר. וכן קיי"ל דאתרוג כושי במקום גידולו הוא כוש דהוה הדר. ובמקומות אחרים פסול ע' (דף ל"ו) וש"ע סימן תרמ"ח. והראב"ד י"ל דס"ל דנהי דבהקריבהו נא י"ל דתלי שפיר במנהג המקום וכנ"ל מ"מ לענין הדר